המסך ירד: באיטליה כבתה שארית ההתלהבות של מכבי תל אביב

בסיומו של כל משחק, בכל ענף שמכבד את עצמו, מעלה כל קבוצה משתתפת תמונה שמכילה את תוצאת הסיום. בדרך כלל, כשהיא מלווה בכמה מילים. בקאפשן. "סיום במילאנו" היה הטקסט שבחרה המחלקה הרלוונטית של מכבי תל אביב למשחק ההפסד אתמול באיטליה. ו-וואלה, כך באמת זה הרגיש.

עונת היורוליג של הצהובים, עד ממש לא מזמן, סיפקה תחושה חיובית למרות תנאי פתיחה בעייתיים. הנה ניצחון מפתיע על אנדולו ועל ריאל. הנה כמעטים מול מונאקו, פנר ושתי האימפריות מיוון. הנה כדורסל מבריק לפרקים, מובל לרוב בידי תמיר בלאט. הנה השיטה. הנה ההתקפה. הנה קטש. הנה.

ואז הגיעה הקבוצה של מסינה ולפחות נכון לעכשיו כיבתה כל שארית של התלהבות. אפשר לשים סביב המשחק הזה כל כוכבית שרוצים. החיסורים, האימונים, המלחמה, הוואטאבר. נכון, זאת לא הייתה טרחה. זה לא היה משחק של 30. זה כן היה רע בואכה מייאש.

במסגרת החתמות הקיץ, שחקן היורוליג שנחת כאן היה רוקאס יוקובאיטיס. ביחיד. כי האחרים, עובדתית, פשוט לא. על פניו, היה הליטאי הצעיר אך המנוסה זה שאמור לקחת את הקבוצה עליו, כרכז. ונכון, לאורך 6 עונותיו בליגה השניה בטיבה במדי ז'לגיריס ובארסה פתח רק ב-9 משחקים, במצטבר, אבל ההנחה הייתה שכך יהיה גם כאן. רגע, והיי, זה כן מה שקורה. 8 משחקים שיחק העלם עד כה. ב-6 מהם פתח בחמישיה. כן, זה קרה בעיקר כי תמירי נפצע, אבל זה קרה.

והאמת? יוקובאיטיס הבין את הפרינציפ די מהר. כבר עכשיו הוא רושם במדי נציגתנו המשוריינת מספרי קריירה. לראשונה הוא קולע בממוצע דו ספרתי (10). לראשונה הוא חוצה את רף ה-4 האסיסטים למשחק (מה זה חוצה? 5.5 כאלו יש לו). במקום שיהיה זה המוביל, הפך הליטאי עם הפוני, חיש חש, לזה שמחכה לרגעים שבו בלאט עייף או לא כשיר. בשפת התיאטרון, הוא ה-UNDERSTUDY שלו, כלומר המחליף למקרה שהשחקן הקבוע לא יכול לשחק. הוא זה שנכנס לנעליו בסכמה ההתקפית. הוא זה שמחקה אותו. הוא זה שחי את החלום, כמוהו.

וכן, כמו במקרה של תמירי, גם המספרים של יוקובאיטיס, בהתאמה, מנופחים. שיטת המשחק ששמה את הכדור בידיים של המוביל ומאפשרת לו לכדרר את עצמו לדעת בין פיק אנד רול לריסקרין וחוזר חלילה, תוך כדי כל הדברים והכלים שקטש יודע לספק, מייצרת עבורו יותר מצבי החלטה מכפי שקיבל לאורך כל הקריירה. ולמרות שרמת הביצוע שלו נמוכה בהרבה מזה של הישראלי והתסרוקת, גם הוא דופק נתונים שנראים אש על דף הסטטיסטיקה. את המחצית הראשונה שלו אמש, מבלי שהיה טוב חלילה, סיים יוקובאיטיס עם 7 + 5. וכן, במחצית השניה קלע רק 2, אבל הוסיף עוד 5. אז כמעט דאבל דאבל שכולל עשרה אסיסטים (שיא קריירה). מה רע?

מה רע? אני אגיד לכם מה רע. אם יוקובאיטיס היה מעז לשמור אצל שאראס כפי שהוא לא שומר כאן, אז במקרה הטוב היה שומע, בשפת אימו, ש-jam nerūpi. ואז רצף קללות בכל שפה ששאראס מכיר. ואז לספסל. ואז לבארסה ב'. אבל הופה, פה זה לא אירופה. תמיר בלאט הוא שומר לא טוב, אבל לרוב ולאחרונה מנסה. במשך שנים, בשיחות שלי עם החבר סלף לגבי יוקובאיטיס, הוא אומר לי שהוא לא מבין מה מוצאים בבחור הנחמד. ואני מסביר לו שיש אינטנסיביות. שיש קשיחות. שיש זה וזה וזה. וכלום. יוקובאיטיס בגרסה הנוכחית הוא שחקן התקפה בינוני במקרה הטוב ושחקן ששומר רע בסטנדרטים הנמוכים של מכבי תל אביב. שזה וואו.

אתמול, במהלך הרבע הראשון, איפשר לשילדס שבקושי עומד על הרגליים לחלוף על פניו בדרך לליי אפ קל, אחרי שלא הבין מה הוא אמור לשמור/ לא תיקשר עם ג'יילן הורד. אתמול, אחרי שמכבי כבר חוזרת עד למינוס 4 הפרש, היה אחראי למהלך הלא הגנתי שסגר עניין וכיבה את האור. כשהשעון הגדול הראה 4:35 לסיום המשחק, הריץ הרכז היריב מניון מהלך של פיק אנד רול מדורג. כלומר שהוא מכדרר ושני שחקנים, אחד אחר השני, חוסמים לו. כבר בחסימה הראשונה, של מירוטיץ', הצליח יוקובאיטיס להיתקע. קודם כל במירוטיץ' עצמו, ואז גם בשומר שלו הורד. שזה הישג מרשים. בלית ברירה, יצא כדי לכסות את מניון החבר גבריאל, כך שכל מה שיוקובאיטיס צריך לעשות עכשיו הוא לזהות ולהגיב, כלומר לצאת בריצה לכיוונו של לידיי הפנוי. אבל הוא לא מזהה. ויוצא באיחור. וחוטף טריצה על התלתלים שלו. 7 הפרש. לך דבר עם הלאמפה. עם הלאמפיביצ'יוס.

מאחר שאין לי את היכולת להראות לכם כאן איך יוקובאיטיס נתקע בהורד ודופק את המהלך, אז קבלו איזו אילוסטרציה. זה נראה בערך ככה.

אה, וכמעט מיד אחרי עוד מהלך הגנתי שמביא לעוד אי הבנה בין יוקובאיטיס לבין גבריאל, בדרך ל-86:76.

אני יכול להביא לכם כאן את נתוני ההגנה המזעזעים של מכבי תל אביב מאתמול. אני יכול להביא לכם כאן את נתוני ההגנה המזעזעים של מכבי תל אביב מהעונה הזאת. אני בוחר לוותר, בעיקר כדי לא להקהות את התמונה הגדולה והמכוערת עם מספרים קטנים ויפים. את המשחק אתמול דווקא החלה מכבי תל אביב עם כמה עצירות הגנתיות יפות, רובן ככולן במסגרת הטיפול של הורד בכלל ובלידיי בפרט. את תחילתו של הרבע הרביעי עיטרו כמה עצירות של הצהובים בכמה פוזשנים של איטלקים. בכל שאר המשחק זה היה הורור שואו.

רגע. עצירה מתודית. אחרי משחק ההפסד הקודם של הצהובים פנה אלי צייצן ושאל אותי לגבי הטיפולים ההגנתיים של מכבי תל אביב בפיק אנד רול. ולמה עוברים ככה ולמה מטפלים אחרת. ומדוע בוחרת הקבוצה של קטש לעבור בכוח בחסימות (בחירה, אגב, שלא מוכרת לי). במיקרו, היו לצהובים אתמול מספר טעויות נקודתיות. כאן הם טועים בחילוף, שם הם טועים בקריאה וכו' וגו' ודו'. זאת לא הבעיה של הצהובים. הבעיה היא לא במיקרו. הבעיה היא שיש בקבוצה זאת יותר מדי שחקנים שצריכים GPS כדי להיזכר לאן הם הולכים בצד שבו אמורים לשמור. העניין הוא שיש בקבוצה הזאת מאמן שזה לא באמת מעניין אותו במקרה הטוב או שלא יודע ללמד את מה שצריך כדי להגן על הסל שלך במקרה הרע.

וכן, יש טריקים. הנה ניסיון של לחץ על כל המגרש, שזה לעיתים פתרון טוב לקבוצה שרוצה להסתיר את מה שאין לה למכור בהגנת חצי מגרש. הנה נכנס לו ג'וקר בדמות וויל.פאקינג.ריימן כדי להציק לזה או להוא או לאחר, למכור איזה פלופ והיידה. והנה מחליפים ברכות על זה וזה וזה כדי לנסות ולבלבל את האויב. ואז דיברתולומיאו לא מצליח להשתלט על ריבאונד הגנה חשוב. וריימן? הפעם הוא היה כל כך עסוק בלנסות ולחבוט במירוטיץ', שלא יכול היה להיכנס לעמדה הנכונה בהגנה ולעזור, למשל, כשברוקס מגיע בכדרור קל אל עומק ההגנה.

במשך קרוב לשנתיים שימש ג'וש ניבו כסוג של עלה תאנה הגנתי עבור קטש. הוא דחף, הוא רצה והוא בעיקר קפץ. ההיעדרות שלו השנה מותירה את הצבע של הצהובים פרוץ. ההיעדרות שלו אמש ממילאנו הגדילה את כמות הצרות של הצהובים, כי פתאום נאלצו לשמור שני גבוהים בדמות מירוטיץ' ולידיי שיכולים לרווח את המשחק ולדפוק שלשות, מה שחושף עוד יותר את האין-הגנה.

כשהיו כמה סופרסטארים בראשות בולדווין הרביעי ואבא לורנזו, אפשר היה לא לשמור אבל ממש לקלוע. עכשיו אין יותר סופרסטארים. ואין יותר נצחונות.

את התסכולים של עודד קטש אפשר לשמוע למרחוק. בתסכולים של קטש אי אפשר לטעות. הוא מתקשר אותם החוצה מילולית וגופנית. ואפשר להבין אותו, כמובן. מעבר לנסיבות הנוראיות שמלוות את חיינו כאן ושפוגעות גם בקבוצה שלו, יש דברים מעבר. שזה בעיקר הנהלה בלתי מתפקדת שלא עוזרת ושכנראה גם ויתרה וממזמן על העונה ומעלה. שזה לא כיף.

ואם שדרת הבעלות של מכבי תל אביב הפכה בלתי תחרותית, אז גם המאמן יכול להרשות לעצמו לעבור לשלב המסרים. נכון, ההחתמה של סייבן לי במכבי תל אביב סידרה לה 67% מהנצחונות שלה העונה, ולא הכדורסל של ולא תמירי ולא הורד ולא נעליים. מצד שני, היא לא באמת משפרת את מצבה של הקבוצה. מי שמשחק או מאמן או אוהד קבוצות איזוטריות שמשחקות בליגות נמוכות מכיר את התופעה שבה יש איזה שחקן טוב אבל עסוק, שמוחתם כדי להציל אבל מתנה את זה בכך שהוא מגיע רק לאימון ומשחק. מספיק לו. מאחר שלפחות מבחינת האוהדים שלה, מכבי תל אביב איננה קבוצה איזוטרית שמשחקת בליגה נמוכה, אז קצת פחות מתאים להחתים שחקן כדי שיגיע לאימון ומשחק.

אני לא יודע להגיד מה בדיוק רצה קטש למסור אתמול להנהלה שלו, כשבחר שלא לתת לסייבן לי ולו דקת משחק, במשחק שתאורטית יכול היה להציל ולנצח בעצמו, כפי שעשה מול אנדולו וריאל, אבל יתכן שבחר - ולו בהיבט הזה ובנסיבות הללו - שדי לשכונה. אם כבר להפסיד ולהתחרות בתחתית של התחתית, עדיף לעשות את זה עם שחקנים שהם חלק מהקבוצה. עדיף לעשות את זה עם סטנדרטים של קבוצה מקצוענית ולא של ליגה ב' מחוז זבולון.

• 1. שאיוק - אין תלונות. האיש הגיע והתחיל טוב. והבין את תפקידו בקבוצה הזאת, שזה בעיקר להעיף. מריאל שאיוק יכול להיות כלי נשק התקפי טוב במכבי תל אביב הזאת. הוא אגרסיבי בהתקפה והוא יודע דברים. ושוב, בקבוצה שבה נדמה שאפשר לעשות פעולה של JACKING UP למספרים, כלומר להרים את הסטטיסטיקות, יכול האיש המוכשר הזה לעשות חיל. וחיים.
• 2. גבריאל - אם נדמה היה לרגע שהקטע הקומי של המשחק יהיה שמור בעיקר לבומרים כמוני שרואים את ברוקס משחק ליד שילדס ונזכרים בכוכבת העבר, הגיע חברו של שאיוק לנבחרת דרום סודן וסיפק כמה רגעים משלו. אחלה גבריאל, האמת, פרסונלית וכדורסלנית, אבל 4 משחקי הבכורה שלו ביורוליג הם, בפשטות, לא טובים. ולא רק בכל הקשור לנתונים היבשים.
• 3. ג'יילן רנדולף - זה מה שנשאר. אז נכון שבחסות הבעיות שמסביב והדקות המרובות שבצידן, גם המספרים של הורד ורנדולף מרמים למעלה, אבל לשני אלו לא ניתן להפנות ולו טענה או תלונה אחת. הם לא פחות ממצוינים. והורד? מכבי תל אביב הזאת נראית במקרה שלו כמו תחנת ביניים.

שבת שלום. שיהיה לנו טוב.