פגרת הנבחרות נותנת הזדמנות נוספת לבחון את השאלה הכי גדולה שמעסיקה את עולם הכדורגל כיום - האם הכדורגלנים משחקים יותר מדי משחקים? בעונה אחרי טורניר גדול (יורו) תמיד יש שחיקה מסוימת בקרב השחקנים הבכירים אבל המספרים העונה פשוט לא נתפסים. ריאל מדריד, למשל, סובלת מ-66% יותר פציעות מאשר באותה תקופה בעונה שעברה. גם ברצלונה סובלת מכמה פציעות משמעותיות ובאנגליה מנצ'סטר סיטי וארסנל, שתי הקבוצות הכי טובות בעונה שעברה, בעיצומו של משבר פציעות.
כמו כן, שחקנים רבים לא הופיעו לפגרת הנבחרות האחרונה והארי קיין מתח ביקורת מרומזת על חבריו לנבחרתו שבחרו לא להגיע למשחקי אנגליה בליגת האומות מול יוון ואירלנד. תשעה שחקני סגל קבועים לא הגיעו למפגשי הנבחרת האנגלית בגלל פציעות. לפי בדיקת נתונים של רוני דס, פרופסור לניתוח דאטה באוניברסיטת ווסטרן אוסטרליה, בגלל האופי של המשחק המודרני, יש עלייה מתמדת במספר הפציעות בעונה. ב-2023/24, למשל, היתה עלייה של 11% מהעונה שלפני. הפציעות עלו לקבוצות 266 מיליון ליש"ט במשכורות ששולמו לשחקנים שלא יכולים לשחק.
הגידול במשחקי ליגת האלופות העונה (ממינימום 6 למינימום 8) מוסיף עוד לחצים על השחקנים, שהבכירים מביניהם מקדשים 88% מהימים שלהם בשנה במחויבויות כדורגל (אימונים, משחקים, טיסות, נסיעות). וזה עוד לפני שדיברנו על הוספת הטורניר המיותר "אליפות העולם למועדונים של פיפ"א" והמוזרות העצומה של "ליגת האומות" (מה זה, משחקי ידידות, משחקים רשמיים? מה אתם רוצים מאיתנו?).
לפי הבדיקה של פרופ' דס, שחקנים משחקים הרבה מעבר למה שהם אמורים לשחק. עבור שחקן "עומס עבודה מתון" כאשר מעבר ל-40 משחקים זה כבר עומס עבודה כבד ופשוט אסור לשחקן לשחק יותר מ-55 משחקים בעונה. ואולם, שחקן כמו פיל פודן שיחק בשנה האחרונה 77 משחקים בכל המסגרות - לא פלא שהוא מתקשה להתרומם העונה. בכלל, נראה ששחקנים נופלים "מהצוק" (דעיכה פתאומית ביכולות) בגילאים צעירים הרבה יותר. גבריאל ז'סוס, למשל, רק בן 27 אבל אחרי אינסוף פציעות וניתוחים, לא נראה שאי פעם יצליח לחזור לרמות שהראה בעבר. גם חברו לארסנל אולכסנדר זינצ'נקו בן 27 אבל חווה דעיכה דרמטית ביכולות הפיזיולוגיות. ונראה שגם קווין דה בראונה נראה יותר כמו שחקן בן 37 מאשר שחקן בן 33.
סגל עמוק יכול לעזור להתמודד עם העומסים אבל גם מועדונים עשירים כמו מנצ'סטר סיטי מתקשים לשמר על אותה רמה בלי השחקנים המובילים. אין ספק בכלל שהשחקנים משחקים הרבה יותר מדי משחקים. ארגון הכדורגלנים העולמי, FIFPro, לוקח את פיפ"א לבית המשפט על פגיעה בבריאות השחקנים דרך לוח השנה של הכדורגל אבל... מה עוד הכדורגלנים הבכירים יכולים לעשות? התשובה אולי בהיסטוריה של ה-NBA.
כבר בעונת 1946/47, עונת ה-NBA הראשונה, היתה תקרות שכר לשחקנים. היא עמדה על 55 אלף דולר (לכל הקבוצה, כן?) ורוב השחקנים הרוויחו בין 4,000 דולר ל-5,000 דולר. השחקן שהרוויח הכי הרבה בזמנו היה טום קינג מדטרויט פלקונס - 16,500 דולר אבל אך ורק בגלל שהיה לו גם תפקידים אחרים בקבוצה: הוא היה איש השיווק והמנהל העסקי של הפלקונס. השחקן עם השכר השני הכי גבוה היה ג'ו פולקס, שקיבל 8,000 דולר.
לפני האיחוד בין הליגות המקצועיות ל-NBA, שחקני הכדורסל הבכירים הצליחו להעמיד שכר גדול הרבה יותר כי היתה תחרות בין הליגות על שירותיהם. האיחוד בין ה-NBL ל-BAA הותירו את השחקנים עם שתי אופציות: לשחק ב-NBA המקצועית או בליגה החובבנית. בעלי הקבוצות ב-NBA ניצלו את השחקנים והעמיסו עליהם כמות משחקים לא סבירה בתנאי עבודה קשים - משחקי ראווה בכל מיני חורים, בלי ביטוח רפואי, בלי פנסיה ובלי הבטחת הכנסה מינימלית. הבעלים יצאו מתוך נקודת ההנחה שהשחקנים משחקים את המשחק כי הם אוהבים אותו ושהם חושבים שיש להם מזל לשחק עבור גרושים. השחקנים עצמם היו חצי מקצוענים ועבדו בעבודות אחרות. הם היו כבאים ושרברבים, נהגי מונית ודוורים.
המצב הכלכלי של רוב השחקנים לא השתנה עד 1954 ואז הכוכב הגדול של הליגה, בוב קוזי, התחיל לארגון את איגוד הספורטאים הראשון בהיסטוריה של הספורט האמריקאי (NBPA). קוזי שלח מכתבים לכוכבים של קבוצות אחרות כדי לגייס אותם לאיגוד אבל רק ב-1957 בעלי הקבוצות הסכימו להיפגש עם נציגי השחקנים והסכימו לתנאי עבודה בסיסיים - כגון מענק מעבר בין קבוצות (לפני ההסכם, השחקנים אף פעם לא קיבלו החזרים על הנסיעות שלהם לקבוצה חדשה בעיר חדשה, למשל).
"I don't think anyone in that room realized what an effect it would have for future generations playing this game."
— NBA on TNT (@NBAonTNT) February 18, 2024
The 1964 All-Stars relive their potential strike in the first-ever televised #NBAAllStar Game pic.twitter.com/3bX44tOOXL
בשנות השישים התחיל לזרום הרבה יותר כסף והשחקנים הבינו שהם לא רק כדורסלנים אלא גם בדרנים. ובמהרה הם הבינו שהם במצב נוראי ביחס לבדרנים אחרים. בינואר 1964 הטלוויזיה הארצית נכנסה לתמונה והכריזה על שידור ישיר של משחק האולסטר של אותה שנה (ABC - ערוץ כלל ארצי). בשנים שלפני, השחקנים ניסו לפעול כאיגוד למען זכויות עובד פשוטות כגון פנסיה ובעלי הקבוצות פשוט סירבו לדון בנושא. הבעלים אף השוויצו שאין להם איגודי עובדים בעסקים אחרים שלהם ושהכדורסלנים שלהם בכלל לא מתעניינים בדברים הפוליטיים האלה. "הם התעניינו רק בלשחק ולרדוף אחרי נשים" אמר אחד מהבעלים בכנס השנתי שלהם.
חזרה לינואר 1964. ב-ABC תכננו שידור ישיר ראשון מהאולסטאר והשחקנים, כוכבי הליגה, הבינו שיש להם כאן סיכוי למינוף רציני של המאבק שלהם. ביום המשחק, הם החליטו להכריז על שביתה עד שהבעלים יסכימו לתוכנית פנסיה לכל השחקנים. מי שהוביל את המאבק, כאמור, היו הכוכבים הגדולים של הליגה בזמנו: טומי היינסון וביל ראסל מבוסטון סלטיקס ולני ווילקינס מסט לואיס הוקס.
דווקא ווילט צ'מברליין, הכוכב הגדול של הליגה, רצה לשחק ולנהל משא ומתן אחרי המשחק אבל רק אחרי שבוב שורט, הבעלים של לוס אנג'לס לייקרס, הורה לג'רי ווסט ואלג'ין ביילור לעלות על המגרש ואם לא, הוא יעיף אותם מהקבוצה - כל הכוכבים כולם החליטו, פה אחד, להתחיל את השביתה. ABC לחצו מהצד שלהם על הבעלים שהבינו שיש כאן סכנה להשמדת ערך משמעותית לליגה והם להסכים על תוכנית פנסיה לשחקנים. על המקום.
כך איגוד שחקני ה-NBA הפך לאחד מהאיגודים המקצועיים החזקים ביותר בעולם - ולא שלא היו קרבות חוקיים מאז - אבל כיום ההכנסות של הליגה מתחלקות שווה בשווה בין השחקנים לבין הקבוצות (כשהשחקנים מרוויחים קצת יותר מ-50% מההכנסות). כיום פיפ"א ואופ"א מקבלות החלטות - על זהות מארחות המונדיאלים, על הגדלת טורנירים ורגולציות של שוק העברות - מבלי לדבר בכלל עם השחקנים, שאותם משלמים כדי לראות. שביתה עשויה להיות הדרך היחידה של השחקנים להשתלט מחדש על גורלם.