ילדים רעים: מי את, מחזיקת הגביע, ומה עשית למכבי תל אביב?

איזה נתון ימחיש ויספר בצורה הטובה ביותר את השבוע החלומי שעבר על רוקאס יוקובאיטיס?

אולי אלה 47 הנקודות שקלע בחצי גמר ובגמר גביע המדינה.

או שמא אלו 16 האסיסטים שמסר בשני המשחקים, מול שלושה איבודים בלבד.

וייתכן שזו העובדה שמכבי תל אביב ניצחה אתמול (חמישי) את הפועל ירושלים 49:78 בדקות שבהן הרכז הליטאי היה על הפרקט, ובזמן שסופסל היא בכלל הפסידה 23:9.

בעצם, לא חייבים לבחור. כל הנתונים האלה מרכיבים סיפור אחד גדול, שהוביל את יוקובאיטיס לגביע הרביעי בקריירה שלו - אחרי שהניף כבר עם ז'לגיריס קובנה בליטא ב-2020 ו-2021, ועם ברצלונה בספרד ב-2022 - אבל הראשון שבו הוא היה הכוכב. שבו הוא היה ה-MVP. שבו הוא זה שסחף את הקבוצה שלו והנהיג אותה. 20 נקודות ושמונה אסיסטים היו לו אמש, כמו בשלושת הגמרים הקודמים גם יחד.

למעשה, זה סיפור על שחקן בן 24 בסך הכל, שעומד לסיים שנת לימוד שביעית ביורוליג, ופתאום מוצא את עצמו ואת מה שחיפש מאז החל לחלום, לאכול ולשתות כדורסל. לא עוד רכז שלישי עם פוטנציאל, שיושב על הספסל ומחכה שמישהו ייפצע, יסתבך בעבירות או סתם יחרפן את המאמן. לפתע הוא נראה כמו החבילה המלאה בהתקפה (חדירות משמאל, מידריינג', קליעה מבחוץ), שעכשיו גם יכול לסמן לעצמו וי בהגנה, בתור אחד הבודדים שהצליחו להגביל העונה את ג'ארד הארפר.

דווקא אקורד הסיום של הגמר הוא זה שעוטף את סיפורו של יוקובאיטיס באופן מושלם. התגרות מיותרת לעבר הצד הירושלמי של הארנה הובילה לעבירה טכנית, שהייתה החמישית שלו, ובדרכו החוצה הסתובב האיש ליציע אוהדי מכבי בתנועת התנצלות - שהפכה בתוך שנייה למופע ראוי של סטנדינג אוביישן יזום. כוכב רוקאס, כאמור.

כמה השחקן הזה היה צמא לאהבת הקהל, וכמה עוול נעשה לו בערבי חריקות הנעליים בבלגרד. שלושה משחקים באווירת כדורסל אמיתית, מול רבבת צופים, היו העונה לצהובים: בדרבי נגד הפועל תל אביב בליגת העל רשם יוקובאיטיס 18 נקודות ותשעה אסיסטים, בדרבי בחצי גמר הגביע בארנה הוא טיפס ל-27 נקודות ושמונה אסיסטים, ול-20 הנקודות בגמר מול ירושלים הוסיף עוד שמונה אסיסטים. מקרי? נראה שלא.

בתקופה האחרונה, כששחקני מכבי תל אביב ניסו להביע בכל דרך את חוסר החשק והרצון שלהם לנוע מעיר לעיר וממדינה למדינה בקמפיין שהפך מעיק ומיותר, הוצפה השאלה - לאן הקבוצה הזו הייתה מגיעה לו הייתה משחקת ביורוקאפ? התשובות, בעיקר לאחר ההפסד לאלבה ברלין מהמקום ה-14 בגרמניה, לא היו מחמיאות. אבל הן כנראה גם לא היו מדויקות.

הנה, הגיע שבוע הגביע, והמושמצים האלה עברו שתיים מהקבוצות הבכירות ביותר שיש למפעל השני להציע. מול הפועל תל אביב זה היה משחק צמוד, יצרי ואיכותי, שהוכרע בפעולות גדולות ובפרטים קטנים. מול ירושלים זה היה בליץ מתוכנן ומוקפד, שלא הותיר מקום לספק בנוגע לזהות המנצחת. גם לא ב-15 השניות הבודדות שבהן השחורים/אדומים צעדו ביתרון.

ככל שההפסדים ביורוליג נערמו, והפציעות התגברו, והרכש המובטח מיאן להגיע, והשלכת האחריות מצד הבוסים נמשכה באין בושה, עודד קטש החל להישמע כמו תקליט שחוק. הוא דיבר (יותר מדי) על עייפות ופציעות ובעיות וחוסר אנרגיות, וסיפר (פחות מדי) על הקרבות שמתחוללים באמת במועדון.

המאמן ניצח, ולא רק את היריבה, כי איכשהו, בדרכו הקבועה, במקום להתפרק - הוא הצליח לשמור את הקבוצה שלו מאוחדת ולגרום לשחקנים שלו לרצות. אחרי עוד מחזור כפול שבו ספגו הפסד כפול ב-36 הפרש, הם חזרו לביצה המקומית ושחו בה כאילו הגיעו לבריכת פאר. וזה, נזכיר, בלי השחיין הראשי ג'יילן הורד.

חוץ מזלילת תארים, אין דבר שמכבי תל אביב אוהבת יותר מלהגיע לפודיום ממשבצת האנדרדוג. ואין דבר שהיריבות שלה שונאות יותר מתווית הפייבוריטית. וגם אם זה מיסגור שחוטא למציאות (נגיד), זו לא סתם קלישאה, ויש לו השפעה. כשהלחץ כולו עליך, אתה כבד יותר ברגליים, נצמד לעקרונות בסיסיים ולא מרשה לעצמך להיות יצירתי ולהסתכן. קטש נוהג לומר לפני משחקים מכריעים ש"חשוב להגיע במטרה לנצח, ולא רק כדי לא להפסיד", ושם אולי נעוץ ההבדל.

המונולוג של יובל זוסמן אומר הכל: "נכנסנו ללחץ ואיבדנו את הראש. לקחנו זריקות משוגעות שאנחנו לא רגילים לקחת, בלי מסירות בכלל. היינו מאוד סטטיים וחד מימדיים. הם הוציאו לנו את הרוח מהמפרשים. התעקשנו על דברים שלא היינו צריכים, ולא היינו שם ברמת האינטנסיביות שלנו. היו רגעים שבהם הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו מה קורה".

אורח שייקלע בטעות לסצנת הכדורסל הישראלי ויקרא את הדברים שאמר קפטן ירושלים, בגילוי לב ראוי להערכה, יחשוב בטעות שקבוצתו לא נתקלה במכבי תל אביב - זו שסופגת 90.3 נקודות למשחק ביורוליג - אלא בבד בויז המיתולוגיים מדטרויט. וזה כנראה הדבר הכי מדהים: הגביע הושג במידה רבה בזכות ההגנה.

מכבי שמרה בצורה אלגנטית ואינטליגנטית, תוך כדי לקיחת סיכונים. לפני פחות מחודשיים חטפה הקבוצה הזו 101 נקודות בארנה, ויריבתה צלפה 15 שלשות מ-25 ניסיונות. ובכל זאת, הצהובים פינו, פיתו וממש ביקשו מאור קורנליוס (0.5 קליעות מבחוץ ב-30% העונה) ובעיקר מגבי צ'אצ'אשוילי (0.4 ב-35%) לזרוק עוד ועוד מעבר לקשת.

השניים בלעו את הפיתיון; במחצית הראשונה עמדה קבוצתם על 0 מ-12, והם היו אחראים על שליש מההחטאות. בסיום היא הגיעה ל-4 מ-27, והם סגרו על 2 מ-8. הזיוף משחקן אחד איפשר לשומר נוסף להצטרף לצבת על הארפר בחדירות לסל, וניטרל חלק גדול מהבסיס ההתקפי של ירושלים.

כל זה, נזכיר, בהגנה. ב-ה-ג-נ-ה. מי את, מחזיקת הגביע, ומה עשית למכבי תל אביב?

באופן סימבולי, הרבע השלישי - זה שבו הצהובים הפסידו כל כך הרבה משחקים העונה - הוא זה שהכריע סופית את הגמר לטובתם. ברבע השני הצליחה ירושלים להישאר קרובה, בעיקר בזכות נעילת הצבע על ידי הטריו של אוסטין וויילי, כריס ג'ונסון וזוסמן, אבל התל אביבים נזכרו בגמר של העונה שעברה. אז הם ירדו להפסקה ביתרון תשע (37:46), ואתמול ביתרון שש (30:36). אז הם הובסו 24:5 בחזרה מחדר ההלבשה, ואתמול הם הביסו 14:30.

כשתמיר בלאט, באיחור אופנתי של שלושה ימים ועוד מחצית, נזכר להופיע - הוא נעץ שלוש שלשות בפחות מארבע דקות. הראשונה הגדילה את הפער משש לתשע, השנייה הצמיחה ל-13, והשלישית כבר קיבעה את ההפרש על 18. זמן קצר אחר כך מצאה עצמה ירושלים עם חמישייה של טאריק פיליפ, קורנליוס, ג'ונסון, צ'אצ'אשוילי וג'סטין סמית'. זה כנראה השלב שבו הביטו אנשיה זה בזה ולא הבינו.

אחרי פגרת הנבחרות, מכבי תל אביב תשוב לשוטט באירופה, ושוב יבלטו פערי האיכות בינה לבין קבוצות היורוליג שיילחמו על חייהן, והיא תחזור להפסיד. אבל זה יהיה שונה: היא תיראה יותר משוחררת ופחות מדוכאת, כי את הצ'יפ החשוב של התואר היא הורידה מהגב. ולא רק ליוקובאיטיס היא חייבת את המיינדסט החדש, אלא גם לליוואי רנדולף.

רנדולף עשה אתמול גיא פניני: הניף כקפטן את הגביע עם קבוצה אחת, וכעבור שנה ניצח אותה בגמר. גם ג'ו אלכסנדר וטרי פייר המנוח חתומים על הישגים דומים, אבל רק רנדולף ופניני הכניעו את האקסית שבה שימשו כקפטנים. השבוע הזה היה מפגן של ווינריות מצידו של מספר 20. הוא צבר בו 40 נקודות, 5 מ-7 לשלוש, 13 ריבאונדים ושמונה אסיסטים. ושיהיה ברור: אלה לא המספרים, כמו שזה הטיימינג. גם בדרבי, וגם בגמר.

ועכשיו, אט אט, מחזיקת הגביע הטרייה מפנימה שאולי המציאות לא כל כך קודרת מבחינתה, גם במבט קדימה. הורד הוא בינגו (שעבורו היא תידרש לפתוח את הארנק), יוקובאיטיס יכול להפוך לדבר האמיתי לצד שותפים נכונים, רנדולף הוא הגיבוי האולטימטיבי, רומן סורקין ואולי גם בלאט (תזכורת: יש סעיף יציאה גם בקיץ הקרוב) הם הבסיס הישראלי לעתיד.

אסור למכבי תל אביב לטעות ולחשוב שמה שהיא בנתה יספיק למשהו בזירה הבינלאומית, אבל יש לה אחלה סקנד יוניט. היא תצטרך "רק" לאתר חמישייה מובילה, והיא תהיה קבוצה-קבוצה, שאפילו תיהנה מאיזשהו מימד של המשכיות. בישראל, כמו שהדברים נראים כרגע, לא צריך את כל זה.