פסקל פאפה נחשב לשם מפורסם ברוגבי הצרפתי, כמי שהיה קפטן הנבחרת (65 הופעות בין 2004 ל-2015) והגיע איתה לגמר אליפות העולם ב-2011, אבל סיפור חייו לא ממש מוכר. הוא אמנם חשף אותו בספרו ב-2016, אך היום (שלישי) דיבר עליו גם בטוויץ' של RMC ספורט ותיאר את טראומות ילדותו הלא פשוטה.
"אומצתי כתינוק", סיפר. "פאפה זה לא השם שלי, הגעתי למשפחה כשהייתי בן שישה חודשים. אמי הביולוגית הייתה זונה עם התמכרויות לסמים ואלכוהול. אחרי שנולדתי, היא נטשה אותי לבד בבית בכמה מקרים. כשהמשטרה פרצה לבית והגיעה לחדר, התברר שהייתי שם יומיים לבד והורעבתי למוות. התפתח לי גם בקע בבטן מרוב צרחות. כבר אז היה לי פה גדול (מחייך), אבל מסתבר שזה הציל את חיי. כך החלו החיים שלי. ברור שלא הייתי ילד רצוי, אבל אין לי משהו נגד אמי הביולוגית כי חייה לא היו קלים".
הספורטאי לשעבר, כיום בן 44, המשיך: "מצאתי את עצמי במשפחת פאפה אחרי שהות קצרה אצל שירותי הרווחה. נפלתי למשפחה נפלאה שבה הייתי חבר מן המניין וקיבלתי את אותה אהבה כמו שלוש אחיותיי הגדולות. התחלתי להתפנק ולאהוב, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא בדיוק כמו האחיות האחרות. אולצתי ללכת לראות מישהי שלא הכרתי כי היא האמא הביולוגית. הבהירו לי מראש את המצב, לא הסתירו ממני. הבנתי שהיא לא בהכרח רוצה לראות אותי. יום אחד המתנתי מחוץ לחדר ושמעתי את העובדת הסוציאלית צועקת על אמי המאמצת: 'גברת פאפה, את לא יכולה לאהוב אותו כמו את ילדיך כי יכולים לקחת אותו ממך בכל רגע. אסור שהוא יקרא לך אמא'.
"תארו לעצמכם את ההלם במוחו של ילד, אז בן ארבע או חמש. מכאן ואילך אני לא יודע מה יהיה העתיד שלי. כאילו חרב דמוקלס תלויה מעל ראשי ואני לא יודע אם למחרת עדיין אהיה חלק מהמשפחה. כי אומרים לי כל הזמן: 'אם אמא שלך תרצה אותך בחזרה, תצטרך לחזור לגור איתה'. זה נורא, זה מפרק אותך. היו לזה תסמינים של נדודי שינה, הרטבה במיטה עד גיל 12 או 13. אתה חרד, כל הזמן בלחץ. גדלתי עם חוסר הוודאות הזה לגבי המחר. לא הקשיבו לילד הקטן שאמר בגיל 12: 'אני לא רוצה לראות אותה יותר'. הפעם היחידה שהקשיבו לי הייתה בגיל 16, כשהייתי כבר בגובה 1.90 מ' ושקלתי הרבה יותר. אמרתי אז: 'די, אני לא רוצה את זה יותר'. שופט הנוער אמר לעצמו: 'יש כאן מישהו שהחליט מה הוא רוצה לעשות'.
"עם הלמידה הזו של החיים, פיתחתי סוג של פיצול אישיות במובן הזה שהסתרתי את מי שאני. לא ידעו שאומצתי, לא ידעו שהאחיות שלי הן אחיות מאמצות. גדלתי, הייתי טוב ברוגבי והגעתי לנבחרת, אבל גם שם הסתרתי את האמת שלי מהחברים ומהעיתונאים. גם כשזה כמעט התגלה, אמרתי שזה עניין של ניירת. הפכתי כבר לקפטן נבחרת צרפת, ועדיין הסתרתי את זה מכולם. הנושא כבר היה פחות בראש שלי. ואז, יום אחד, נפצעתי במשחק מול איטליה בפברואר 2013. לא הרגשתי את הרגל הימנית שלי וסיר הלחץ התפוצץ, דווקא כשהייתי בשיא הקריירה וגם בשיא מבחינה משפחתית. היו לי כבר שלושה ילדים ותהיתי לגבי הקיום שלי. האם מגיע לי בכלל להיות כאן?".
פאפה מתאר את המשבר לאחר הפציעה ובשלהי הקריירה: "פתאום נדודי השינה חזרו, כאבי גב, כדורי שינה ואתה מתחיל להיכנס לדיכאון. אמרתי לעצמי: 'הדבר היחיד שאתה רוצה זה לישון, אז תלך לישון לתמיד'. עשיתי כל מה שאפשר כדי לישון, ניסיתי להתאבד אז. היום קל לדבר על זה. הייתי לוקח כדורים ונרדם עד שאבא שלי היה מעיר אותי. הוא הכה אותי כדי שאתעשת. וכל זה בשלושה חודשים. באותו זמן לא הייתי בטיפול. עברתי 45 פסיכולוגים, עובדים סוציאלים וכל זה. אז כבר בניתי חומה נגד כל האנשים האלה.
"אבל ברגע שאתה לוקח כדורים ועושה מעשה טיפשי, זה בעצם היום הראשון של שארית חייך. למזלי היה לי את ד"ר סאביני שעובד כיום עם נבחרת צרפת. הוא כבר חווה את זה עם שחקן מפורסם בעבר ושלח אותי למרפאה בה הצילו את חיי. לא היה שום דבר בחדר הזה מלבד מיטה, שולחן עבודה, דף נייר ריק ועיפרון שאפשר לי לעשות חשבון נפש אמיתי. אמרתי לעצמי: 'יש לך שלושה ילדים, תצטרך לספר להם את הסיפור שלך'. אחרי שבוע החלטתי לכתוב את הסיפור לילדים וזו ההתחלה של הספר שלי. מצאתי שלווה בדיבור ובכתיבה".
לסיום, פאפה בן ה-44 נזכר בתגובה של חברו לנבחרת, ז'וליאן בונר: "אחרי שהספר יצא, הוא אמר לי 'הסיפור שלך מדהים, אף פעם לא הרגשנו, לא ידענו כלום'. זה היה מסוכן לקבור את הסוד הזה עמוק מדי, אבל בעצמי לא הייתי מוכן לקבל את הסיפור שלי. אם צעירים היום יביעו את מה שיש להם לומר, זה יעשה להם טוב גם על המגרש".