התכונה המשותפת לדרור קשטן ז"ל ולברק בכר, ייבדל לחיים ארוכים, היא היכולת שלהם לקחת קבוצה טובה ולהביא אותה לפסגות. לאורך הקריירה הם זכו ברוב התארים לאחר שקיבלו תשתית מוכנה ויצרו קבוצות מנצחות. לקשטן הייתה תכונה ייחודית: הוא עשה זאת שוב ושוב עם אותה קבוצה. כך, למשל, הגיע לבית"ר ירושלים, שב-1985 כבר הייתה קבוצת צמרת, וזכה איתה באליפות שנתיים לאחר מכן. הוא עשה זאת עם אותה בית"ר ב-1998, שנה לאחר התואר עם אלי כהן השריף. יוצאת דופן מבחינה זו הייתה בית"ר של 1992, הקדנציה השנייה שלו במועדון, בה זכה מיד לאחר העפלת הקבוצה מהליגה הארצית.
קשטן הוא זן נדיר, לא רק בארץ אלא בעולם כולו. הסיכויים להצליח כמאמנים בקבוצת צמרת שכבר הובילו בעבר לתארים, או לכל הפחות קרוב אליהם, לא נוטים לטובתם. ז'וזה מוריניו זכה עם צ'לסי באליפות ב-2015 (ופוטר עונה לאחר מכן), קרלו אנצ'לוטי משגשג בריאל מדריד למרות פתיחת העונה הבינונית, בעוד קני דלגליש וקווין קיגן נחלו כישלון חרוץ בליברפול ובניוקאסל בהתאמה. ג'ו גיבס הפך את קבוצת הפוטבול וושינגטון רדסקינס לאימפריה בשנות ה-80, אבל החזרה שלו בשנות ה-2000 הייתה חיוורת. בארץ, מאז קשטן כולם נכשלו. מאמנים כמו אברהם גרנט (מכבי תל אביב) ורוני לוי (מכבי חיפה) הניבו תוצאות לא טובות. אוסקר גרסיה שב למכבי תל אביב ועזב לפני שהחלה העונה. ולאדן איביץ', שחתך מקריית שלום באמצע עונה בינונית, הוא הדוגמה הטרייה ביותר.
הסיבות לכישלון, לעתים יחסי ולפעמים מוחלט, יכולות להיות מקצועיות או פסיכולוגיות, אבל יש להן מכנה משותף אחד: המאמן הוא קורבן של ההצלחה הקודמת שלו. בכר, כמו איביץ' בשעתו, הגיע למועדון שאותו הוביל לסדרת אליפויות אחרי עשור של בצורת, רק שמשתנים רבים, מחומר השחקנים, דרך הצוות המקצועי ועד השחיקה הטבעית של הסגל הקיים, הופכים את הסיפור לקשה יותר. עכשיו אין לו על המגרש קילר אמיתי כמו אצילי, חזיזה מבוגר ופציע יותר, סק הוא לא מה שהיה ויש בעיה לא פשוטה בעמדת השוער. זו לא אותה מכבי חיפה, וכנגזרת מכך גם לא אותו בכר.
צמרת ליגת העל מאוד פלואידית השנה. מכבי חיפה רחוקה ארבע נקודות מהפועל באר שבע שבפסגה, והפער מהמקום הראשון יגדל לחמש נקודות אם מכבי תל אביב תנצח הערב את הפועל חדרה. זה כמובן לא הפרש בלתי סגיר, עניין של רצף קל של ניצחונות, אבל משהו באנרגיות של מכבי חיפה משדר כניעה. במפגשים עם שלוש יריבותיה היא הוציאה אפס נקודות. זה בלתי נסבל ביחס לציפיות, ולא רק ממנה אלא גם שלה. הרי באוגוסט ליאור רפאלוב אמר לפודקאסט הרשמי של המועדון: "בגלל שאנחנו לא באירופה, אני מקווה מאוד שנוכל לפתוח פער גדול מהתחלה".
ובכן, הפער הזה נפתח, אבל לא בכיוון הרצוי. אם מכבי חיפה לא תשנה חשיבה, יכולת ואנרגיות, שלושה יעדים שקל להגדיר וקשה מאוד לבצע, הרכבת עלולה לצאת מהתחנה - בלי שתהיה אפשרות לעלות עליה שוב.
הפועל באר שבע קופחה אמש כהוגן. על הפנדל של עבדולאי סק עוד אפשר להתווכח (ראיתי שריקות על מגע יד פחות מובהק), אבל ההתעלמות מהנעיצה של דיא סבע היא מחדל של יגאל פריד וזיו אדלר. כל ניסיון של איגוד השופטים - שאני מאמין שלא ייעשה - לחפות על ההחלטה הזאת רק יקטין את ממד האמינות של "מסקנות הוועדה המקצועית".
בשנים עברו טעויות כאלה היו מוציאות את הרוח מהמפרשים של שחקני באר שבע. הרוחות שנשבו הן שכרטיס צהוב בכל קבוצה יריבה שווה אדום אצלם. אחר כך היו מגיעים ההפסד והנחמה שבטיעון ה"דפקו אותנו", רוצה לומר "הפסדנו, אבל יש לנו סיבה".
באר שבע ניצחה אמש באצטדיון שלא ממש הסתדרה בו אפילו בשנים הטובות שלה תחת בכר, גם משום שהיא קבוצה טובה יותר, אבל בעיקר מכיוון שידעה לנטרל את אפקט ה"אכלו לי, שתו לי" ולהתרכז במה שחשוב - הבקעת שערים. היא ניצחה למרות טעויות שיפוט במקום להפסיד בגללן. זהו הבדל עצום וזה מה שהופך את ההישג אמש למונומנטלי. השינוי הזה בתפישה עשוי להוביל אותה רחוק.
כאן צריך לתהות מה הוביל לשינוי הזה. הרי אותה באר שבע שיחקה טוב נגד מכבי תל אביב בבלומפילד והפסידה (וכן, היו שם שני שערים שנפסלו בצדק והובילו לתבנית הקבועה של "קופחנו"), ופתאום היא מגיעה לחור השחור שלה ומנצחת תוך תצוגת כדורגל דומיננטית.
ז'וזואה הפך לשם קוד עבור אוהדי באר שבע. כשהוא עזב הם לא הפסיקו לחפש מי שימלא את מקומו. הציפייה: טאלנט חצוף וחסר פחד. דם חם אפשרי, אבל לא חובה. הם ניסו למצוא את זה אצל שאפי, חשבו שאולי זה יגיע מהצד של ספר. אף אחד מהם לא ענה, בסופו של דבר, לכל הקריטריונים.
עד שבא קינגס קאנגווה. לפעמים לא צריך להגיד יותר מדי. מספיק להתכתב עם אוהדים של באר שבע (לא מעט מהנודניקים האלה גוזלים מזמני היקר בוואטסאפ וברשתות. אתם יודעים מי אתם!) כדי לזהות את הניצוץ שיש להם. הם מאוהבים. כשהם כותבים/מדברים עליו, אפשר לזהות בדיוק את התשוקה שהייתה להם כשהפורטוגלי עלה בראשם. באחד המהלכים במחצית השנייה, כשהתוצאה 0:1, ניתז אליו כדור במרכז המגרש. הוא השתחרר בקלות ומסר לדן ביטון הפנוי. המהלך הזה לא הניב תוצאות, אבל אלה בדיוק הדברים הקטנים שעושה שחקן גדול - יודע לשחרר את הכדור, יודע גם לשחרר מהחברים כל תחושה של פחד.
מה שהיה נכון ביום ראשון נכון גם היום, דווקא אחרי ה-0:5 על מכבי פתח תקוה: מאבק האליפות של בית"ר ירושלים הוא פיקציה - ודווקא זה מה שיכול לעזור לה להישאר בצמרת.
במשחק מול הפועל ירושלים הדו-קוטביות של בית"ר יצאה החוצה. מצד אחד, התקפה דורסנית שיכולה להבקיע בכל רגע נתון באמצעות הרוח הגבית העצומה מהקהל. מצד שני, הגנה שלעיתים ניתן לטעות ולחשוב שהיא שייכת לקבוצה ממרכז הליגה הלאומית.
מכבי פתח תקוה הייתה התרופה שבית"ר הייתה צריכה, אבל בשנים האחרונות לא ממש ידעה לבלוע. בית"ר של שנים עברו הייתה מסתבכת ונופלת דווקא במשחקים כאלה, שגררו אותה עד לפלייאוף התחתון. הפעם היא סגרה עניין מהר, חמישייה מהדהדת הפכה את המחצית השנייה מאירוע תחרותי להפנינג המוני.
מי הוא ספורטאי השנה?
מי היא ספורטאית השנה?
הטיקט של בית"ר לאורך השנים הוא "הקבוצה הכי מלהיבה בישראל". האוהדים שלה מנסים להיאחז בו, ולכן כשהמועדון היה עצוב הם לא באו. בית"ר של השנים האחרונות הייתה קבוצה עגומה וחסרת השפעה. ברגע שהיא משחקת כמו שהיא משחקת, עם ההבנה שכל משחק יכול להסתיים ב-0:7 לטובתה, 8:2 לרעתה או 5:5, התמורה לכרטיס תהיה נאותה. זה מה שבסופו של דבר מחזיק אותה כרגע, לא שאיפות אליפות. בזה היא לא תזכה, לא השנה.