1. איזה רצף מרשים יותר? ג'ונדי, ראקוצ'ביץ' או פאנטר?
מה תגידו על ג'ון דיברתולומיאו, שנכנס אמש (חמישי) להיסטוריה עם רצף קליעות העונשין הארוך ביותר בתולדות היורוליג - 70 מ-70? שנתיים תמימות חלפו מאז החטאתו האחרונה מהקו, ובדרך לשיא הוא עקף את ה-69 מ-69 שהיו לקווין פאנטר בפרטיזן בלגרד.
קפטן מכבי תל אביב עומד בינתיים על 67 משחקים רצופים ללא החטאה. מרשים ויפה וחסר תקדים, אבל גם קצת מקלקל. כלומר, הוא לא סוחט הרבה עבירות, ומגיע ל-1.04 זריקות עונשין בלבד בממוצע. שותפיו לטבלת השיאנים עשו זאת בזמנים קצרים יותר - ובעצימות גבוהה בהרבה. איגור ראקוצ'ביץ' הדהים יותר מכולם עם 58 מ-58 בתשעה משחקים בלבד. אז מה קשה יותר? לא להחטיא במשך שנתיים, או לקלוע ולקלוע ולקלוע כשאתה מבקר על הקו שש פעמים בכל ערב?
ועם כל הכבוד לשאלות הפילוסופיות והמהותיות שהוצגו כאן בנוגע לסטריק של דיברתולומיאו, הרי שהן מעידות כמה אין מה לכתוב על משחק יורוליג גנרי מול אלבה ברלין (שי האוזמן דווקא כתב. אבל בואו, מדובר בשי האוזמן).
2. התגלית החשובה של דה ג'וליוס
אחרי רצף של ארבעה הפסדים, הצהובים לובשי הכחול היו צריכים רק לסמן וי ולעבור בשלום את המשוכה הזו. שלא לומר, משוכונת. שלא לומר, תלולית עפר. ואת זה הם עשו. ועל הדרך הם גילו שדייויד דה ג'וליוס מסוגל להרשית שני באזר-ביטרים במשחק (וזו תגלית חשובה, בוודאי בעידן שאחרי סייבן לי, שאגב, שוב לא חזר עם הקבוצה לישראל. סתם כי אנחנו רגילים לדווח את זה).
ורוקאס יוקובאיטיס, בגיל 24 ושבוע, גילה לראשונה שהוא מסוגל לקלוע 24 נקודות ביורוליג. ובכלל, העלם המתולתל מעמיד ממוצעים של 11.4 ו-5.6 אסיסטים, שזה אחלה לכל הדעות. וכולנו גילינו, אבל ממש לא אתמול, שג'יילן הורד הוא חתכת גניבה. ולרגע הופגנו ניצוצות של כדורסל אפילו מכיוונו של ווניין גבריאל, שאולי-אולי-אולי ביום לא קרוב אך לא רחוק יהפוך לשחקן לגיטימי במפעל הזה. אולי.
אבל בסוף, כאמור, כל זה לא מלמד המון. כי זה החוג של אלבה. ומכיוון שלא באנו להוריד, אז נעלה ונציף שוב - ללא מענה ממשי - את השאלות השבועיות לגבי מעמדה של מכבי תל אביב בשרשרת המזון האירופית. אחרי יותר מדי זמן ללא ניצחון, היא לפחות הזכירה לעצמה שגם בשעות החשוכות של הלילה, תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך (את הדרך למקום ה-14) ויבהיר לך שאתה לא הכי גרוע.
בשבוע הבא, עם חסיאל ריברו ללא הגבלת דקות, ואולי עם דה ג'וליוס בטוח יותר בעצמו (כי אין כבר סייבן), ייצאו הצהובים לצמד משחקים מסקרן בבלגרד. הראשון נגד פריז, שהכל הפוך אצלה - עם מאמן בגובה 2.11 ורכז בנומך 1.75 - והיא ממש משוועת כבר לאיזה הפסד אחרי שמונה ניצחונות רצופים; והשני מול ברצלונה - שיעמיד למבחן את רצף העונשינים של דיברתולומיאו לנגד עיניו הבוחנות של השיאן בדימוס פאנטר.
אחרי המחזור הכפול הזה, אולי נדע מעט יותר מה מכבי שווה באמת. ואם לא, אז מיד אחריו יגיע הדרבי הראשון של העונה. אוהו, הדרבי הראשון.
3. איזה מזל שמוטלי חוזר
אוהו. דרבי. אז מה תגידו על דימיטריס איטודיס, שלראשונה בקריירה הפסיד בבכורה האירופית שלו עם קבוצה חדשה? כמאמן באנוויט הוא הביס את קאלב קראמו ב-26 הפרש, עם צסק"א מוסקבה ניצח ב-16 את אלבה, ועם פנרבחצ'ה גבר ב-12 על באיירן מינכן. עם הפועל תל אביב הוא נכנע לרציופארם אולם 82:80.
לפני הכל, יש הבדל מהותי ובסיסי. זו הפעם הראשונה שבה המאמן היווני הגיע לקבוצה באמצע העונה. בלי לבנות את הסגל, בלי תקופת הכנה, בלי אימונים. הוא קפץ למים, וגילה שהבריכה קצת ריקה.
איטודיס למד כמה דברים חדשים וישנים. למשל, שהפועל תל אביב - כל עוד ה-50% של פטריק בוורלי להישאר גוברים על ה-50% לעזוב - היא הקבוצה שלו. גם אם מרקוס פוסטר ישחק הכי הרבה (33) ויזרוק הכי הרבה (13) ויקלע הכי הרבה (21), ההחלטות החשובות יהיו בידיים של פטבוו. אבל רגע, עוד מעט הולכים לים, והכל יהפוך להיות הרבה יותר מעניין. כאילו שלרגע היה משעמם.
ולדוגמה, שאי אפשר לסמוך על ברונו קאבוקלו כסנטר ראשון. יש משהו ממש מרגיז באופן שבו הוא משחק. כל עוד ג'ונתן מוטלי טייל בעולם, האדומים היו תלויים באופן די בולט ביכולתו של הברזילאי להחזיק את המשבצת בצורה אפקטיבית למשך, נאמר, 30 דקות; שלא במקרה, הם הפסידו בשניים משלושת משחקיהם ביורוקאפ.
אבל גם בפרוס עונתו השלישית בכדורסל האירופי, האיש מועד להסתבכות בעבירות ומכניס בכל פעם מחדש את עצמו ואת חבריו ואת מאמניו המתחלפים למצוקה. חמש נקודות? שתי זריקות שדה? על שלושה איבודים? וארבעה פאולים? בפחות מ-20 דקות? ועוד מול האקסית? סירייסלי? איזה מזל יש לאיטודיס שהבעיה הזו עומדת להיפתר מעצמה ממש עכשיו, עם חזרתו של מוטלי.
4. תל אביב, ירושלים, רק לא סמוקוב
ומה תגידו על הקבוצה הזו שמופיעה כבר ארבעה משחקים ברציפות בלי הסנטר הראשון, והשני, והפאוור פורוורד המוביל, ועכשיו עזב אותה גם הרכז המקורי ואפילו פגש אותה כיריב... והיא פשוט לא מצליחה להפסיק לנצח?
הדממה והשקט, שלאורם מתנהלת הפועל ירושלים, מצליחים לפעמים להוציא חלק מאוהדיה מהכלים. על עופר ינאי אפשר להגיד הכל, אבל אי אפשר לקחת ממנו את התשוקה ואת הנחישות לנצח בכל מחיר (פלוס מע"מ, פלוס בייאאוט. כן, היה בייאאוט). על מכבי תל אביב אפשר לומר יותר מהכל, ואי אפשר להאשים אותה בחוסר עניין לציבור. והאדומים מהבירה? אצלם הכל מתנהל כל הזמן ברוגע שמתפרש לעיתים כאדישות. והקהל, שניזון מרגש, יכול להתחרפן מזה. אי אפשר להאשים אותו. אבל איכשהו, זה עובד.
כשמביטים על טבלאות הבתים ביורוקאפ, מתחילה להיווצר ציפייה ריאלית לקרב ישיר ברבע הגמר בין ירושלים להפועל תל אביב. וזה הולך להיות הדבר הכי נפלא או הכי מבאס. נפלא - כי אם הספורט הבינלאומי יחזור ארצה עד מרץ 2025, אפשר לדמיין איזו אווירה לוהטת תהיה בדרבי הישראלי; ונורא - כי אם המצב יישאר כפי שהוא כעת, אז המשחק הזה יתקיים באולם הקטן בסמוקוב (ולא תשנה העובדה שמדובר בשתי קבוצות מקומיות, כי השופטים וכו' לא יגיעו לכאן). וזה יהיה ממש, אבל ממש, עצוב ומבאס.