קריירה של משחק אחד בלבד: הסיפור המטורף של הלמוט דוקאדאם

מי לא חולם לזכות לפתע לתהילה נצחית ביום אחד? הלמוט דוקאדאם עשה את זה, באמת ובתמים. הוא היה אלמוני לפני ה-7 במאי 1986, ולא עשה דבר לאחר מכן, אבל משחק אחד מכונן הכניס אותו לפנתיאון לתמיד, ומקומו שמור לצד האגדות הגדולות של הכדורגל העולמי.

כי בגמר גביע האלופות, הוא לא רק שמר על רשת נקיה מול ברצלונה במשך 120 דקות בהן לא היה צריך לעבוד קשה במיוחד. הוא חתום על הישג חסר תקדים שמעולם לא שוחזר עם 4 עצירות פנדלים בדו קרב. 4 משחקני הבלאוגרנה ניסו להכניע אותו, והוא התגבר על כולם כדי להביא לסטיאווה בוקרשט את הגביע האירופי בצורה המטורפת ביותר. עד היום, זה התואר הבינלאומי המשמעותי היחיד של הכדורגל הרומני, וזה לא צפוי להשתנות.

ברצלונה היתה פייבוריטית ברורה ביותר לקראת הגמר שנערך בסביליה - אמנם לא בקטלוניה אלא באנדלוסיה, אבל עדיין משחק "בית" עבור קבוצה "ספרדית" אשר אוהדיה מילאו את היציעים, בעוד לקהל הרומני בכלל לא התאפשר לצאת למערב אירופה בעידן הקומוניסטי, גם אם הקבוצה שלהם העפילה לגמר.

בארסה היתה קבוצה נוצצת עם טרי ונבלס האגגלי כמאמן והאמן הגרמני ברנד שוסטר בקישור. בדרך לגמר, היא הדיחה בין היתר את יובנטוס הגדולה של מישל פלאטיני, ובחצי הגמר הוכיחה אופי מול גטבורג. תבוסה מדהימה 3:0 בשבדיה לוותה בקאמבק עם 0:3 בגומלין בקאמפ נואו וניצחון בפנדלים. לאיש לא היה ספק שהזכיה בגביע האלופות לראשונה בתולדות הבלאוגרנה כבר מובטח. עובדה היא כי דגלים וכובעים עם הכיתוב על כך נמכרו ליד האיצטדיון עוד לפני שריקת הפתיחה.

וסטיאווה? עם כל הכבוד, מעטים הכירו את שחקניה, ודרכה לגמר התאפשרה בעיקר בזכות הגרלה קלה. הרמונים עברו את ויילה הדנית ואת הונבד ההונגרית, וברבע הגמר התמזל מזלם לפגוש את קוסיסי הפינית אותה הכניעו 0:1 בחוץ בשלג כבד, אחרי 0:0 ביתי על מגרש מוצף. אנדרלכט היתה היריבה החזקה ביותר שלהם בחצי הגמר, אבל גם אחרי 0:3 על הבלגים בבוקרשט בקטלוניה לא בדיוק ספרו אותם. ולמען האמת, גם הרומנים לא האמינו בעצמם יותר מדי. סטיאווה עלתה במערך הגנתי מאוד, וכל שאיפתה היתה לעצור את ברצלונה. בכך היא הצליחה בשעתיים של כדורגל די משמים, ואף אחד לא היה זוכר את הערב המתסכל הזה אלמלא הפנדלים נגמרו בתוצאה ההזויה 0:2.

דוקאדאם התכונן לכך היטב. הוא התאמן על הפנדלים במשך השבועיים שקדמו לגמר, בנסיבות חריגות מאוד. כי ב-26 באפריל התפוצץ הכור הגרעיני בצ'רנוביל, והיה זה אסון אקולוגי עצום. אמנם רומניה לא קרובה במיוחד למקום התאונה מצפון לקייב, אך היא עדיין הושפעה מאוד. החיים במדינה כמעט נעצרו, משחקי הכדורגל בוטלו, וסטיאווה היתה הקבוצה היחידה שהורשתה להסתכן ולהתאמן - רק כי הגמר האירופי היה מעבר לפינה. לדוקאדאם נאמר כי עדיף לגעת בכדורים כמה שפחות כי הם עלולים לצבור קרינה רדיואקטיבית - וזו דרישה משונה מאוד משוער. הוא לא התחשב באזהרות, קיפץ בין הקורות, וגם ביצע פנדלים בעצמו כדי להבין טוב יותר את השיקולים הפסיכולוגיים של הבועט. הנסיון הזה התברר כקריטי, היא דוקאדאם ניצח את כוכבי בלאוגרנה בקרב מוחות.

זה היה בעיקר מאבק מנטלי, לפחות בכל הקשור לדוקאדאם. הוא היה גמיש וניחן בזינוקים מעולים, אבל עדיין סבר שצריך להמר על הפינה הנכונה כדי שיהיה לו סיכוי אמיתי להגיע לכדור. הדו קרב התחיל עם הדיפה של שוער בארסה אורוטי מבעיטה של מיכאיל מז'יארו, כך שסטיאווה היתה בפיגור באופן מיידי. הקפטן הקטלוני אלכסנדקו ניגש לכדור, ודוקאדאם חש לפי המבטים שלו כי הוא מתכוון לבעוט לפינה הימנית של השוער. אז הוא זינק ימינה והדף. התוצאה נותרה מאופסת.

הבועט הרומני השני היה לאסלו בולוני, לימים מאמן מצוין שהדריך את כריסטיאנו רונאלדו הצעיר בספורטינג. הוא בעט לפינה השמאלית של אורוטי, והבאסקי עצר גם את זה. לקראת הבעיטה של אנחל פדראסה סבר דוקאדאם שהספרדי יסתכל על הקפיצה של אורוטי ויהמר כי גם השוער הרומני יזנק אותה הפינה. לכן הוא הלך שוב על הפינה הימנית - וצדק. היה זה 0:0 גם אחרי שתי בעיטות לכל צד.

מריוס לקטוש שבר את הקרח והפציץ למשקוף ופנימה, ואז הגיע תורו של פיצ'י אלונסו. דוקאדאם שיחזר לימים: "אחרי שזינקתי פעמיים ימינה, הייתי משוכנע שהבועט השלישי של ברצלונה יחשוב שאחליף צד וילך ימינה. לכן לא החלפתי צד וקפצתי שוב ימינה". זה עבד טוב עד כדי כך שהוא פשוט קלט את הבעיטה החלשה של אליל בארסה. ואז, אחרי שגבי באליט קבע 0:2, ידע דוקאדאם שאם יעצור גם את הבעיטה של מרכוס אלונסו הגביע יהיה שלו. "זינקתי 3 פעמים ימינה, ובשלב זה חשבתי שכל שחקני ברצלונה יהיו בטוחים שאני תמיד הולך לשם. אז בבעיטה הרביעית הלכתי שמאלה", סיפר דוקאדאם. והוא שוב צדק. הוא הדף גם את הנסיון האחרון. 4 מ-4. השמחה לא ידעה גבול, וההלם היה גדול.

כך הפך דוקאדאם לגיבור לאומי במולדתו, ולכוכב ענק בעיני כל חובבי כדורגל ברחבי תבל. בימים שאחרי ההופעה המטורפת כולם דיברו רק על הרומני ההוא שעצר את כל הפנדלים של ברצלונה בדו קרב. תמונותיו, עם השפם הגדול והידיים מונפות למעלה הודפסו בכל העיתונים. דוקאדאם! דוקאדאם! תשאלו כל חובב כדורגל שהיה מבוגר מספיק כדי לדעת את התוצאה ב-1986, והוא זוכר את השם ואת התמונה עד היום. אי אפשר להוציא את זה מהראש. דוקאדאם היה למיתוס.

לו המשחק היה מתרחש בימינו, עיתונאים היו נוברים ברשת כדי לגלות כל פרט אודות הכוכב המפתיע. אלא שלא היה אז אינטרנט, ולכן אף אחד אפילו לא העלה בדעתו את הסוד הנוסף מאחורי הסנסציה. דוקאדאם העריץ את טוני שומאכר, השוער הגרמני שהתפרסם במיוחד בחצי גמר מונדיאל 1982 מול צרפת שנערך בדיוק באיצטדיון רמון סאנצ'ס פיסחואן בסביליה. כולם זוכרים, כמובן, את העבירה הברוטלית שלו ששלחה את פטריק באטיסטון לבית החולים ולא הניבה משום מה אפילו כרטיס צהוב, אבל הוא יצא עם ידו על העליונה גם בדו קרב הפנדלים כדי להעלות את הגרמנים לגמר. אז כאשר דרך על הדשא הזה בחלוף 4 שנים, ידע עמוק בפנים דוקאדאם שהוא מוכרח ללכת בעקבות הגיבור שלו.

מדוע הוא בחר בשומאכר דווקא? ראשית, כי הוא אהב את היותו "מטורף לגמרי" כהגדרתו. שנית, כי דוקאדאם עצמו היה גרמני מבחינה אתנית. הוא גדל בכפר הקטן סמלאק על הגבול עם הונגריה, בו היו באותה תקופה משפחות רבות ממוצא גרמני. סבתו, שהיתה אחראית על החינוך של הנכד, דיברה איתו רק גרמנית, ולמעשה התחיל הלמוט ללמוד רומנית רק כאשר הלך לבית הספר. המבטא נשאר בכל מקרה, והוא תמיד הרגיש קצת אאוטסיידר. הוא גם לא התכוון ברצינות להיות שוער, אבל זוהה על ידי סקאוטים במועדון חובבים, התקדם לעיר הסמוכה ארד, וקיבל זימון לנבחרת ב-1982 עוד כאשר היה בליגה השניה - בדיוק כאשר שומאכר זהר בגביע העולם. אז גם היו שתי ההופעות הבודדות שלו במדים הלאומיים.

לסטיאווה, מועדון שהשתייך לצבא הרומני, הוא עבר ב-1983 בעיקר כי זו היתה דרך נוחה לעבור את שירות החובה. לשם התחלה הוא היה על הספסל, ובאופן כללי ברומניה לא העריכו אותו יתר על המידה. כאשר הוחלט להצעיר את הקבוצה הכושלת, קיבל דוקאדאם את המקום בין הקורות, היה שותף לזכיה בדאבל ב-1985, ועדיין היה רחוק מאוד ממעמד של כוכב בקנה מידה רציני אפילו במונחים הרומנים. הגמר מול בארסה שינה את תדמיתו באופן קיצוני, והוא מצא את עצמו לפתע ברשימת המועמדים לכדור הזהב מטעם המגזין פראנס פוטבול.

אמנם עיתונאים ספורים הצביעו עבורו, והוא קיבל 10 נקודות במשאל - הדירוג הזה היה ונשאר מאולץ ומטופש. ובכל זאת, יש לו יחסי ציבור, והעובדה כי דוקאדאם שובץ שמיני לצד מרקו ואן באסטן, והקדים אפילו את פלאטיני, הביאה גאווה עצומה לרומנים. ואולי זה מרגיש כמו קרש קפיצה יוצא דופן, אבל כאשר חגגו בבוקרשט את הפרסום בפראנס פוטבול דוקאדאם כבר היה שחקן עבר. הוא הספיק לשחק עוד פעמים ספורות אחרי הגמר בסביליה, ואז נאלץ לפרוש בנסיבות דרמטיות בגיל 27.

ב-12 ביולי 1986 חש דוקאדאם כאבים עזים בידו הימנית במהלך יום חופש שגרתי על שפת הנחל, לא הרחק מכפר הולדתו. הוא הובהל למרפאה המקומית, משם הוסע לבית חולים גדול בארד, וכאשר הבינו הרופאים את חומרת מצבו הוטס השוער במסוק צבאי לבית החולים הכי משוכלל בבוקרשט, לשם הוזעקו המומחים הגדולים בתחום. התברר כי הוא סבל מקריש דם ענק מתחת לעצם הבריח, וחייו היו בסכנה ממשית. ניתוח ארוך ומסובך מנע את המוות, והרופא אף הצליח להציל את ידו מכריתה - אפשרות זו היתה מוחשית במשך מספר שעות.

אחרי שהמצב התייצב, עלה בבדיקות מקיפות כי דוקאדאם סובל מתסמונת מרפן. מדובר במחלה תורשתית שלא ניתנת לריפוי, אשר עיקרה בבניה לקויה של רקמות בגוף. היא יכולה לבוא לידי ביטוי במספר אופנים, ואצל דוקאדאם הפגיעה העיקרית היתה בדפנות העורקים. הן היו דקות מדי ושבירות מדי, מה שגרם בין היתר להיווצרות קרישי דם מאיימים. הקריש הספציפי שכמעט הרג אותו היה שם במשך תקופה ארוכה, ולו היתה מתגלה המחלה בשלב מוקדם יותר היו הרופאים מחליטים על התערבות בהולה באותו השלב. "כמעט איבדתי את החיים בגלל שלא אובחנתי בזמן, אבל היה בכך גם מזל גדול, כי בזכות כך התאפשר לי לשחק בגמר גביע האלופות", אמר בדיעבד השוער.

הוא שקל להמשיך את הקריירה גם אחרי הניתוחים בניגוד לדרישות הרופאים. הדחף להיות על הדשא במשחק הגביע הביניבשתי היה חזק, אבל הוסבר לו שאסור ליפול על ידו הימנית, וזה היה בלתי אפשרי. הוא תלה את הכפפות, ורק ב-1989, אחרי הליך החלמה נוסף, ניסה לעשות קאמבק בקבוצה קטנה ממחוז הולדתו בליגה השניה. זה היה די מיותר, ובקושי אפשר להחשיב את זה כחידוש הקריירה. מעשית, היא הסתיימה בסביליה. יש שיגידו כי היא גם התחילה שם. קריירה של משחק אחד.

אז המשך חייו של דוקאדאם לא היה זוהר. הוא חזר לכפרו, התגייס בשלב מסוים למשמר הגבול על מנת להתפרנס, ובשלב מסוים המצוקה הכלכלית הקשה אילצה אותו למכור את הכפפות אתן לבש בגמר המיתולוגי, ואת מדליית הזהב שקיבל. הוא הציע אותן לסטיאווה על מנת להעבירן למוזיאון של המועדון, אך הבעלים ג'יג'י בקאלי סירב לשלם דבר כי לדבריו לא היה לפריטים האלה ערך - אז הם פשוט אבדו מבחינת האומה הרומנית. לפחות בקאלי מינה את שוער העבר לנשיא הכבוד, אך גם בתפקיד זה הוא לא החזיק מעמד זמן רב.

התסמונת ממנה סבל דוקאדאם חייבה אותו לעבור עוד שני ניתוחים מורכבים. מחלות לב הופיעו והחמירו על רקע זה, והשנה האחרונה היתה בעייתית במיוחד. השבוע הלך הגיבור הרומני לעולמו בגיל 65 בלבד, וכל העולם נזכר בערב המטורף בסביליה. זה כל מה שהוא השאיר אחריו, אבל זה מספיק כדי להיות אגדה נצחית ובלתי נשכחת, בחייו ואחרי מותו.