1
לרגע אחד במהלך רבע גמר אליפות אוסטרליה, במשחק בין נובאק ג'וקוביץ' לאלקראס, חזרה התחושה המיוחדת הזאת של צפייה בטניס, כשהגוף שלך בתוך המשחק. אתה כל כך חזק בתוך האירועים, עד שאתה נשאב אליהם פיזית. מתמתח עם שחקן, למשל, או מרגיש את התשישות שלו. גם אתה בדופק מואץ, נלחץ במשחקוני הגשה, משותק מהמתח. לפרקים הצופה ממש קופץ מכסאו, שולח רגליים קדימה, מזיז את הצוואר, חש צורך לקפוץ, לרקוע בכפות רגליים, כמובן לצעוק ולהיאנח. זה לא רק עניין של אהדה, אלא הזדהות נפשית.
עם כל הכבוד ליאניק סינר - המצוין, המנומס, האלגנטי, ככל הנראה השחקן הטוב בעולם - אין טניסאי שיכול ליצור כיום את החיבור הרגשי שקיים עם נובאק ג'וקוביץ'. מדובר בשנים ארוכות של אהבה ואיבה, רגעי שיא בלתי נשכחים, פרובוקציות ושערוריות. אנחנו מכירים לעומק את אבא שלו, את אשתו, ראינו את הילדים שלו גדלים לנגד עינינו. החלפנו איתו מאמנים, שיטות תזונה, עברנו איתו גלגולים שונים. התפתחנו והתבגרנו לצדו, הברכיים שלנו כבר נשחקו, יריביו כבר פרשו, והנה הוא עדיין שם, במגרש המרכזי במלבורן. הולך להיות גמר נהדר בין סינר לסאשה זברב, אבל סביר להניח שהוא לא ישתווה לעוצמת הרגש של רבע הגמר. הגמר האמיתי.
2
אחרי שפרש בחצי הגמר ג'וקוביץ' ספג שריקות בוז מהקהל. זו כמובן תגובה אומללה לספורטאי פצוע, שנאלץ לעשות את הדבר השנוא עליו מכל - להפסיד ולהיכנע. ישנם בסבב כמה טניסאים שאפשר לחשוד שפרישה שלהם נובעת מזלזול ונעשית בקלות דעת, אבל ג'וקוביץ'? הלא אם יש דבר שהוכיח לאורך השנים, זה שהרצון שלו לנצח גדול משל כל יריביו. מאמנו לשעבר גוראן איבניסביץ' אמר בעבר שבזמן שכל ספורטאי היה פורש עם הפציעה שלו, נולה זכה בטורנירים עם שרירים קרועים. איך אפשר לפקפק במחויבות שלו, בתשוקה שלו לקחת את המייג'ור ה-25 בזירה המועדפת עליו?
הבוז נבע משלל סיבות: אנשים ששילמו מאות דולרים למשחק, ציפו לו בקוצר רוח ונאלצו ללכת הביתה אחרי שעה וחצי, בלי שקיבלו תמורה; איבה לג'וקוביץ', שמגיעה עוד מימיו כצלע הבעייתית במשולש עם פדרר ונדאל; זכר לפרשת החיסונים והקורונה אחרי הסאגה המשפטית והגירוש המשפיל, והתחושה שזלזל ברשויות המקומיות; ואולי זה שילוב של הכל, יחד עם אלכוהול וגסות רוח, כחלק ממגמה שמשנה את המסורת השמרנית והמאופקת של הטניס.
זה היה טורניר שגדוש בטרוניות ותקריות לא נעימות. שדר טלוויזיה שניסה להתבדח בצורה מזלזלת עם ג'וקוביץ' הוביל לחרם של הסרבי, שסירב לשתף פעולה עם הערוץ המקומי. בן שלטון כינה את המראיינים "חסרי כבוד". דניאל קולינס ספגה שריקות בוז צורמות מהקהל, עד שהחלה כבר להגיב עם תנועות השתקה. בשנים האחרונות כבר מאפשרים לקהל לנוע ביותר חופשיות בין משחקונים. בניו יורק הקהל מידרדר יותר ויותר. בפריז הגבילו צריכת אלכוהול אחרי שאוהד ירק מסטיק על דויד גופן. עכשיו גם "הגרנד סלאם השמח" של מלבורן הפך ל"שמח" מדי. השמרנות של ווימבלדון נראית הגיונית מתמיד. מה יפה יותר מהייחודיות של הטניס - מהדממה במהלך הנקודה, וברעש המתפרץ בסיומה? אלה הם הרגעים שבהם הזיקנה קופצת, עם הקריאה להחזיר עטרה ליושנה.
3
אם מדברים על חיבור רגשי, הרי שבגמר הלב יילך עם סשה זברב. אחד הנתונים הסטטיסטיים המדהימים בטניס הוא הכישלון של ילדי הניינטיז: שחקנים שנולדו בשנות ה-80 זכו ב-80 גרנד סלאמים במצטבר, בזמן ששחקנים שנולדו בשנות ה-90 זכו בשניים בלבד (דניל מדבדב, דומיניק תים). אפילו ילדי ה-Gen Z כבר עקפו אותם בגדול, עם השש של אלקראס וסינר. מדובר בדור שלם של טניסאים שכל מה שייזכר ממנו הוא היותו קורבן של המשולש האגדי.
זברב מגיע לגמר הזה בגיל 27, אחרי שגם איתו עברנו כברת דרך. זוכרים אותו ככישרון עולה, את ההבטחה, התפרצויות הזעם, הטענות לאלימות מצד האקסית, המפלות וההתעלויות, את שני ההפסדים בגמר גרנד סלאמים, את התחושה שהפעם זה יקרה, ואת התחושה שזה לא יקרה אף פעם. פעם נכנע למבוגרים ממנו, עכשיו לצעירים טובים ממנו. סביבו מדברים על דפי ההיסטוריה, וכל מה שהוא מבקש זה רק פעם אחת.