1. לספוג 51 נקודות במחצית? מי?
- 56 נקודות מפנאתינייקוס במחצית השנייה
- 52 נקודות מאולימפיאקוס במחצית השנייה
- 52 נקודות מאנאדולו אפס במחצית הראשונה
- 52 נקודות מווילרבאן במחצית הראשונה
- 51 נקודות מברצלונה במחצית השנייה
- 50 נקודות מפריז במחצית הראשונה
- 50 נקודות ממילאנו במחצית השנייה
- 49 נקודות מאלבה ברלין במחצית השנייה
- 49 נקודות מפרטיזן בלגרד במחצית השנייה
- 48 נקודות ממילאנו במחצית הראשונה
הטכנולוגיה קיימת. מכבי תל אביב עצרה אתמול (חמישי) את ברצלונה על 37 נקודות במחצית הראשונה. נכון, הקטאלנים נראים מבולבלים ומבולגנים, שפת הגוף של קווין פאנטר מזעזעת, תומאש סטוראנסקי מנהל את המשחק בקצב הליכה וליד תמונתו של חואן נונייס במילון מופיע צמד המילים שכר לימוד. אבל יש דברים שלא משתנים. גם הבאלוגרנות הצליחו לדגדג את ה-90 בסיום, עם 51 נקודות במחצית השנייה. והכי חשוב: לנצח.
במחצית ממשחקיה העונה, ספגה האלופה הישראלית 50 לפחות באחת המחציות; בתשעה מ-14 משחקיה היא חטפה 48 נקודות ומעלה; בכל אחד ואחד ממשחקיה היא איפשרה ליריבתה לקלוע 43 או יותר, לפני ההפסקה או אחריה. והכי חשוב: רק בארבעה ממשחקיה היא ניצחה.
בהפסד לבארסה היה משהו אחר. מוגזם, אולי. אולי בגלל שזה ההפסד העשירי ב-14 משחקים. בשתי עונותיו הקודמות של עודד קטש בקבוצה, היא הגיעה לדאבל פיגרס בטור ההפסדים רק במחזורים ה-21 וה-22. והפעם האחרונה שבה פתחה ב-10:4 הייתה בעונת 2018/19.
2. חצי מההפסדים - אחרי יתרון דו-ספרתי
ואולי בגלל ששוב הצהובים איבדו יתרון מבטיח ולכאורה בלתי מחיק. הריצות הללו, ומחיקת הפיגורים האסטרונומיים, הפכו לדבר שבשגרה באופי הכדורסל של ימינו; בכל מחזור יורוליג יש כמה משחקים כאלה. אבל למכבי תל אביב של העונה זה קורה בכל פעם מחדש. הנתון הבא ממצה את האירוע בקצרה: מחצית מהפסדיה נרשמו אחרי שכבר הוליכה בפער דו-ספרתי. וזה, כנראה, לא מקרי.
כך התרחשה הפעם ההתנגשות הידועה מראש: שש דקות לסיום הרבע השני, בפיגור 30:23, ביצע קטש חילוף והציב על המגרש את תמיר בלאט, ג'ון דיברתולומיאו, ליוואי רנדולף, ג'יילן הורד וחסיאל ריברו. האפקט היה מיידי; במשך ארבע דקות (נטולות חילופים) הם רצו ל-6:17 וחוללו מהפך.
בתחילת הרבע השלישי שוב עלתה מכבי עם בלאט, רנדולף, הורד וריברו, ומהחמישייה המצליחה ההיא רק וויל ריימן התייצב במקום דיברתולומיאו. היא רצה ל-0:9 מהיר בפחות משתי דקות והגיעה ליתרון השיא במשחק (37:53), וכשברצלונה החלה לקזז בהפרש - החלה רכבת החילופים.
הלוח הורה על 50:60 צהוב והשעון על 3:50 דקות כשבלאט, ריימן וריברו יצאו במכה אחת. כעבור עשר שניות הצטרף אליהם רנדולף על הספסל. ובחלוף 46 שניות נוספות הגיע גם תורו של הורד. מהחמישייה שפתחה בסערה את המחצית לא נותר זכר.
ידה ידה ידה, בסיום אותו רבע נותרו רק שתי נקודות מה-16 שהיו לתל אביבים. הורד חזר, אבל 50 שניות מאוחר יותר ברצלונה כבר הובילה. ואז החלו כל מיני קומבינציות שנראו פחות טבעיות. דייויד דה ג'וליוס, שלא ראה פרקט ברבע השני וברבע השלישי, היה על המגרש לאורך רוב הרבע הרביעי. ולדקה האחרונה הגיעה מכבי כשלצידו משחק גם מריאל שאיוק, שדווקא קלע את הסל האחרון, אבל נו באמת.
3. 100% מהעונשין. אבל זריקה בכל 14.5 דקות
השורה הסטטיסטית שניפק אתמול בלאט מספרת את הסיפור שלו כשחקן. מצד אחד, דאבל-דאבל של 14 נקודות ועשרה אסיסטים. ומצד שני, שבעה איבודים. מצד אחד, יד קטלנית של 4 מ-9 לשלוש. ומצד שני, רק 1 מ-1 לשתיים ובעיקר 0 מ-0 מהעונשין.
בלאט עומד העונה על 100% מהטווח שבו איש אינו יכול להפריע לך לקלוע סלים במקצבים של נקודה. ומאז הגיע למכבי תל אביב, התייצב על לא פחות מ-92.1%. והחטיא רק שלוש פעמים ב-46 הופעות. נשמע מדהים. יותר נכון, נקרא מדהים. אבל בתוך הנתונים הללו מסתתר חלק ניכר מהבעיה.
בעונה שעברה, בלאט ביקר על הקו פעם ב-29.9 דקות משחק. שזה כלום, למען האמת. והרכז שלפניו, לורנזו בראון, הגיע לשם אחת ל-15.7 דקות. שזה חצי כלום. אבל לידם היה איזה אחד, ווייד בולדווין, שאכל, שתה, נשם והרשית זריקות עונשין. הייתה לו אחת כזו מדי חמש דקות. שזה המון. ממש ממש המון.
השנה אין בראון ואין בולדווין (למקרה שלא הבחנתם), ובלאט הוא הרכז הראשון, המוביל והכמעט בלעדי בקבוצתו. הוא אחד מחמשת המוסרים הטובים ביורוליג, ולא בכדי מחזיק כרגע בתואר מלך האסיסטים. הוא מאיים על הסל מבחוץ בכל רגע נתון. הדומיננטיות שלו בלתי ניתנת לערעור, אבל גם החסרונות בה בולטים. הוא מגיע לקו 1.7 פעמים במשחק. כלומר, 14 פעמים ב-204 דקות. כלומר, זריקה אחת לכל 14.5 דקות.
4. למי הולכים בהתקפה המכרעת?
הנתונים של בלאט בתחום הזה טובים יותר מבעונה שעברה, אבל רחוקים מלהספיק. בתור הרכז הראשון, המוביל והכמעט בלעדי (כאמור), החד-גוניות או הדו-גוניות הזו מותירה את מכבי תל אביב חשופה.
רק שלושה שחקנים במעמדו מגיעים לקו פחות פעמים ממנו; לצד שמו של סטוראנסקי צריך להציב כוכבית, כי פאנטר מושך המון עבירות לידו; ולצד שמו של תומאס ווקאפ, שמגיע באופן קיצוני לזריקת עונשין בשבועיים (באמת בשבועיים. פעם ב-57.8 דקות), צריך להציב סולמית - כי אולימפיאקוס חיה מההגנה ומהמסירות שלו, וממש לא צריכה או רוצה נקודות ממנו.
אבל התמונה ברורה: 18 קבוצות יש ביורוליג, ול-14 מהן יש רכז מוביל שמבקר על הקו יותר פעמים מבלאט.
וכך, כשהצהובים יוצאים להתקפה המכרעת במינוס שתיים, 88:86, ועל השעון 13 שניות - צפה מחדש השאלה: למי הולכים במהלך המכריע? נזכיר שוב, למקרה ששכחתם, אין כבר בראון ואין כבר בולדווין. ואין גם סייבן לי. ועל יוקובאיטיס אי אפשר באמת לבנות במהלכים האלה (לפחות עד שיוכח אחרת). והורד הוא כדורסלן לא פחות ממדהים, אבל תלוי בגארדים - שהם אלה שמכריעים את רוב מהלכי הקלאץ'. ולא בטוח שרנדולף יכול לייצר לעצמו במצב שכזה. ולחץ גבוה עלול לנטרל את דה ג'וליוס. ושאיוק עוד לא נראה מספיק מחובר, מלוטש ומולחם כדי לקחת על עצמו את המשחק.
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. בלאגן בפינה, לחץ על בלאט, וכדור ביניים שתורגם לאיבוד ולהפסד.
5. לא יכול להיות
כדאי לעצור ולהפנים. לא בלאט, לא יוקובאיטיס, לא דה ג'וליוס, לא רנדולף, לא שאיוק, לא הורד או ריברו, בטח שלא ווניין גבריאל או רומן סורקין, וכבר לא דיברתולומיאו.
יכול להיות שלמכבי תל אביב אין כרגע גו-טו-גאי (גאיז-טו-גו דווקא לא חסרים לה)? יכול להיות שאין לה באמת מי שייצר? ויכול להיות, זו רק שאלה כמובן, שמי שבנה קבוצה לא טובה בקיץ - מגיע לחורף ומגלה שהיא קבוצה לא טובה שמשיגה תוצאות לא טובות? מי היה מאמין.