הטענה ההיסטורית של הפועל באר שבע היא שרף האדומים לשחקנים שלה נמוך מזה של קבוצות הצמרת האחרות. "אם זה היה אוגו" או "אם זה היה ויטור" הוא משפט שנאמר לא אחת בין אוהדיה כשמכבי תל אביב ומכבי חיפה זוכות ליחס סלחני בעוד הלדר לופס או מיגל ויטור רואים את הכרטיס בתדירות גבוהה יותר. הרי אותו יגאל פריד וצוות ה-VAR התעלמו מעבירה חמורה של דיא סבע נגד באר שבע במפגש בסמי עופר. פעמים רבות תחושת הקיפוח לא מוצדקת, אבל במקרה של המשחק אתמול אפשר להבין את הטריגר.
הכול עבד נגדה - שני אדומים, הרחקת מאמן, שער מפנדל גבולי בתוספת הזמן של המחצית הראשונה. כל שבאר שבע רצתה במחצית השנייה הוא למזער את הנזק, להחזיק בפיגור מינימלי, אולי לעקוץ במצב נייח. עד הדקה ה-88 הכול עבד לפי התוכנית, באר שבע שמרה את נתניה קרוב, הבקיעה בכדור קרן ועמדה לחלץ נקודה יקרה. ואז הכול "השתבש" פתאום, שיבוש מסוג שונה. טעות הגנתית של מכבי נתניה הנאיבית, פס אדיר לרחבה, גול של מחליף שהיה מועמד לעזיבה ומהפך.
המשחק בנתניה מזכיר שני אירועים אחרים בהיסטוריה הקרובה של באר שבע. האחד, באותו אצטדיון, בסיום עונת 2016/17, כשבאר שבע הפכה פיגור 1:0 נגד מכבי תל אביב, ניצחה 1:2 בדקה ה-90 וזכתה באליפות. השני בחיפה בעונת 2021/22, כשפיגרה כתוצאה מפנדל מפוקפק, ספגה אדום ובכל זאת ניצחה 1:2 עם שני פנדלים של איאד אבו עביד. הוא מזכיר גם אירוע מעבר רחוק יותר, שלו היה יוסי אבוקסיס שותף - המהפך העצום של בית"ר ירושלים בווסרמיל ב-1998, מפיגור 2:0 ועם הרחקה של אבוקסיס, ל-2:5 עצום במחצית השנייה.
אמש זה היה שונה. זה לא היה 11 מול 11 כמו נגד מכבי תל אביב, גם לא 10 נגד 11 כמו מול מכבי חיפה. בתשעה שחקנים, בפיגור, כמעט בלתי אפשרי לנצח משחק.
בדקתי עם צ'אט GPT מתי זה קרה, אם בכלל, בליגה מקצוענית באירופה. התשובה (המתורגמת) היא: "על אף שזה קרה לא מעט פעמים בנחיתות של שחקן, כולל שערי הניצחון של מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות ב-1999, לא זכורים מקרים שבהם קבוצה חזרה מפיגור בנחיתות של שני שחקנים". כלומר, ייתכן שזה קרה, אבל גם אם כן - מדובר באירוע נדיר ביותר שמספר את כל הסיפור.
עד הדקה ה-72 ראתה מכבי חיפה את עצמה חוזרת למאבק האליפות ואת מכבי תל אביב נשארת בו. תאורטית, שתיהן עדיין בתמונה, אבל לפחות כרגע זו העונה של באר שבע. המהפך אמש היה אחד המקרים הנדירים שגררו הסכמה מפה לפה, בין אם אתה לובש ירוק, צהוב או אדום. בבוקר הזה כולם יודעים שבאר שבע היא הטובה מבין השלוש, מקצועית, מנטלית ואנרגטית.
מהרבה בחינות, הניצחון הזה הוא מיקרוקוסמוס לעונה כולה של רן קוז'וך. הסיכוי לנצח בתשעה שחקנים ובפיגור משול לסיכוי של מאמן מקבוצה קטנה שבא להחליף את אליניב ברדה ונכשל בסיבוב המוקדם באירופה לזכות באליפות. אז לא, באר שבע עדיין לא אלופה, אבל בכל שבוע היא מוכיחה שאין כזה דבר "נגד כל הסיכויים". כל עוד יש סיכוי - היא תהיה שם כדי לנסות לנצח. וגם הוא, אפילו אם זה מהיציע, עם פתקים שמועברים לחדר ההלבשה.
כשאתה עושה משהו פעם אחת ומצליח - זה מזל. כשאתה עושה אותו בפעם השנייה - צירוף מקרים. בפעם השלישית והלאה זו כבר שיטה.
מכבי תל אביב ירדה השנה שלוש פעמים לפיגור בהפסקה, אחת מהן בחוץ נגד בני ריינה. בכל המשחקים הללו היא ניצחה. מדוע מה שעבד כל כך הרבה פעמים לא יעבוד גם הפעם? ובכן, משום שלמשוואה הזאת יש גם צד אחר, והוא עגום במיוחד.
המאזן של מכבי תל אביב במשחקי הבית מול קבוצות החלק התחתון של הטבלה (מקומות 7-14) עומד על 14 נקודות מ-24 אפשריות. הוא כולל הפסדים לקריית שמונה (אמנם בטרנר) ולבני ריינה ותוצאות תיקו מול עירוני טבריה והפועל חדרה. מול אשדוד, למרות ה-1:5 בסיום, ומכבי פתח תקוה היא התייסרה וניצחה, גם נגד סכנין והפועל ירושלים אכלה לקרדה לפני הקינוח. למעשה, אף משחק בית העונה לא הלך קל למכבי תל אביב, למעט, אולי, המפגש עם מכבי נתניה.
ערב סיום הקמפיין האירופי, התחושה הייתה שהנה מכבי תל אביב משנה פאזה. היא נותרה עם מסגרת אחת, רעננה יותר, בריאה יותר, בלי נתב"ג יותר. בפועל לא חל שום שינוי חיובי. המוטיבציה נמוכה, איכות המשחק לא טובה ונראה שהאינטנסיביות רק ירדה.
כל משחק של מכבי תל אביב הוא מסע ייסורים מתמשך, בדיקת קולונוסקופיה שבועית ליושבי היציעים. מבלי להיכנס לניתוח מקצועי של עמדות, כדאי להתעכב על הפילוסופיה של ז'ארקו לאזטיץ' לא לבצע שינויים לאחר ההפסקה. אם בדרך כלל זה עוד מוחרש יחסית, העובדה ששרון מימר, ביתרון, ביצע אתמול חילוף משולש במחצית הבליטה עוד יותר את הקיבעון והקיפאון.
מכבי תל אביב היא קבוצת כדורגל פחות טובה השנה, אבל אופי לא חסר לה. כשגם האופי נעלם, כל החסרונות שבים ומתגלים. האשמת השופט וצוות ה-VAR היא בטח לא הפיתרון.