במבואה של אולם לב המושבה מתהלכים במשך היום לא מעט כדורסלנים. כלומר, השחקנים המקצוענים של עירוני נס ציונה מגיעים למבנה, מתאמנים בחדר הכושר, מתכנסים בחדר ההלבשה ועולים למגרש - וממש יחד איתם מתנהלים גם תלמידי תיכון ודרים איתם בכפיפה אחת. "המגע עם הקהילה הוא נהדר, ממש מזכיר לי את הימים שלי כנער מתבגר בלוס אנג'לס", מודה ראיין טורל. "הקירבה הזאת, העובדה שאנחנו מתאמנים באותו מגרש, זה מה שמגבש אותנו והופך את המקום הזה למיוחד".
את טורל כמעט שאין צורך להציג. חובבי הכדורסל בישראל, ולא רק בה, למדו להכיר אותו משנותיו הגדולות בישיבה יוניברסיטי; ההייפ סביבו הרקיע שחקים בארה"ב, ואפילו ב-ESPN הקדישו לו כתבת פרופיל ומיתגו אותו כיהודי הדתי הראשון שעשוי להגיע ל-NBA. מאז סיים את קריירת הקולג' שלו, הוא עבר פציעה חמורה, נע ונד בג'י-ליג וריכז לא מעט עניין בארץ, אבל רק השנה השלים את המהלך; זו העונה הראשונה שלו מעבר לים, והוא לומד אט-אט את רזי המשחק באירופה. גם לחיים הרחק מהבית יש מחיר - אבל הוא בעיקר קלורי - מעיד השחקן בחיוך.
"שמע, האוכל כאן הוא משהו מדהים", מספר טורל, בן 25, בריאיון לוואלה ספורט. "בשבילי, כמי שמקפיד על כשרות, זה כיף גדול. לפני שבאתי לישראל גרתי בדטרויט, ושם יש רק שמונה מסעדות בכל העיר"...
- יש הטוענים שזה יותר מאשר בתל אביב...
"כן, יכול להיות שאתה צודק", צוחק טורל. "בכל פעם אני הולך לאכול במקום אחר ומנסה משהו אחר. מנצל את המגוון שיש כאן. המנה שאני הכי אוהב היא פרגיות", הוא אומר בעברית.
- עם יד על הלב, יש איזה מאכל לא כשר שפינטזת עליו?
"אני באמת מסודר... יודע מה, אולי צ'יזבורגר. אבל אני לא אעשה את זה".
תחילת דרכו של טורל בארץ הייתה קשוחה למדי. הוא הספיק לשחק שלוש דקות בגביע ווינר לפני שנפצע בברכו, וחשש מהגרוע מכל. "לפני שנתיים הייתי במחנות לקראת הדראפט, עברתי שלב במילווקי וקיבלתי עוד כל מיני הזמנות, אבל שברתי את הרגל והכל השתבש. השתקמתי וחזרתי לעצמי, ופתאום לבוא לכאן ולהיפצע כל כך מהר? כל הזיכרונות מהפציעה ההיא חזרו אליי ברגע אחד. חשבנו שזה קרע ברצועה הצולבת, והמחשבה שאסיים את העונה עוד לפני שהחלה הייתה קשה. בסוף זה היה רק רקע ברצועה הצידית, וחזרתי אחרי חודשיים".
כבר במשחקו השני בליגה כיכב טורל עם 16 נקודות ב-100% מהשדה (4 מ-4 לשלוש) והיה בין המצטיינים בניצחון על עירוני קרית אתא, אבל הוא עדיין מנסה לפלס את דרכו. הערב (ראשון, 20:00) יארח עם נס ציונה את הפועל תל אביב, וכיפתו תבצבץ שוב על הפרקט בין התלתלים הבלונדיניים שלו.
- מה ההבדל המרכזי בעיניך בין הכדורסל הישראלי והאירופי לבין האמריקאי?
"הכדורסל כאן הוא כמו שחמט. משחק מאוד אסטרטגי. אני אנסה את המהלך הזה, ואשבור את היריבה עם הרעיון הבא. בארה"ב זה קצב אחר, רצים, משחקים בצורה הרבה יותר פשוטה. שם מנסים לזרוק כמה שיותר מהר, וכאן מנסים להגיע לזריקה הכי טובה וחכמה".
- לא מעט קבוצות בליגת העל רצו אותך בשנתיים החולפות. למה רק עכשיו באת?
"בשנה האחרונה שלי בקולג' באו 15 קבוצות NBA לראות אותי, ביקרו באימונים, דיברו איתי. כשחזרתי מהפציעה, הייתי צריך לקבל החלטה. ידעתי שחצי משחקני ה-NBA באים מהג'י-ליג, וזה היה החלום, אז החלטתי ללכת לשם ולהתפתח. זו הייתה התלבטות, כי תמיד רציתי לשחק בישראל, אבל זה הרגיש לי הדבר הנכון לעשות. עכשיו היה הזמן המתאים מבחינתי לבוא לכאן".
- ההגעה ל-NBA היא עדיין חלום?
"כן, זה יהיה מדהים, להפוך ליהודי הדתי הראשון על המגרש בליגה הזו. אם אצליח בכך, זה לא יהיה רק בשבילי, אלא למען הקהילה כולה. זה יוכיח שלא משנה מאין באת ובמה אתה מאמין, אתה יכול להגיע הכי רחוק. בסוף, אני רוצה להגיע לתקרה הכי גבוהה שאני יכול. כשאפרוש ואביט לאחור, אני לא רוצה שיהיו לי חרטות".
ככה זה עם טורל. בין אם ירצה ובין אם לא, כל שיחה על כדורסל מגיעה בסופו של דבר לטיקט המיוחד והייחודי שלו - הדת. לפני שבועיים, כשנס ציונה התארחה בעפולה ביום שישי בצהריים, הוא לא נסע בחזרה עם הקבוצה בסיום המשחק, אלא נשאר לעשות את השבת בישיבה בעיר. ובכלל, מאז החל את דרכו במגרשים, הכיפה תמיד הייתה אישיו מרכזי. "השאלה שתמיד שואלים היא איך אני מצליח לשחק בלי שהכיפה תיפול, אבל יש לי קליפסים שמחזיקים אותה. נייט נייט (Nate Knight), ששיחק איתי בדטרויט והיה גם ב-NBA, אהב לחבוש אותה באימונים".
- שיחקת עם ישיבה יוניברסיטי בדיוויז'ן 3, ובכל זאת סחפתם קהל גדול ועוררתם מהומה לא קטנה.
"ההייפ סביבנו היה מפתיע. הצלחנו מאוד, לא הפסדנו במשך שלוש שנים, היו לנו 50 ניצחונות ברציפות והקורונה מנעה מאיתנו זכייה באליפות. שמע, מה אגיד לך, יהודים אוהבים כדורסל... אנשים היו גאים בנו כשראו אותנו משחקים. קיבלתי הודעות מאנשים שכתבו לי 'אחרי 20 שנה, בזכותך התחלתי לחבוש כיפה בעבודה'. זה דבר מדהים".
טורל מתגורר בדירה שכורה בבאר יעקב. הוא לומד תורה מדי יום, מתפלל ומניח תפילין ("בדרך כלל בבית, אבל בשבת אני הולך לבית הכנסת"), ובין אימון לשיעור מוצא גם זמן להתגעגע לארוסתו שנשארה בארה"ב כדי להשלים לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה. "היא עלתה לארץ כשהייתה בת 12 והתגוררה ברעננה. אנחנו נתחתן בעזרת השם בסיום העונה בניו יורק, ומקווים לגור בישראל בעתיד".
- איך החיים בישראל?
"זה שונה. אני מרגיש הרבה יותר בבית. פתאום אני לא שונה. בארה"ב נתקלתי בהמון אנטישמיות, וכל הזמן הייתי במין דריכות. כאן זה כאילו אני חלק ממשפחה אחת גדולה. אני לא צריך להסתכל כל הזמן לאחור, תמיד יש מי שיעזור והתחושה נוחה מאוד".
- במה באו גילויי האנטישמיות הללו לידי ביטוי?
"אתה סופג קללות ברחוב, במגרש. כשהייתי מגיע עם ישיבה יוניברסיטי למשחקי חוץ, היו זורקים עלינו מטבעות וצועקים 'תרים את זה, יהודי מלוכלך'. היה גם טראש טוק עם שחקנים. אבל לא הוטרדתי מדי מהדברים האלה. הם רק הגבירו לי את המוטיבציה לבעוט להם בתחת ולנצח. הרגשתי שאני לא משחק רק בשביל הקבוצה שלי או הישיבה שלי. עד היום אני חווה דברים כאלה ברשתות החברתיות. אני מעלה תמונה עם הכלב שלי, ואנשים כותבים בתגובות ובהודעות פרטיות על הפלסטינים"...
האיש והתופעה עשו עלייה. טורל מלהטט במדי ישיבה יוניברסיטי
פה ושם מתבל טורל את תשובותיו במילה או שתיים בעברית. "אני לומד לדבר עברית, קצת", הוא אומר במבטא כבד. "אני לא הולך לשיעורים או משהו. מכיר את השפה מאז הייתי ילד, ומתקדם לאט לאט. מספיק כדי להסתדר".
- אתה מוצא את עצמך מתגעגע?
"כן, למשפחה. המרחק מהקרובים ומהחברים לא פשוט לי. אבל אני עובד במה שאני אוהב, ואני זוכה לעשות את זה בארץ הקודש, אז אסור לי להתלונן".
- לא חששת להגיע לכאן בזמן המלחמה?
"ממש לא. מבחינתי, כיהודי, אם אתה לא בטוח כאן - לא תהיה בטוח בשום מקום".
- ובכל זאת, אני מניח שעברת כמה וכמה אזעקות.
"כן, משהו כמו שמונה. בפעם הראשונה זה רועש ממש, ואתה נעצר וחושב 'מה לעזאזל עושים עכשיו'. אבל לצערי מתרגלים לזה, כמו לכל דבר. אזעקה אחת תפסה אותי נוהג ברחוב שלי, אז הספקתי לחנות ולרוץ בחזרה לדירה. רק פעם הרגשתי את זה ממש, וכל הבניין רעד, כשהייתה המתקפה מאיראן".
- מתסכל אותך להיתקל בהודעות טורדניות ושטופות שנאה?
"מאוד. לאורך השנים אתה שומע את הסיפורים של הסבים והסבתות, וחושב לעצמך שהם נשארו בעבר, ופתאום זה קורה לנו. ה-7 באוקטובר היה כל כך טרגי ושובר לב, וכבר למחרת היו הפגנות נגד ישראל. כל השנאה התפרצה החוצה, פתאום לא נותנים ליהודים להיכנס לכיתות בקולג'. יש לזה גם צד אחר: מעולם לא ראיתי את הקהילה היהודית כל כך מאוחדת, וזה לא משנה אם אתה רב גדול או סתם אדם מהרחוב. התפקיד שלנו הוא להיות גאים במי ובמה שאנחנו. כמה שתהיו נגדנו ותשנאו אותנו, אנחנו נישאר.
"ארוסתי הייתה באוניברסיטה בכיתה עם אנשים אנטי ישראלים, שכל הזמן דיברו נגדנו. אז פעם היא השאירה את ההתראות על ירי הטילים דלוקות. 'אוי סליחה, יש עכשיו ירי טילים על ישראל', אמרה בצפצוף הראשון. ואז שוב. ושוב. ושוב. ככה הם הבינו מה בעצם קורה כאן. זו המדינה היחידה שיורים עליה, והיא עדיין נתפסת כאילו היא הרעה".
- איפה היית ב-7 באוקטובר בשנה שעברה?
"בבית, בלוס אנג'לס. זה היה חג שמחת תורה, והשומר בבית הכנסת סיפר לנו שישראל מותקפת. הוא עידכן אותנו, ואחר כך נכנסתי לטלפון וראיתי את המראות הנוראיים. אתה נכנס לסחרור, רואה את העם שלך נטבח, לא מצליח אפילו לחשוב. אני לא מעורב בפוליטיקה הישראלית, ורק מקווה שהמציאות תשתנה. מלחמה זה דבר מפחיד, ולא טוב שאנשים מתים. ועדיין, יש לך חובה לשמור על הביטחון שלך ושל האזרחים. אני מקווה שהמצב ישתפר, ונצליח לחיות זה עם זה. ברור לי שזה לא יקרה מחר".
טורל לצד ארוסתו
טורל מנסה לסייע למאבק לשחרור החטופים. "אני מעלה פוסטים ברשתות, תורם כסף לכמה קרנות למענם. הם כבר 436 ימים בגיהינום, ואנחנו חייבים למצוא דרך להחזיר אותם הביתה".
- יש חטוף מסוים שנקשרת במיוחד לסיפור שלו?
"הכל נורא והכל קשה, אבל ביקרתי באתר מסיבת הנובה, והסיפור של הרש גולדברג-פולין ז"ל תפס אותי. אתה לא יכול באמת להבין את הזוועות שהאנשים האלה עברו".