הטבעת נפלה: מה מוביל לקריסה הקבועה של מכבי תל אביב?

במובנים רבים, תיאו פפאלוקאס היה כדורסלן פורץ דרך. והנה דוגמה אחת, שבכלל לא הייתה תלויה בו: בערב הגאלה של פיינל פור 2007 הוכרזה החמישייה השנייה של העונה ביורוליג, והכוכב לא נכלל בה. ואז הגיעה החמישייה הראשונה, וגם ממנה נפקד שמו. אלא שאז נרשמה הרגיעה, והוא הוכתר ל-MVP. שחקן העונה שאינו חלק מהחמישייה? נשמע מוזר גם עכשיו, כמעט 18 שנים אחרי.

היה לכך הסבר. פפאלוקאס ודימיטריס דיאמנטידיס הגיעו לשוויון קולות בהצבעה על משבצת הרכז, וכך - במין פשרה מפא"יניקית - הוחלט שכל אחד מהם יקבל את המגיע לו; היווני של פנאתינייקוס יהיה בחמישייה, והיווני של צסק"א מוסקבה ייבחר ל-MVP. הנימוק הסמלי והלא משכנע ניתן בשאלה: איך שחקן שלא פתח ב-22 מ-25 משחקים יכול להיות חלק מהחמישייה?

נו, נגיד. מפה לשם, פפאלוקאס הוא אבי תורת ה"סקנד יוניט". החמישייה השנייה, בלשון הקודש. בימים שלו, פחות או יותר, השיח בכדורסל האירופי הפסיק להביט על השחקנים שפותחים בהרכב כאילו הם סגל א', ועל אלו שעולים מהספסל כפחותי כבוד או מעמד. הקלישאה שמאמנים כל כך אוהבים, ולפיה "זה לא משנה מי מתחיל את המשחק, אלא מי מסיים אותו", קיבלה משנה תוקף; השאלה כיצד מרגיש מאן דהוא כשנדרש לעלות מהספסל הפכה בלתי רלוונטית.

ואיך כל זה קשור למכבי תל אביב מודל 2024/25? או, מצאנו תירוץ לחזור לסיפור העתיק כדי להבהיר נקודה: לצהובים יש בעיה עם הפירסט יוניט שלהם - קרי, החמישייה הפותחת/ראשונה/בכירה - משום שבגדול, היא הסקנד יוניט מהעונה שעברה. וזו עוד צרה קטנה; הבעיה האמיתית, האקוטית והמהותית שעולה לעודד קטש במשחקים, מתגלה במבט חטוף על הסקנד יוניט. כלומר, על היעדר הסקנד יוניט. החמישייה השנייה היא חמישייה לא ראויה, והדקות שבהן היא משחקת מאופיינות בנסיגה ביכולת, בקריסה על לוח התוצאות, ובסופו של דבר, בהפסדים במשחקי כדורסל.

קחו, כדוגמה, את הופעת הפרידה של הסו-קולד שושלת מהשנתיים האחרונות. כ-200 שניות לסיום הרבע השלישי במשחק המכריע של הדרבי בגמר הפלייאוף, פיגרה מכבי 54:48. בשש הדקות הבאות היא טסה ל-1:13, עברה להוביל ולא הביטה לאחור עד להנפת הצלחת. על המגרש היו ארבעה שחקני הסקנד יוניט דאז (תמיר בלאט, ג'ון דיברתולומיאו, רומן סורקין וחסיאל ריברו) ורק אחד שפתח בחמישייה (לורנזו בראון). מהספסל הביטו ווייד בולדווין, בונזי קולסון, ג'ייק כהן וג'וש ניבו, והמתינו לתורם לשוב אל הפרקט.

עצירה מתודית להפנמה:

• מצד אחד, וואו, איזו חמישייה הייתה לצהובים אשתקד.
• ולא פחות וואו, איזו חמישייה שנייה הייתה להם.
• ומצד אחר, מכבי תל אביב ניצחה באמצעות הדקות האחרונות של הרבע השלישי.
• היא עשתה להפועל תל אביב את מה שכולן (חוץ מהפועל, נכון לעכשיו) עושות לה העונה.

בימים שלפני פפאלוקאס, הרוטציות בעולם הכדורסל היו אחרות. ג'יילן הורד משחק כיום יותר מכל אחד אחר ביורוליג, 31:11 דקות לערב; ויש שני שחקנים בלבד ברחבי הליגה כולה (הוא ונייג'ל הייז-דייויס מפנרבחצ'ה) שמקבלים יותר מ-30 דקות בממוצע. אם נחזור למספרים מאותה עונת 2006/07, נגלה שהורד היה משתלב רק במקום ה-15 בדירוג. לא פחות מ-23 שחקנים עמדו על 30+ דקות.

אבל היום זה שונה. עומס המשחקים עצום ביחס למה שהיה בעבר, וגם האינטנסיביות, המהירות והפיזיות קפצו כמה מדרגות. לכן, בכל פעם ששחקן עולה למגרש - המאמן כבר מתחיל לחשב לאחור מתי יירשמו דקות המנוחה שלו; וכשמספרים לכם על חשיבותם של אלו ש"יסיימו את המשחק", חובה לקחת בחשבון את הרגעים המתים שבהם יידרשו אותם כוכבים לנוח, כדי להגיע עם אוויר בריאות לרגעי ההכרעה. לרגעים המתים האלה יש שם נוסף: דקות הסיום של הרבע השלישי, ואלו שפותחות את הרבע הרביעי.

למרבית הפסדיה ביורוליג, וכאלה היו כבר לא מעט (11), הגיעה מכבי תל אביב אחרי שאיבדה יתרון דו-ספרתי. כך קרה לה במונאקו, ואחר כך מול פנרבחצ'ה, ונגד פנאתינייקוס ואולימפיאקוס, וזה רק הלך, החמיר והחריף בשבוע האחרון - 16 נקודות יתרון על ברצלונה ועוד 15 על באיירן מינכן לא הספיקו לה כדי לנצח.

קריסת היתרונות הללו נרשמה תמיד בשלהי רבע מספר 3 או בתחילתו של רבע מספר 4. בארסה יצאה בשבוע שעבר לריצת 6:23 בדקה ה-25, ובאיירן טסה אתמול (חמישי) ל-2:18 מהדקה ה-27. איכשהו, זה קורה בדקות שבהן קטש מוריד את שחקניו המרכזיים לנוח - אחרי שהובילו אותו לפער שיא או קרוב אליו - כדי להרוויח אותם לרגעי הסיום של המשחק.

בדקות הריצה של הקטאלנים בבלגרד שיחקו: רוקאס יוקובאיטיס (8 נקודות לאורך הערב כולו), דיברתולומיאו (3), מריאל שאיוק (2), כהן (6) וגם ווניין גבריאל (0).

בדקות הריצה של הבווארים במינכן שיחקו: דייויד דה ג'וליוס, ליוואי רנדולף, שאיוק, וויל ריימן וגבריאל.

לכאורה, חלק מהלקחים הופק. על המגרש היו שניים משלושת הסקוררים המובילים של מכבי - ותוך כדי תנועה הצטרף אליהם גם השלישי, הורד. בכל זאת, הקריסה לא נמנעה. אולי בגלל ששני הגארדים המרכזיים, בלאט ויוקובאיטיס, נחו באותם רגעים; וגרוע מכך, דה ג'וליוס תופקד כמוביל כדור יחיד ובודד.

במילים אחרות: יש היגיון מאחורי הרצון להביא את השחקנים המרכזיים בטריוּת לרבע הרביעי, ומאמנם לא ירצה שיגיעו לסיום עם רצף של יותר משבע או שמונה דקות. אבל לקבוצה הזו, בתצורתה הנוכחית, אין את הלוקסוס להופיע בשום רגע בלי ארבעה מחמשת המובילים שלה. לא כשסורקין וריברו בסגל - ובוודאי לא כשהם חסרים, והשמיכה הקצרה מלכתחילה הופכת לציפית.

בנקודה הזו נדרש קטש לבחור את הרעל שלו: אם ימשיך בניהול הרוטציה הקבועה שלו, לא מן הנמנע שמכבי תמשיך להרשים במשך 23, 25 או 27 דקות, ותופתע לגלות שזה לא מספיק כדי לנצח יריבות איכותיות ב-40 דקות. וכדי לדאוג שהוא מגיע לדקות המועדות לפורענות עם חלק מהשחקנים המובילים, הוא יצטרך לוותר לחלוטין - או כמעט לחלוטין - על החמישייה החזקה ביותר שלו. בכך לא רק שאולי תימנע קריסת היתרונות הדו-ספרתיים, אלא תימנע גם העלייה ליתרונות דו-ספרתיים.

ואם למאמנים מותר למחזר רעיונות ולזרום איתם משבוע לשבוע, אז גם לנו. ולכן, את הטור הזה נסיים בדיוק באותן מילים שבהן הסתיים הטור מהשבוע שעבר - שסיפר, בגדול, את אותו סיפור על אותו משחק, רק מול יריבה אחרת:

יכול להיות, זו רק שאלה כמובן, שמי שבנה קבוצה לא טובה בקיץ - מגיע לחורף ומגלה שהיא קבוצה לא טובה שמשיגה תוצאות לא טובות? מי היה מאמין.