נתחיל מהטענה הכי מוכרת להגנתם של ארגוני האוהדים, ש"בלעדיהם אין אווירה". אז בואו נבהיר משהו, רק כדי שיהיה ברור: אם ה"אווירה" הזאת מלווה באלימות, אנחנו לא רוצים אותה. אם תופעת הלוואי של "אווירה" זה ארגוני אוהדים בריוניים שמרגישים בעלות על היציעים, אז נוותר על "אווירה". זה יהיה חבל, יפגע בחוויה (תשאלו את אוהדי הפועל ביד אליהו), כיף שיש גרעין מעודד, אבל לפעמים המחיר לא שווה את זה. אם יש אוהדים שחושבים שבשם המחאה נגד המשטרה שלא נתנה להם להכניס תופים מותר לפוצץ משחק, אז התרבות הזאת איבדה את דרכה.
ובכלל, מה זו "אווירה"? לפני 30 שנה לא נהנינו מכדורגל? בלומפילד לא היה מלא? גם כשהיה דיכאון באצטדיון רמת גן, היה כיף. בילדותי הייתי גוזר עיתונים ומשליך לאוויר פיסות נייר עם עליית השחקנים, התלהבנו ושרנו. הצורך בתופים מובן, אבל למה חייבים אבוקות ורימוני עשן בשביל "אווירה"? למה צריך לחקות את התמונות מפולין, סרביה, יוון וטורקיה? למה זה המודל? אין ספק שבליגות במערב אירופה יש הרבה אצטדיונים מתים, אבל בהרבה מהם תמצאו קהל נלהב וקנאי, שחוגג כדורגל גם בלי מנואלה ושלטי ענק.
לא שכדאי לנו לאמץ את מודל האהדה הארגנטינאי, שמלווה לא פעם באלימות קשה, אבל כדאי לצפות בהם מדי פעם כדי להיזכר ולהיווכח שהאווירה היא קודם כל שירת הקהל. זה ה-נכס של יציע כדורגל, זה הבסיס. אין עוצמה כמו יציע שלם ששואג בקול אחד, קופץ כגוש אחד. אלה הם הרגעים הממכרים. זהו האושר חסר התחליף של מגרשי הכדורגל. זוהי האנרגיה, האדרנלין, משם הוא נובע: השירה, העידוד, ההתלהבות ההמונית בצוותא. רימוני העשן והאבוקות הם רק עזרים מלאכותיים.
ה"קופ" של אנפילד. הקיר הצהוב בדורטמונד. סתם שתי דוגמאות קלישאתיות ליציעים שלא זקוקים לאביזרים, מלבד לקהל נלהב ונאמן שאוהב את הקבוצה. ההון האנושי. אוקיי, מדי פעם דגל פריסה, מנואלה מושקעת, אולי אפילו אבוקה פה ושם. אבל לא כדרך חיים. לא כאביזר חובה, ששווה עבורו לקבל עונשים ולהעניש את כל השאר. תקראו לי אולד פאשן, אבל מבחינתי אביזר העידוד האולטימטיבי הוא צעיף. כן, צעיף. יציע שלם שפורס צעיף, או מניף אותו באוויר, זה מחזה שמעורר צמרמורת, יותר מהבזק מלאכותי של אור, או עשן צבעוני שמתפזר על המגרש.
ומה הקטע ב"אווירה", אם היא גורמת להפסקת המשחק? שכחתם בשביל מה התכנסנו? כל פעם אותו סיפור: אוהדים (שסף הריגוש שלהם עולה ועולה) חושפים כמה גדול יש להם, מדליקים איזו פירוטכניקה, וכולם צריכים לחכות שהעשן יתפזר. השחקנים, האוהדים, השידור, הכל נעצר. מרמור ביציעים ובבית, רק כדי שכמה ילדים יוכלו להתגאות באיך הערימו על המשטרה. שוב מיעוט, בעל חשיבות עצמית מופרזת, עם תחושת "שליחות", הורס לרוב המוחלט, השפוי. בשם המאבקים שלהם מוכנים לשרוף הכל, גם את הקבוצה שעבורה הם הוקמו ולה הם לכאורה מקדישים את חייהם.
השאלה היא מה עושים. את הצעקות המתלהמות של אנשי המנהלת, ההתאחדות ושר הספורט כבר שמענו בעבר. כל הרעיונות כבר עלו, דוברו, נבדקו, הוגשו וכלום לא קרה. ייתכן שכוונותיהם טובות, אבל פשוט לא מבוצעות. השאלה היא מה הקהל הרחב יכול לעשות, הקהל הגדול הנורמטיבי, שאוהב כדורגל ואת הקבוצה וסולד מהגרעין המזיק. הרי השבוע מה שקרה לאוהדי מכבי חיפה היה ממש קרע. מלחמת אחים.
מודה שבאופן אישי, פשוט בחרתי להפסיק להגיע. לא בגלל האלימות, לא בגלל הפירוטכניקה, אלא בגלל האווירה העוינת. בגלל השליליות. לא חששתי מהמתלהבים עם מסיכות הפנים, לא מקטטות מתוכננות מראש בין עבריינים (איך התרגלנו כבר לעדכוני המשטרה על כך שנעצרו "אוהדים" עם אלות, אגרופנים וסכינים, שמבהירים שרצח היא אופציה ריאלית עבורם), אלא דווקא בגלל הדברים הקטנים יותר, של האוהד מהשורה למעלה. השנאה, ניבולי הפה, תחושה של איבה. הבד וייבס. הבטחתי לעצמי שאת הבן שלי לא אקח למגרשים.
אבל דווקא השבוע האחרון הוכיח שזו טעות. בהנחה שעל המשטרה ומערכת המשפט קשה לבנות, אין דרך אחרת להילחם ברע מאשר להיות טוב. לתת קונטרה. להראות מיהם הרוב. להתנהג בצורה מתורבתת, לעמוד בתור בצורה מסודרת, למעט בקללות, לשרוק בוז לשירים גזעניים. לא צריך לברוח, לא להיכנע או להתייאש, אלא להפך, להתייצב בהמוננו. להזכיר שאפשר אחרת. לא לוותר על הבית.
זה הזמן להיות טובים. עם הבן או עם אבא, עם חבר וצעיף על הצוואר, לטפס במדרגות ולהתיישב במקום הקבוע. לקוות לניצחון, לעודד, לתמוך. לדחוף ליותר שירי אהבה משנאה. להקניט את היריבה, אבל בבדיחות דעת, בפרופורציה. להפסיק עם האנרגיות הרעות, הטירוף השלילי העיניים. זה נשמע תמים, אולי רוחניקי, אבל זה הפתרון: להציף את היציע באהבה הפשוטה והתמימה. אין ברירה.