יאיר הורן משוחרר ממנהרות חמאס ובדרך לבית החולים מבקש לעבור עם המסוק מעל אצטדיון טרנר. אמילי דמארי משתחררת מידי מחבלים ומסרבת ללבוש טרנינג אדום, ולאחר מכן מודה בבלומפילד לחבריה אוהדי מכבי תל אביב שממשיכים להניף תמונות של אחיהם גיל וזיוי ברמן. אבא של רומי גונן הקריא באצטדיון מכתב ממנה לאוהדי הפועל חיפה, ובו כתבה "לפני השבי לא ידעתי כלום על כדורגל, תודה שלא הפסקתם להילחם עליי". הכדורגל הישראלי סובל לכל אורך שנותיו מתדמית נלעגת, תמיד מגוחך ואומלל, והנה ברגעי אמת, בשיא השבר, הוא מתגלה כדבר החשוב בעולם.
אם יאיר הורן אוהד הפועל באר שבע, אפשר להניח דבר אחד ברור: כאוהד הוא חווה יותר עונות מאכזבות ממוצלחות. היו גם אליפויות ותארים, אבל הרבה יותר מפחי נפש, הפסדים ותבוסות, עונות סתמיות ועבשות, חיים שלמים של אהבה עיוורת. לפעמים אוהדים תוהים בשביל מה הם צריכים את זה, אבל הדחף של יאיר לעבור מעל טרנר, לראות לרגע קצר את האצטדיון, ממחיש לכל מי שתהה מה מקום הקבוצה בלב של אוהד. מבחינתו, זה סלע של יציבות, חלק טבעי מהחזרה לחיים, לצד משפחה וקהילה. הנה הבית.
עוברים במעבר חד לאצטדיון סמי עופר שבחיפה, שם הקבוצה המקומית מכבי חיפה נקלעת לפיגור 2:0 מול הפועל ירושלים והקהל מגיב בשריקות בוז לקבוצה שלו. אז השאלה אולי מופנית כרגע לאוהדי מכבי חיפה, אבל היא רלוונטית לכל אוהד כדורגל מריר באשר הוא: בעוד ארבעים שנה מהיום, איך תזכרו את ה-3:3 הזה? כשכבר תהיו מבוגרים ומותשים, מעבר לשיאכם, מסתכלים בנוסטלגיה על הימים יפים ההם, איך ייזכר הערב הזה? סביר להניח שבחיוך גדול.
ולמה לא? הייתם בריאים וצעירים, הלכתם לכדורגל עם חבר קרוב או בן משפחה, וצפיתם במשחק דרמטי עם שישה שערים. חוזרים מפיגור, שוויון מאוחר, ירידות ועליות, אחלה של יום, יופי של חוויה. בדיעבד, שום דבר שמצדיק בוז ומחאות. על רקע האירועים סביבנו הצורך בפרופורציות הוא מובן מאליו, ולכולם ברור ששימוש במונחים כמו "עצב" או "כעס" בכדורגל הוא יחסי בלבד; אבל נדמה שהיחס של חלק מהחטופים שחזרו לכדורגל כאל מקור לחיים, כאל כוח ומרכז כובד, כבסיס נוסף לאהבה ולחיבור ואנרגיה עוצמתית ובלתי פוסקת, דווקא הוא יכול לאפשר לאוהדים לעצור לרגע ולהביט על החוויה מלמעלה, ממעוף המסוק, שרואה מרחוק את הבית.
הרי התארים הם רק הקצפת. הגביעים והאליפויות הם לוקסוס נדיר. הבסיס הוא אותן קהילתיות, אחווה והזדהות, שבעיקר מסמלות וממחישות את החיבור העמוק למקום. לדשא, ליציע, למה שמכונה "המקום הקבוע". קצת כמו שרבים מאיתנו מרגישים שזו אדמה מקוללת, אבל אין לנו שום אפשרות לעזוב אותה. אפשר להתמרמר, לקלל, להתבאס מהתיקו ומהקבוצה המאכזבת, ואפשר להבין שזה רק עוד פיסה קטנה במשהו גדול בהרבה.
מכאן אנחנו עוברים היישר אל משרדי ההתאחדות, שם שינו זוארץ והתובע מציגים תמונה עגומה ועבריינית, שלא רק מתקבלת בטבעיות אלא אפילו באכזבה קלה, מתוך נקודת מוצא ותחושה שהליגות הנמוכות כל כך מושחתות שהגילויים האלה וכתבי האישום מרגישים כמו גרגר חול בים.
אבל דווקא הפרשה האחרונה מליגה א' ממחישה את חשיבות האוהדים. הרי כשחושבים על כדורגלן שקיבל הצעה להטות תוצאה, חושבים על ספורטאי בינוני, מיואש מהקריירה, בקבוצה בינונית חסרת שאיפות או עוגן, והחיבור שלו אליה בדרך כלל רופף, הוא מרוויח סכומים זעומים ומרגיש שהסביבה מזלזלת בו, כפוית טובה, ההנהלה חובבנית - והנה מישהו מציע לו כמה אלפי דולרים במזומן בשביל למכור משחק שמבחינתו הוא חסר חשיבות.
מה שאמור לגרום לו לדחות את ההצעה לשוחד זה איזשהו בסיס מוסרי וחוסן פנימי (שבליגה א' כמובן מתפוגגים ומתמוססים בטבעיות), חשש מרשויות החוק (שכבר הראו שהן לא יעילות) או חיבור למקום. הידיעה שהוא שובר את הלב לרבבות יאיר הורנים, שחולמים עליה בלילות. שזו לא רק קבוצת כדורגל, אלא סלע. לכן זה לא סתם חטא, אלא בגידה. מעבר לפשע, זה עוול. ולכן עם כל הכבוד ליריבויות, האהבה חייבת להמשיך להיות הבסיס של המשחק, והיא שזו שמחזיקה אותו.