את משחק גמר הגביע 2025 אי אפשר לנתק מההקשר. וההקשר מתחיל בהיסטוריית הגמרים העדכנית בין מכבי תל אביב לבין הפועל ירושלים. הפעם, ברשותכם, אני מבקש להתחיל עם ציטוט מהטור ביום שאחרי הגמר שלפני שנתיים:
"כמו בריון בגן משחקים, נטלה הפועל ירושלים ממכבי תל אביב את כל מה שיש לה. היא לקחה ממנה את משחק הריצה. למרבה התדהמה, היא גזלה ממנה את היתרון האבסולוטי שיש לה על פני כל יריבה (ביבשת) בקטגוריית הכדורים החוזרים בהתקפה. היא השילה מעליה כל נסיון לתזמון וריווח במשחק ההתקפה המסודר. היא השאירה אותה בלי כלום. היא השאירה אותה עם כלום".
ועכשיו, עם ציטוט מהטור ביום שאחרי הגמר הקודם:
"מתנצל. את המילים הללו כתבתי כאן ביום שאחרי גמר הגביע הקודם, זה שבו חבטה הקבוצה של דג'יקיץ' במכבי תל אביב. זה שבסופו הניפה גביע אדום. זה שבמהלכו גרמה ליריבתה הצהובה להניף דגל לבן. אתמול, עם כל הכבוד למה שארע בשנה שלפני, זה היה מרשים עוד יותר. זה היה עוצמתי הרבה יותר. זה היה חד משמעי".
עכשיו להווה. כמעט כל סרט אמריקאי שמלווה את ההכנות טרם הכניסה לכלא עובר דרך נרטיב הבריון. לא משנה עד כמה אתה חלש או קטן או מסכן, גורסת התובנה, הדרך היחידה לשרוד את החרבנא היא לאתר את ההוא שמשחק אותה הכי קשוח, הכי מפחיד, הכי גדול והכי מאת'רפאקר, לגשת אליו כמו משוגע ולדפוק בו וואחד אגרוף בתוך הפרצוף שלו. להמם את הבריון. להכות אותו בנשק שלו. להוכיח שאיתך לא מתעסקים.
את הנוקאאוט של מכבי תל אביב אתמול בגמר השלישי ברציפות לא צריך לתאר דרך נצחון טקטי כזה או אחר ולשם שינוי, גם לא להתפייט על ענייני רוח המועדון, מכביזם וכו וגו ודו. הקבוצה המוכה של עודד קטש, למודת השפלות חוזרות ונשנות העונה, זאת שבגרסאות הרבה יותר מוכשרות אכלה כאפות במפגשי גמר הגביע הקודמים, זאת ששרדה עם הרבה מאוד מזל את דרבי חצי הגמר, פירקה את הפועל ירושלים - בראש ובראשונה - באמצעות הנשק שלה.
הפועל ירושלים, שחרתה על דגלה את הדג'יקיצ'יות ושזרה בהמנון שלה מילים כמו אגרסיביות, זינוקים, חניקות (אל תיבהלו: צ'וק הוא טיפול הגנתי), פיצ'קומאטה וסטופקס, נכנסה להלם ברגע שהצהובים פלשו אליה לחצר ולמשך 40 דקות עשו לה את מה שהיא עושה לאחרים. והבריון האדום, במקרה הזה, הוא זה שהתקפל, התאדה וברח.
הנצחון הדחוק של מכבי על הפועל תל אביב בחצי הגמר הושג, סוג של ובאופן בלתי צפוי בעליל, באמצעות לא מעט אלמנטים הגנתיים. הפעם זה כבר לא היה סוג של. מכבי תל אביב החזיקה את מחזיקת הגביע בדימוס על שלושה רבעים של 15 נקודות ומטה. ושחררה מעט את הרסן רק כשהסיפור נגמר.
לצד ההתמקדות בשחקנים שעושים נזק, נהנתה כמובן מכבי תל אביב מאחוזי הקליעה המגוחכים של ירושלים מחוץ לקשת שלוש הנקודות. חלק מזה נוגע להגנה שלה. חלק מזה נוגע להלם של ירושלים מההגנה שלה. חלק גדול מאוד מזה לא נוגע לכלום. ירושלים פשוט לא פגעה. היא סיימה מחצית שלמה בלי טריצה אחת מתוך תריסר הטלות. וככל שירושלים החטיאה יותר, כך יכולה הייתה מכבי תל אביב לכווץ עוד יותר, לקחת סיכונים עוד יותר ולהישאר קשוחה באזורי הצבע ועל השחקנים המרכזיים. כלומר לכווץ עוד יותר מעבר לטקטיקה המקורית ולרעיון המקורי של לתת לאחרים לנסות ולנצח. כשמוסיפים את זה לבומבות שהנחית בתחילת המשחק הפיק אנד רול של מכבי על ההגנה הגאה של ירושלים (במיוחד על טיפולי ה-ICE על המהלכים מהצד), מבינים עד כמה מהדהד היה הנוקאאוט.
מי מספר אחת?
לצד הנרטיב של הקבוצה הכי הגנתית והכי קשוחה, אחזה הפועל ירושלים טרם המשחק בעוד נרטיב שהפך קונצנזוס שעליו אין חולק. שמשחק אצלה הגארד הכי טוב בליגה. שחרף הסגל האפור למדי שבו היא אוחזת, ג'ארד הארפר הוא מספר 1. ובכן, תם הקונצנזוס. מכבי תל אביב טיפלה בהארפר כפי שמעטים דמיינו. היא אתגרה מהלכי פיקנרול שלו מהרגעים הראשונים. היא כפתה עליו שני איבודי כדור מאוד מוקדמים. בעבר, ידע קטש להשליך לעברו של גארד יריב מאיים אופציה של פורווארד גבוה, גם כדי שיאמלל אותו וגם כדי לעזור בחילופים ההגנתיים אחרי החסימה. בונזי קולסון כזה, ג'יילן הורד כזה. הפעם לא. את העזרה מהגבוה קיבלה מכבי תל אביב באופן שמרני יותר, עם קפיצות קטנות, עם חיפויים גדולים, עם אינטנסיביות שגרמה להארפר להיראות פתאום כמו גארד קטן מימדים שמנסה לזנק על האנשים הגדולים שבדרך כדי לסחוט איכשהו עבירה.
ובצד השני היה את רוקאס יוקובאיטיס. רגע לפני שנכביר במחמאות, עניין אחד קטן שצריך לסדר. אנשים שמדברים בבטחון מבלי להבין על מה, החלו להגיד שיוקובאיטיס היה כו-לה רכז שלישי בברצלונה טרם נחת בנתב"ג, כסוג של הכשרת לבבות ל"דרך" שעשה בארץ הקודש. לכך שלקח לו זמן להתרגל למעמדו החדש ולכן רק לאחרונה התחיל לקחת יותר על עצמו. ובכן, מעבר לרזומה של יוקובאיטיס, לגילו, לדברים שעשה בליגת הקיץ האחרונה וכן הלאה, הרי שבשלוש עונותיו בברצלונה, בהתאמה, שיחק הליטאי 16:46, 14:46 ו-15:31 דקות בממוצע. ביורוליג. מי שמכיר ויודע, מבין שלא מדובר כאן במספרים זניחים של שחקנים שמחוץ לרוטציה. אלו מספרים, פחות או יותר, של ווילי הרננגומס. האם גם הוא יכונה גבוה שלישי?
עת נחת יוקובאיטיס הקיץ במכבי תל אביב, הוא חייב היה לקבל - מיידית - את עמדת הגארד הבכיר והדומיננטי, במקום למצוא עצמו בתקופה ההכנה כזה שעולה מהספסל. הוא אמנם לא היה הרכז הראשון בברצלונה, אבל תאוריית הרכז השלישי, אם רוצים, יכולה להתאים לגמרי גם למקומו של תמיר בלאט בהיררכיית הגארדים של מכבי תל אביב הקודמת, אחרי לורנזו בראון ו-ווייד בולדווין. סביר להניח שגורלה של מכבי העונה בליגה השניה בטיבה בעולם היה נותר לא מי יודע כמה גם אם הטעות הזאת לא הייתה מתבצעת בחלק הראשון של העונה, אבל יש סיכוי גדול טוב שהיא הייתה נראית טוב בהרבה או לפחות גרועה פחות אם המהלך ההגיוני היה מתבצע.
ו-וואוו, איזה שבוע גביע פסיכי ליוקובאיטיס. אחרי קרנבל של 27 נקודות ו- 8 אסיסטים מול 2 איבודים, הפעם דפק שורה של 20 נקודות פלאס אותם 8 אסיסטים אבל רק עם איבוד כדור בודד. ולא רק זה, אלא גם התזמון של זה. אחרי שהארפר לקח את דיברתולומיאו במהלך 1 על 1 שהוביל ליתרון אדום 27:28, עשה לו הרוקאס את אותו הדבר בצד השני. הוא חיפש אותו, הלך עליו, סחט ממנו עבירה וקלע 2 מהקו. מהלך אחרי, ריבאונד הגנה של הליטאי מובילה לחדירה שלו לסל ולהוקי אסיסט (כלומר מסירה שהובילה לאסיסט - במקרה הזה של דה ג'וליוס) לשלשה גדולה של רנדולף שעשתה 28:32. קצת אחר כך, גם אחרי שהרחיקו את הארפר מיוקובאיטיס, הוא מצליח להביך אותו עם עוד חדירה לסל - תוך כדי שהארפר צופה בעניין אבל מאבד קשר עין עם השומר שלו, בדרך לאסיסט נוסף לרנדולף. רגע אחרי, הגבהה של יוקובאיטיס בדרך ללייאפ קלל של ווליאמס. 30:36. סוף המחצית. עוד מעט הרבע השלישי, ושם יהיה גם סוף המשחק.
ולא רק המספרים והתזמון, אלא הדומיננטיות המוחלטת במאצ'אפ. מסיטואציה שבה אנחנו מניחים שלירושלים יש שני שחקני בידודים מצוינים שמסוגלים לייצר לעצמם ולמכבי ממש לא בטוח, קיבלנו שחקן בידודים אחד שמייצר לעצמו בקלות, ועל הדרך גם משבש, מתסכל ומעלים את ההוא שאמור היה להיות מספר אחת. יוקובאיטיס של העונה הזאת התאים עצמו לריק ההגנתי של הקבוצה שלו. משחקן קשוח ששיחק בקבוצות קשוחות ואצל מאמנים קשוחים, הפך באחת להיות שטיח הגנתי. כזה שעוברים אותו, עוקפים אותו וקולעים מעליו, מאחוריו ומצדדיו. לרגע הארוע, הרים עצמו האיש ונראה היה כמו שחקן שלם. איזה שבוע גביע פסיכי עבר על רוקאס יוקובאיטיס. וואוו.
שלוש נקודות לסיום ועוד אחת קטנה
1. קטש - אחרי שנכנסנו כאן ברוטציה בכלל ובניהול החילופים של איטודיס בפרט, הגיע קטש עם תכנית משחק דומה ושונה. מצד אחד, רוטציה בכירה של 6 שחקנים מרכזיים, עם נגיעות קלות של האחרים (מנקו, דה ג'וליוס, דיברתולומיאו, וויל.פאקינג.ריימן בחצי הגמר). ועדיין, למרות שזה יכול היה בקלות להגיע למצב של קריסה מתשישות, כן מצא את הדרך להעניק להם את הדקות ואת השניות של היכולת להסדיר נשימה. עודד קטש הגיע לשבוע הגביע הזה במצב די מחורבן. בלי מצב רוח ובלי ג'יילן הורד. ובאופן די ביזארי עבור המועדון שלו, כשהוא איננו פייבוריט. הגביע הזה, שמגיע אחרי יובש די ממושך בגזרה, הוא הרבה בזכותו.
2. רנדולף - מי שהגיע למכבי תל אביב בקיץ האחרון כסוג של תעודת ביטוח, קודם כל כי הוא שחקן טוב, אבל לא פחות מכך בגלל שהוא כאן וסביר להניח שלא יברח, פרע אתמול עוד שטר. רנדולף לא אמור היה להיות שחקן משמעותי בקבוצה הזאת. רנדולף הפך חיש חש למשמעותי בקבוצה הזאת. לעוגן. הוא האיש שניצח על המהלכים הכי חשובים בדרבי בחצי הגמר. הוא האיש אליו הלכו לא אחת בגמר. במצבי פוסטאפ, מול הרכב קטן יחסית של האדומים. במצבי אחד על אחד עם הפנים. מהלכי קאץ' אנד שוט שסגרו יפה חדירות לסל של יוקובאיטיס. ליווי רנדולף לא אמור היה להיות כזה, אבל הוא זוכה בגביע שלישי ברציפות. ולא כעוד שחקן על הדרך, אלא כאיש משמעותי במיוחד.
3. בוורלי - סליחה שאני קוטע את ענייני הגביע כדי לדבר על כאלו שלא הגיעו לגמר, אבל זאת הזדמנות להיפרד מהדבר הכי טוב שקרה לתקשורת הכדורסל המקומי מזה שנים או עשורים. היה כיף איתך, פטריק בוורלי. דאגת לנו לטראפיק שחבל על הזמן. באמא שנתגעגע. וכדורסל? אין לי שמץ של מושג אם ינחת כאן מישהו תחתיו ולא בטוח שגם בהפועל תל אביב יודעים. אני כן יודע שעכשיו הוא לא כאן ושעכשיו ים מדר פצוע. אם יש רגע שבו יכול ג'ו רגלנד לשכנע את המאמן שלו שהוא שווה מקום גבוה יותר בהיררכיה, זהו הרגע.
את הטור של הגמר הקודם סיימתי עם נקודה שכונתה החיים עצמם. למי ששכח, טרם גמר 2024 סערנו סביב האטימות של משטרת ישראל בפרשת דגל הפריסה של הרש. לפני ואחרי, התרגשנו עם המחווה לאופיר אנגל, שגם אמש נכח על הפרקט. בינתיים, למרבה האסון, הרש כבר לא איתנו, אבל יש עוד רבים מדי שאפשר וחייבים להציל. אלוהים אדירים, תעשה בבקשה שהסיוט הזה יגמר. שבת שלום, חברים שלי. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.