בהשוואה ליתר הערים המרכזיות במולדת הכדורגל, אין עוד עיר גדולה עם סטטוס זהה מבחינה אמוציונלית כמו ליברפול, על אחת כמה וכמה כשמדובר בדרבי מקומי. נכון, הדרבי של מנצ'סטר הוליד לאורך השנים יריבויות יוצאות דופן וכינויים שונים ('השכנים הרועשים', בין היתר) ועל מנת לספור את כמות משחקי הדרבי המתקיימים בלונדון לאורך העונה בליגות השונות נזדקק לעשרות אצבעות כדי לעמוד בספירה. אבל ליברפול היא עיר שונה ועם גאווה מקומית ייחודית, שמקרינה באופן ישיר על הדרבי המקומי בין אברטון וליברפול, הדרבי של מרסיסייד.
'הדרבי הידידותי', זאת אחת ההגדרות שהוענקו לדרבי שמפגיש את הצד האדום של העיר עם הצד הכחול, הגדרה שבעיקר רלוונטית לתא המשפחתי המעורב כשמדובר בדרבי של מרסיסייד כששבטים משפחתיים רבים מחולקים באופן דרמטי ביום המשחק, חצויים לחלוטין. והיו גם מקרים מיוחדים של אוהדים ש-'החליפו צד' ונאמנות מכחול לאדום, כשאגדות אנפילד שונות בדמותן של רובי פאולר, איאן ראש, סטיב מקמנמן ומייקל אואן החלו את מסע אהדתם בילדות כאוהדי הטופיז אבל עשו את המעבר לאדום בהמשך.
אחד מגדולי שחקני ליברפול בכל הזמנים, ג'יימי קארגר, אף הגדיל ושיתף כי בילדותו כשגויס לאקדמיה האדומה, הוא נהג ללבוש חולצת טי-שירט של אברטון מתחת לחולצת האימונים של הקבוצה בה התאמן בפועל, כדי להפגין נאמנות בדרכו שלו. זהו משחק דרבי שמשלב הומור, סרקאזם ואחדות נדרשת בהתאם לנסיבות, החל מחגיגות ה-21 שקיימו אוהדי ליברפול ביציעי גודיסון פארק בדצמבר 2016 לציון 21 שנים מאז הפעם האחרונה (הגביע האנגלי) בה זכתה אברטון בגביע כלשהו, בחגיגות צבעוניות שכללו הפרחת מאות בלונים ופריסת באנרים מתובלים בציניות וברכות 'מזל טוב!'.
וגם לכידות מקומית, מרשימה ועתירת רגשות בכל פעם שצמד המילים 'אסון הילסבורו' מצוין, אסון שגבה את חייהם של 97 אוהדים אדומים (והמספר מוטבע בדרך קבע על חולצת המועדון), אולם בפועל גם אף עין כחולה לא נותרה יבשה, עד היום.
הידידות והשכנות הקרובה אמנם באים לידי ביטוי בדרך קבע עד לשריקת הפתיחה, שגם הערב (21:30, ספורט1) תבליט עד כמה הפערים המקצועיים בין שני המועדונים תהומיים מאי פעם, כשאברטון תארח את ליברפול לדרבי האחרון ביניהן אי פעם באצטדיון גודיסון פארק. לא פחות משלושים נקודות מפרידות בין השתיים כשארנה סלוט, מאמנם של המייטי-רדס, משייט בדרכו לאליפות בעונתו הראשונה והחלומית על הקווים באנפילד. 'הג'וב הבלתי אפשרי', כך הוגדרה המשרה שהמתינה לו כשהחליף את אגדת המועדון, יורגן קלופ, כמנג'ר ליברפול, לאחר שהאחרון זכה בכל תואר אפשרי בתשע עונות במועדון. סלוט ידע לשמור על התשתית הבריאה שקלופ הותיר לו ולצד שינויים ראויים מבחינתו העניק לליברפול שלווה נדרשת- על ומחוץ לכר הדשא- והמיר את סגנון ה-'רוק אנד רול' לגרסה מאוזנת ועקבית יותר בעונת 25/24.
עבור אברטון, העונה הנוכחית החלה באופן זהה לאופן שבו סיימה את עונותיה האחרונות- נטולת ברק, חסרת תכליתיות התקפית ומגרדת נקודות על בסיס שבועי במטרה לדבוק בשאיפת העל- לשרוד עונה נוספת בפרמייר ליג. אולם השינוי הדרמטי על הקווים שהגיע לאחר פיטוריו של המנג'ר האנגלי, שון דייץ' (בבוקר משחק הגביע נגד פיטרבורו), הוביל לשינוי מומנטום מפתיע ובעיקר מרגש, לאחר שדייויד מויס שב לתפקיד מנג'ר המועדון, 12 שנים לאחר שעזב אותו לטובת מנצ'סטר יונייטד בעידן פוסט סר אלכס פרגסון.
הבחירה במויס הייתה בעיקר בחירה בלב, ולא בהיגיון, הרי סגנון המשחק שלו הוגדר בקרב מרבית פרשני הליגה כמיושן וחסר מעוף, זהה למדי למה שמאמנה האחרון של אברטון סימל, ובעיקר היה הסיבה המרכזית לכך שקבוצתו האחרונה של מויס, ווסטהאם יונייטד, החליטה על פרידה משותפת בקיץ האחרון.
אבל מה שאברטון הציגה מאז חזרתו של מויס הייתה הפתעה מוחלטת, מרעננת ובעיקר מרגשת, וסתרה את כל ההערכות הראשוניות הפסימיות למדי שהיו סביב שובו של המנג'ר הסקוטי כשחזר לגודיסון פארק לפני כחודש. מבחינה סטטיסטית, אברטון ניצחה את כל שלושת משחקי הליגה שלה מאז הגעתו של מויס- נתון שווה ערך לכמות הניצחונות שהשיגה בכל 21 משחקי הליגה שקדמו להצטרפותו, ועשתה זאת באופן התקפי מרשים כשכבשה לא פחות משמונה שערים. לשם ההשוואה, בעידן שון דייץ' לקח לטופיז ארבעה עשר משחקי פרמייר ליג לכבוש שמונה שערי זכות, אך בגרסתה המתחדשת תחת הנהגתו של מויס אברטון הפכה ליחידה התקפית מרשימה.
ישנה סימטריה מעניינת באשר לעיתוי המשחק הדחוי (שאמור היה להיערך לפני כחודשיים, אולם נדחה בשל סופות עזות שפקדו את העיר שעות לפני המשחק), שמגיע ימים ספורים לאחר ששתי הקבוצות הודחו מהגביע האנגלי כבר בסיבוב הרביעי. ארנה סלוט עלה עם הרכב משני למדי והודח בחוץ על ידי פלימות' ארגייל, הממוקמת במקום האחרון בליגת המשנה, בזמן שמויס חווה את טעם ההפסד לראשונה מאז שובו כשהפסיד בבית לבורנמות'. עבור האורחת, זוהי הזדמנות נהדרת להגדיל את הפער מארסנל, הנמצאת במקום השני, לתשע נקודות, וליצור יתרון מספרי מוחץ בראש הטבלה שספק גדול אם לתותחנים מצפון לונדון יש סיכוי ממשי לקזז.
ועבור אברטון זוהי הזדמנות להמשיך במסע הבריחה שלה ממאבק ההישרדות בדרך להישארות בפרמייר ליג עונה נוספת, אולם הפעם זה מרגיש כמו דרבי שונה לחלוטין. 'אברטון תבטיח עונת פרמייר ליג נוספת מהסיבה הפשוטה שיש לפחות עוד שלוש קבוצות גרועות ממנה באופן משמעותי והן ירדו ליגה', זהו הלך הרוח הנושב באנגליה בשבועות האחרונים, במיוחד לנוכח קצב צבירת הנקודות המרשים של הקבוצה מאז שובו של מויס.
במונחי אברטון ובפרופורציות הראויות, אוהדי הקבוצה ראו כבר הכל בגודיסון פארק לאורך השנים- זכייה בתארים, רגעי שמחה וייאוש ואיסנפור משחקי דרבי רוויים בדרמה- ובעונה הבאה הקבוצה תנדוד לאיזור המזח העירוני, שם הולכת ומושלמת בניית האצטדיון החדש של הקבוצה.
אצטדיון חדיש, נוצץ ובעיקר סמל לעתיד בצד הכחול של העיר, שעל פי החזון של בעלי המועדון, הולך להיות ורוד למדי. ועד שהטופיז יעברו באופן רשמי למשכנם החדש, אין סיפוק גדול יותר מלהותיר חותם חיובי עוצמתי במשחק הדרבי האחרון אי פעם בגודיסון פארק, ואם ניתן על הדרך גם לנסות ולתקוע מקל בשאיפות האליפות של השכנה האדומה, השמחה תהיה כפולה.