ים שקט, וים התראות: הטור של שי האוזמן על הערב של התל אביביות

יש הרבה דברים שאפשר לומר לזכותה של אלבה ברלין. מאחר שרוב הדברים הללו כרוכים באמירות אשר עלולות לסכן את מערכת היחסים שלנו אל מול בעלת בריתנו גרמניה ומכיוון שאנחנו נוקטים במדיניות של בלי להעליב, נוותר על חלקם. עדיין, למרות שאלבה ברלין איננה קבוצת יורוליג ונכון לעכשיו גם אוחזת בליגה הגרמנית עצמה במאזן שלילי, הרי שבמצבה הנוכחי תחבק מכבי תל אביב כל ניצחון, בטח כשהוא מושג אל מול קהל חוץ, בטח כשהוא זה ששובר את רצף ההפסדים המדכא שבו הייתה מצויה ובטח כשזה מונע ממנה לעבור חודש נובמבר שלם בלי אף חיוך בליגה השנייה בטיבה בעולם.

רגע לפני שבוע כפול בדרגת קושי גבוהה, כשהיא תפגוש את הלהיט מפריז ואת ברצלונה, ידעה מכבי תל אביב שתנאי בלתו אין, כדי שהשבוע הבא ישאר רלוונטי, הוא למצוא את הדרך שלא להביך עצמה גם בברלין. והאמת? לא רק שהיא עשתה את זה, אלא שהיא עשתה את זה קללל ובסטייל.

חשוב פחות אבל עדיין: עודד קטש הצליח לייצר אתמול רוטציית חילופים הגיונית בעלת 10 שחקנים שקיבלו זמן פרקט שנע בין 14 ל-28 דקות; הוא הצליח לנצח משחק שבו רנדולף גם משחק פחות וגם מייצר פחות; הוא הצליח לנצח (עוד) משחק יורוליג, בערך, כשעמדה מספר 1 מייצרת ומנצחת כשהיא נטולת בלאט. כולל בדקות הפתיחה. כולל במשמרת של יוקובאיטיס.

החטפנו כאן באכזריות לרוקאס יוקובאיטיס, ממש לא מזמן. דיברנו על המספרים המנופחים בהגדרה בהתקפה, כי שיטת המשחק של קטש היא כזאת שגורמת למקבלי ההחלטות בקו האחורי לכדרר הרבה, להחליט הרבה - ובהגדרה, לדפוק סטטיסטיקה ששווה יותר ממה וממי שהם באמת. וזה לפני שקרענו אותו על ההגנה שאיננה.

הפעם, מול אלבה ברלין, יוקובאיטיס שחרר אותנו מהצורך לדון במשחק ההגנה שלו. סדרת החלטות שלו בתחילת המשחק, בעיקר ממהלכי פיק אנד רול, הפכו את הסיפור לתאורטי כבר בדקות הראשונות.

זה הלך ככה: מהלך התקפי ראשון. יוקובאיטיס זוכה ל-77 (פיק אנד רול מדורג) ואח"כ מריץ מהלך הקרוי בולדוג (עוד פיק אנד רול שלו פלאס חסימה של גבריאל לדיברתולומיאו לפינה הקרובה). מעשית, המהלך של גבריאל מעסיק את הצד בהגנה שאמור לספק עזרה על הכדרור של יוקובאיטיס. בהיעדר עזרה, האיש והתלתל מכדרר קלות ועולה לג'אמפר היפה שלו. 2:0.

אח"כ מתפרצת שאותה מריץ ומסיים הליטאי. 0:4.

מאחר שאנחנו נצמדים כאן רק לפוזשנים שהצליחו, אז היידה, לבא בתור. שוב התקפה שכל כולה כדרור ליטאי. אחרי חסימה מעכבת, מצטרף דיברתולומיאו כחוסם למהלך הקרוי פיק אנד רול ספרדי. בהיעדר תגובה גרמנית הולמת, יוקובאיטיס מכדרר וכובש שוב. 0:6.

הלאה. פיק אנד רול של יוקובאיטיס על הרגליים הלא מרשימות בעליל של ווטצל. 0:8.

נקסט. אחרי שער מקרי של הגרמנים, עוד מהלך פיק אנד רול ספרדי, והפעם מהצד. יוקובאיטיס מגביה - הורד מנחית. 2:10.

אחרון לבינתיים. עוד מתפרצת צהובה. יוקובאיטיס מכדרר. מוסר לדיברתולומיאו בפינה הקרובה. טריצה. 2:13. ד"ש עם שיר.

לא יודע להגיד לכם מה המשמעות של הדקות הללו לגבי המשחקים הבאים. לא יודע להגיד לכם גם מה שוות הדקות והנקודות של דה ג'וליוס כשיפגשו הצהובות קבוצות כדורסל סבירות ומעלה. כן יודע להגיד שאתמול היה נחמד. אתמול היה כיף. אתמול היה קו אחורי שנהנה. ועכשיו, במעבר הכי חד שיש, בואו נדבר על היריבה העירונית.

ברמה האישית, הדבר שהכי שהפתיע אותי עם סיום משחקה של הפועל תל אביב נגד אולם היה כמות ואיפיון התגובות שהגיעו אלי. רצף הודעות השמחה לאיד, רובן דווקא לא מאוהדי מכבי תל אביב, הוא משהו שלא הכרתי לפני. ובעצם, מסתבר, שאלמנט עופר ינאי בהפועל תל אביב הפך אותה, לפחות בעיני האנשים שלא אוהדים אותה, לקבוצה הקפיטליסטית העשירה, השחצנית והבלתי. כמו, להבדיל, מכבי סל אצלנו. עם בעלים שהוא גדול מהמועדון עצמו. כמו, להבדיל, היאנקיז בבייסבול. כמו הקאובויז בפוטבול.

בפרק זמן שלא יאמן כמה שהוא קצר, עשתה הפועל תל אביב את ה-HEEL TURN האולטימטיבי ונהייתה בדיוק הקבוצה שאותה היא עצמה שנאה תמיד. שזה, מבחינתי, אחלה לגמרי. אין יותר משעמם מלשחק את אותה דמות שנה אחר שנה ועשור אחר עשור. לפעמים צריכים לגוון. ואם יש מזומן שאיננו נגמר, או כמו שהחבר שלי הקוף אומר: הכסף יצא מהאופנה, אז הכי כיף לנופף בבלינג בלינג. וזה בדיוק מה שהפועל תל אביב עושה על בסיס כמעט יומי. ולמה לא בעצם? מה רע?

היי, הנה מגיע המאמן הזר הכי מעוטר שהיה כאן אי פעם. היי, הנה מחתימים כאן בכסף הזוי והופכים את דדאס לעוזר המאמן הכי יקר ביבשת הישנה (ואם לא הכי יקר, אז בטח מהיקרים). היי, הנה מגיעה ההחתמה הישראלית הכי מרעישה שהייתה לנו מזה זמן. היי, הנה מחתימים ומחתימים שוב את הגבוה הכי דומיננטי במזרח התיכון. והיי והיי והיי.

בסוף, כשמושלך הכדור אל על בתחילת משחק, כל הפירוטכניקה שמסביב חשובה פחות. עכשיו הרגע שבו אין ברירה אלא להתרכז בדבר עצמו. ואתמול, מול אולם של בן שרף, ראינו שלפחות בגרסת סוף נובמבר 2024, האמביציה של הפועל תל אביב איננה מתורגמת עדיין לכדורסל.

גם לפני החזרה של מוטלי ובטח שלאחר שובו, הקו הקדמי של הפועל תל אביב מפוצץ בכישרון ויכולת. כן, גם כשקאבוקלו נראה עדיין כאילו הווייז בטלפון שלו תקוע. העניין הוא שנדיר לנצח בכדורסל של גבוהים. זה כמעט ולא קורה. ואם לא גבוהים, אז המקום שצריך לספק את הסחורה הוא זה של הגארדים. של אלו שאוחזים בכדור.

באופן אישי, לי לא הייתה שום ציפייה ריאלית לראות אתמול את הפועל תל אביב נראית טוב ובטח שלא מצוין. עם כל הכבוד לאיטודיס, מדובר על קבוצה שבקושי התאמנה תחתיו. ואם אין אימונים, לא סביר לראות שינוי. וזה עוד לפני שדיברנו וחזרנו ודיברנו על טעות מאקרו בעיני, שהיא השארתו במערכת של דדאס כעוזר מאמן. בעיני, זה מהלך שמעכב את היכולת של המאמן החדש לראות בצורה נקייה ובלתי משוחדת את הסיטואציה המקצועית.

הקיצר, אם אין ציפייה לכדורסל משופר בהכרח, כן אפשר לקוות לשדרוג ברוח. ברמת הדיוק. בכל הנוגע לענייני אגרסיביות. בניהול החילופים. ובכן, כן ראינו כמה מיני רעיונות חדשים בכל הנוגע לאופן שבו נכנסים ויוצאים שחקנים. כולל הרעיון של בוורלי ורגלנד ביחד במסגרת חמישייה שאמורה הייתה גם לפתוח וגם לסגור את המשחק. כולל פלטין. בכל שאר הפרמטרים קשה להצביע על משהו חדש.

ובסוף, כשהדברים האחרים לא עובדים או לא עובדים מספיק טוב, צריכים את הגארד הזה שיסגור את הסיפור. ולהפועל, על הנייר, יש לא מעט מועמדים. אוהו, כמה מועמדים יש לאיטודיס, כמו שהיו לפניו גם לדדאס. והשאלה שנשאלת, לגבי בוורלי, רגלנד, פוסטר, בלייקני, טימור וכו וגו ודו היא אחת: האם כולם ביחד או מי מהם לחוד הם בשפיץ או מעל לרמה של היורוקאפ? האם מדובר בגארדים שמעלים אותך ליגה? האם מדובר בשחקני יורוליג (ברמת האיכות)? רגע, לא דייקתי כאן ולכן אנסה שנית: האם יש שם מישהו שאפשר ללכת אליו כשהכל חרבנא ולקוות ולהאמין שיהיה טוב?

אני חושב שהתשובה לשאלה הזאת היא שלילית. וגם אם הגזמתי, אז לבטח לא חיובית בטון. בסופו של המשחק מול אולם, כפי שהיה גם בהפסדים קודמים, ראינו נסיונות של בוורלי לקחת את הכדור לטבעת ולהיות מישהו שהוא לא. וראינו את פוסטר, שהוא לגמרי גו-טו-גאי טוב בהחלט, מוריד את הכדור לרצפה ונתקע גם בהגנה שממול וגם בתקרת הזכוכית שלו.

כדורסל הוא אולי משחק קבוצתי, אבל כדי להצליח בו צריכים שחקנים שיודעים לנצח לבד. להפועל ירושלים יש לפחות אחד כזה. האם גם להפועל תל אביב?

ועכשיו נוחת לו ים מדר. לפני שנתחיל לדבר על מה שיהיה, נתחיל במה שהיה. ים מדר הוא פאקינג החתמה אדירה של הפועל תל אביב. מקצועית, שיווקית, חברתית. ואני מסרב להיכנס כאן לענייני כמה הוא מרוויח וכן הלאה, כי אם זה לא מעניין את הפועל תל אביב, זה לא ממש אמור לעניין אותנו ואותי.

והאמת? גם קרב הרשתות שהתפתח סביב סוגיית מידת העניין של מכבי תל אביב בו איננו רלוונטי. ואני אסביר. זה לא באמת משנה אם מכבי תל אביב ניסתה בכל כוחה או רק הגישה הצעה ועזבה או גיששה באמצעות צד שלישי או מעולם לא גילתה שום עניין אמיתי. לראשונה מאז ומעולם, כולל בתקופת אורי אלון בירושלים, מכבי תל אביב ידעה שאין לה מה לחפש בגזרת ישראלי בכיר דוגמת מדר. אין לה שום סיכוי להתחרות כספית מול יריבתה המקומית. והאמת? אין לה גם שום דבר מהותי להציע מקצועית. עד שיוכח אחרת, אלופת ישראל היא קבוצת שליש תחתון ביורוליג מחד, וכל מה שיש לה להציע למדר הוא להתחרות על דקות משחק מאידך בקרב שאין לו סיכוי אמיתי להצליח בו מאידך (בקבוצה של קטש, שמשחקת כדורסל של קטש, לנסות ולדחוק החוצה את תמירי?!). את כל זה חווה מדר כבר לא מעט. האם, במצב שהכדורסל הישראלי מגדיר כטבעי, הייתה נציגתנו המשוריינת עושה מה שצריך כדי להנחית אצלה נכס ישראלי ומקצועי כמו מדר? כן. חד משמעית כן. האם נאלצה לוותר מאחר שהדברים אינם תלויים בה יותר? כן. חד משמעית כן. מי היה מאמין.

ועכשיו הפועל תל אביב. אני לא יודע להגיד בוודאות מהו הרול המיועד למדר בקבוצה של איטודיס. כלומר, האם מדובר בשחקן שאמור לקחת את הקבוצה על גבו או שמא רק להיות בה שחקן דומיננטי. מעבר לכל האיכויות, המוטיבציה והכריזמה של העלם מבית דגן, נראה לי שההצלחה של הפועל תל אביב עכשיו תלויה במענה לשאלה שתנוסח כעת. האם מחזק ים מדר את הנקודות החלשות של הפועל תל אביב? לאדומים של תל אביב יש בעיות חמורות בכמה אלמנטים מקצועיים מהותיים. למשל (אך לא רק) בשלושת ההיבטים הבאים: היא קבוצת קליעה (מבחוץ) רעה; היא קבוצה שאין לה גו-טו-גאי ברמה הכי גבוהה; היא קבוצה שלא רצה מספיק.

הממ, למרות שידע עונות קליעה מוצלחות, לרבות ביורוקאפ, קשה להגדיר את מדר כשחקן של קליעה. אחוזים מוצלחים על הנייר אינם מתורגמים תמיד לאיום שמשנה הגנות (לפרטים ניתן לפנות לגארדים ישראלים גדולים מהעבר הרחוק והקרוב, לרבות יוגב אוחיון). לא בטוח שמדר עונה על הקריטריון הזה.

סוגיית הגו-טו-גאי: עוד הזדמנות להחמיא לעצמי על השאלה וההיבט. שאלה טובה. ותשובה לי אין. אם נפריד רגע בין הפוטנציאל הגבוה והקיים לבין העובדות, אפשר לומר במידה רבה של ביטחון שמדר איננו עדיין גו-טו-גאי מוכח ברמות האלו. אולי יהיה, אבל עוד לא היה.

מה שכן, בכל הנוגע לענייני הריצה, כאן אפשר להיות רגועים. לי אין ספק שעם מדר ברמת מקבל ההחלטות אפשר יהיה לראות כאן קבוצה ששואפת לקצב משחק מהיר יותר, שממנו אפשר יהיה להכריע יריבות בשלבים מוקדמים יותר ובכלל לא להגיע לפוזשנים אחרונים ולתהות אצל מי ינחת הכדור כדי שינצח ברמת האחד על אחד.

יהיה מעניין. נעקוב בעניין.

את המקום השני נראה שהפועל תל אביב קרובה מאוד לאבד. ולזה, כמובן, השלכות מקצועית ברורות בדמות עוד משחק הדחה מוקדם ומפחיד. לפרטים, אפשר לפנות לים מדר עצמו ולמאמנו הקודם ביורוקאפ, אחד שאפשר לקרוא לו ז'לקו אבל לא בטוח שיענה. כדי לעמוד במטרה המוצהרת והיחידה שלה, קרי לקחת את המפעל, הפועל תל אביב יכולה לסיים גם רביעית, חמישית או שישית בבית שלה. הכל טוב. יש לה מספיק זמן כדי לייצב את הקבוצה מקצועית, ברמת הסגל והמאמן, וכדי להפוך לקבוצה שהכדורסל שלה מתקרב ליומרה ולפוטנציאל.

כל זה, בתנאי שאיטודיס, והפעם לא בכובעו כמאמן גרידא אלא דווקא כפרסונה, מסוגל למנוע מהמערכת מסביבו בכלל ומהבוס שמעליו בפרט לנשום עמוק ולסמוך על האנשים שהנחית. לא לצייץ, לא להתפרע ולא להוסיף ולצרף ולנסות. האם עופר ינאי מסוגל לכך?

לא נסיים בלי קצת בן שרף. שהיה אתמול איום ונורא. אולי התרגש הילד ואולי הייתה זאת סיבה אחרת, אבל יא אללה שלך, בן שרף. כשחזר אלי פרקט, כאשר השעון הגדול מראה 2:22, קיבל לידיו כדור ראשון ובלי לחשוב פעמיים או בכלל, התקיף את הסל. והחטיא שוב. 0/6 ל-2 בשלב הזה. מעניין? לא מעניין.

כי אז עוד הזדמנות. ואסיסט לשלשה שמורידה ל-1 בלבד. ואז המהלך שהופך את המשחק בעזרת סל השדה הראשון שלו (שאיננו שלשה). וזהו. לא צריך יותר. בן שרף הצליח, במשחק אחד, גם להיות רע וגם להיות מספיק טוב כדי לנצח את הפועל תל אביב. ומי שלא הבין עדיין, כדאי שיבין עכשיו עד כמה שהוא מיוחד. יא אללה שלך, בן שרף.

שבת שלום. שיהיה לנו טוב.