במיוחד על רקע פרשנות הספורט של ימינו - שכל כך אלימה, צעקנית ורדודה - היה מרנין להאזין לשיחה בין אנדי רודיק לרפאל נדאל בפודקאסט של רודיק, כדי להיזכר בעומק האמיתי של הספורט. על פניו זו הייתה שיחה על טניס, אבל למעשה הם דיברו על החיים, תחרותיות, מקצוענות ומחויבות, שיחה שהוגשה באלגנטיות בין שני כוכבי עבר, שמרגישים בנוח לשוחח זה עם זה, מתוך הבנה שהם מבינים אחד את השני, היו באותם מצבים, חולקים זיכרונות ומזדהים. מעבר לאלגנטיות של השניים, ובכנות שהם מרשים לעצמם לדבר אחרי הפרישה, בעיקר ניתן לחוש בכבוד ההדדי ליריבות ולמשחק עצמו, באהבה, בגאווה ובצניעות.
עבור המאזין, חובב הטניס, זו הייתה שיחת מאירת עיניים בעיקר בגלל העומק המקצועי. רוב צופי הטניס מרבים להתעסק בצד המנטאלי. הטניסאים עומדים זה מול זה על המגרש, מתעלים ומתפרקים, ורובנו מתמקדים בתגובות הנסערות ובעוויות הפנים, כשהנטייה הטבעית היא לדבר על שבירות מנטאליות ואופי ווינרי וכהנה. אבל רוב השיחה בין רודיק לנדאל נגעה בסוגיות מקצועיות. בקהנד על הקו, סלייסים, טופ ספין שעולה גבוה. נדאל, שמודה שגדל במשפחה של "פנאטים לטניס", יכול היה להתפלפל שעות רק על אלמנט הגלישה על החימר. היה מפתיע ומאיר עיניים כשהסביר היטב למה בניגוד לדעה הרווחת, דשא הוא משטח שהוא כל כך אוהב, ולמעשה כל כך מצטיין עליו.
ידענו שהכל מקצועי, אולי קשה לנו לקלוט עד כמה. גם כשמדובר על "קרב מוחות", הדיון הוא על מתי להשתמש בחיתוך, מתי לשחק לאמצע, איך להשתמש בזוויות ואיך לפתוח את המגרש. למשל, נדאל מגדיר את נובאק ג'וקוביץ' כגדול בכל הזמנים ב"שינויי כיוון". מבחינתו הוא הטוב בעולם ב"שליטה על הכדור". כשהוא מדבר על היריבות שלו עם רוג'ר פדרר, הוא לא מדבר על אלמנטים שגורים וקלישאתיים כמו "נכנסתי לו לראש" או "ערערתי לו את הביטחון" - אלא נזכר בהתאמות שהם עשו אחד מול השני, בטעויות שרוג'ר עשה מולו בתחילת הקריירה, בהתפתחות מעשית של נקודות ומשחקים על משטחים שונים.
למעשה, אחד האלמנטים המדהימים בשיחה הוא הזיכרון המפליא שלהם. חובב הטניס הממוצע לא ממש זוכר את ההבדלים בין עונת 2005 ל-2006, בין 2017 ל-2015, אבל השניים האלה זוכרים כל עונה ועונה, כל משחק ומשחק, כל טורניר וטורניר, כל מכה ומכה. רודיק נזכר לא רק במפגשים הראשונים של השניים, אלא גם בדרך שבה ניסה לשנות טקטיקות תוך כדי משחק, בחוסר האונים שהרגיש, בבניית הנקודה. על אף שחוו כל כך הרבה ועברו אין-סוף רגעי שיא, עדיין יש להם את היכולת לרדת לפרטים קטנים ומזעריים על משחקים שמבחינתנו נשכחו ועבורם חקוקים בראש בזיכרון צילומי.
ואולי נדאל מרשה לעצמו להתמקד בצדדים המקצועיים, כי מבחינתו המנטאליות שלו מובנת מאליה. למשל, רודיק מדבר איתו על "עקומת הלמידה המדהימה שלו" לאורך הקריירה, ורפא עונה בטבעיות, בלי להתפלא מעצמו, ואומר שמבחינתו, "הנחישות שלי הייתה ברצון להשתפר. לא הגעתי לאף אימון בלי מוטיבציה לשפר משהו. זו האמת. עבורי, אימון לשם האימון, רק כדי להישאר בכושר, זה לא משהו שמלהיב אותי. זה לא מעניין. המוטיבציה שלי לעלות למגרש האימון היא רק המטרה לשפר משהו". אף פעם לא להסתפק במה שיש, תמיד לשאוף לעוד, רק לרצות להיות טוב יותר. בסוף, בגלל זה הוא פרש. "כל חיי התאמנתי באינטנסיביות גבוהה, זו הדרך שבה אני חווה את הספורט, זו הדרך שבה אני מבין אותו", הוא מספר, "כשלא יכולתי לעשות את זה, זה כבר היה לא מעניין".
אחד הרגעים הפיקנטיים היה כשנדאל מספר לו איך לא ידע מה תפקידו בטקס הפתיחה בפריז 2024, ואיך בישרו לו על כך שיישא את הלפיד האולימפי רק כמה דקות לפני כן. "כבר התחלתי לבכות שם", הוא מספר, "ואז אמרתי לעצמי - סתום ת'פה! אל תבכה, תיהנה, פשוט תעשה את זה". הם משוחחים בתשוקה גדולה על טניס, בחיים סביב המשחק, בהתמודדות עם פציעות, ותוך כדי שיחה מניעים את הידיים, מכים באוויר, חיים את העבר. רודיק מספר שראה את כף הרגל של רפא, ולא האמין מעד כמה היא חבולה, לא האמין שהוא מסוגל ללכת בכלל, "יש לו עליה נפיחות בגודל של כדור גולף". רפא מספר לו על התמודדות כאבא עם היותו פצוע כרוני, איך הבן שלו מחקה אותו, נאנח כשהוא יורד במדרגות.
בסיום השיחה נדאל מדבר על הקרן שהקים ("מאז הפרישה לא נגעתי במחבט"), ואליה הוא מקדיש את חייו, ואומר: "אנשים בני מזל כמונו, יש לנו את ההזדמנות להחזיר לחברה, לתת השראה, לעזור, לשמש דוגמה, לייצר עולם טוב יותר, להעניק אפשרויות, להראות חיוביות". ואז רודיק מודה לנדאל על הקריירה שלו. לאורך השיחה הוא כמובן מונה את ההצלחות שלו, הגביעים וההישגים, אבל אחרי כל הדיונים המקצועיים, רודיק מרשה לעצמו לחזור להיות אוהד טניס (ולא יריב שנכנע שוב ושוב לרפא) ופשוט אומר לו תודה. תודה על מה שנתת, על הרגעים שסיפקת, על כל מה שלימדת אותנו.