למה לי, למה לו: הטור של האוזמן על פרדוקס הסייבן של מכבי ת"א

עם סיומו של המשחק העשירי בליגה השנייה בטיבה, אפשר לומר שבכל הנוגע לסיבוב הראשון, מכבי תל אביב כבר עברה את רוב המפגשים מול מי שנחשבות כאימפריות של המפעל. שזה סימן טוב. מצד שני, אם נביט אלי טבלה טרם משחקי שישי, נגלה שלאלופות ישראל נותר לפגוש את המדורגת ראשונה (בארסה), רביעית (באיירן), שישית (פריז) ועשירית (הכוכב האדום). שזה סימן פחות טוב.

מאזן של שלושה ניצחונות אל מול שבעה הפסדים הוא לא נעים, אבל רחוק עדיין מלסגור עניין ולכבות את האור על העונה הזאת, בליגה שבה יש פליי-אין. אחרי שכתבנו את זה, רצוי להוסיף ולהגיד שיש שלב שבו הבור הופך עמוק מדי. משכך, אני מציע לסמן ביומנים את יום ה', החמישה בדצמבר. עד אז, יפגשו הצהובים בחוץ את מילאנו המביכה של מסינה ואת חוג הכדורסל של גונסאלס ואלבה ברלין. לאחר מכך תקנח בשני משחקי עלאק בית בשבוע כפול שכולל את פריז ובארסה.

מאזן החוץ של מכבי תל אביב עד כה הוא 0 אחד עגול מתוך חמישה ניסיונות. ולא יהיו הרבה הזדמנויות יותר טובות מאשר שני המפגשים הקרובים. משהו משם תהיה מכבי חייבת לקחת. מאזן העלאק בית של מכבי תל אביב עד כה הוא חיובי (שלושה ניצחונות מתוך חמישה משחקים). מתוך פריז ובארסה, תהיה מכבי תל אביב חייבת, במינימום, לקחת משהו. אם התרחיש החיובי מתרחש עד ה 3.12, כלומר מינימום של שני ניצחונות ויעד רצוי יותר של שלושה, יש על מה לדבר. ואם לא, אז זה המקום לצטט מדברי ההגות של מורנו ורבנו פיני גרשון, ולהגיד שחריאנה.

סיומו של עוד משחק שבו מכבי תל אביב הובילה והפסידה, מוביל אוטומטית לביקורת בכל הנוגע לשני אלמנטים בעייתיים. ההפסדים הצמודים ואובדן ההפרשים. לפחות סטטיסטית, אם נספור משחקים צמודים ככאלו שהם עד 5 הפרש, הרי שהמאזן של הצהובים הוא 2-2. סולידי. השאלה היותר חשובה היא אם יש כאן סימפטום חוזר של קבוצה שמתמוטטת אחרי שהיא מובילה בבטחה. וכן, היו הפרשים נאים שנציגתנו המשוריינת שמטה בקלות העונה, כששני המשחקים ששוחקו השבוע מול שתי היווניות מהווים דוגמא נאה לכך.

כשזה קורה, כל העיניים צריכות להיות על המאמן. אם מפסידים בצורה דומה באופן קבוע, אז יש מאמן שצריך להסביר מה פגום בניהול המשחק שלו. במה טעה בכל הנוגע לחמישיות שבהן בחר. במקרה של עודד קטש, אולי צריכים להתמקד בשאלת הלמה לי. מול בולוניה, בשבוע שעבר, הוביל סייבן לי את ההתמוטטויות הצהובות ברבע אחר רבע (אחר רבע) וזה לא השתפר בשבוע הזה בכלל ומול אולימפיאקוס בפרט, בטח ובטח ברבע השלישי והמחריד שבו הקבוצה שלו נוצחה 28:10.

קודם כל, בואו נתחיל בעובדות. את המחצית השנייה פתחה מכבי תל אביב ביתרון 53:42. בחלוף 5 דקות וחצי, היא הצליחה להבקיע עוד שתי נקודות בלבד, כשההפרש צנח לכדי 4. ואז נכנס הסייבן. וסיפק הופעה מזעזעת למדי. כשהוא הוחזר אלי כבוד ואלי ספסל, לאחר 3 דקות בלבד, אולמפיאקוס כבר הפכה את התוצאה והובילה. הפעם הבאה שבה ראה האיש פרקט הייתה כשהשעון הגדול הראה 10 שניות לסיום המשחק. הוא הספיק להיכנס, לקבל כדור, להחטיא שלשה קריטית ולהיפרד יפה. אולי לתמיד.

האם סייבן לי הוא גורם משמעותי בשלושת ההפסדים האחרונים של מכבי תל אביב? חד משמעית.

האם צריך היה לשחק פחות במשחקים האלו? רגע, בואו נחכה עם התשובה הזאת עד שנענה לשאלה הבאה.

האם ריאלי לומר שמכבי תל אביב הייתה מנצחת את בולוניה/ פאו/ אולימפיאקוס בלעדי סייבן לי? אני חושב שלא. ואני אסביר.

שלושה ניצחונות יש לקטש העונה ביורוליג. רק אחד מהם קשור לענייני כדורסל בכלל או הכדורסל של בפרט, וזה היה ניצחון סופר קשה במחזור הראשון, מול וילרבאן בעלאק בית. זהו. אפשר לדבר על היופי, האסתטיקה, התזמון, הריווח ועל תמיר בלאט כמה שרוצים, אבל ניצחון אחד בלבד הושג נכון לעכשיו בכדורסל הזה. אחלה תמירי שבעולם, באמת שאחלה, אבל הוא כרגע 1 מתוך ה-6 ששיחק. איך ניצחו שני משחקים? נתנו את הכדור לאחד שמסוגל, כלומר אחד בשם סייבן, והוא דהר אל הטבעת, החזיר את מכבי תל אביב מפיגורים משמעותיים וניצח במו ידיו. זה קרה מול ריאל מדריד וזה קרה מול אנדולו אפס.

כלומר, אפשר להתלונן ובצדק על שמיטת הפרשים משמעותיים, אבל כשמכבי ניצחה, זה היה בקאמבקים גדולים משל עצמה. ואפשר להתלונן ובצדק על סייבן לי, אבל בלעדיו המאזן כרגע הוא 1:9 מחריד. אפשר להתלונן ובצדק על עודד קטש וניהול המשחק, אבל ספק גדול אם הקבוצה שלו מסוגלת לנצח לאורך זמן משחקים אם אין מישהו שאפשר לתת לו את הכדור ולזוז הצידה.

נסכם. סייבן לי הפסיד משחקים שמכבי תל אביב לא הייתה מנצחת ממילא אם לא היה משחק בהם. חתכת פרדוקס. פרדוקס הסייבן.

כתבנו את זה כאן לאחר פנר (ולדעתי לא רק) ונכתוב את שוב. החשיבות של מכבי תל אביב בתוצאת המשחקים שהושגו מול הקבוצות היותר טובות של המפעל היא זניחה. מול פנר, אבל גם מול שתי היווניות, ראינו דיאלוג של היריבה, בינה לבין עצמה. כשאולמפיאקוס לחצה על הגז/ שיחקה עם ההרכבים שרלונטיים לניהול המשחק עצמו ולא לניהול העונה כולה, זה פשוט היה לא כוחות. אולימפיאקוס היא קבוצה ממש טובה. מכבי תל אביב היא קבוצה בינונית במקרה הטוב.

התפקיד של מכבי, כולל מול ריאל מדריד ואנדולו, היה לשחק חזק ולהמתין לשגיאות משמעותיות של היריבה. כמו שחקן טניס שמתפלל לשגיאה כפולה של המגיש האימתני שמולו. זהו. כל השאר כבר לא באמת תלוי בה. או בו. בסוף, אבל ממש בסוף, למכבי תל אביב הנוכחית יש שחקן אחד שאפשר לתת לו את הכדור ולזוז הצידה. יענו תן ולך. ושמו בישראל הוא האיש שלא מוכן להגיע לישראל, וגם ממש לא בטוח, ואין לי את זה ביותר עדין בשלב זה, שהוא מספיק טוב בשביל התפקיד הגדול שיש לו.

למי, אני שואל אתכם, אפשר לתת את הכדור ולזוז כשהכל תקוע? התשובה איננה תמירי. אם נשפוט לפי ההיסטוריה הרחוקה יותר או הרחוקה פחות, היא גם לא יוקובאיטיס. והיא לא רנדולף. ואל תבנו על דה ג'וליוס. וגם לא על וויל.פאקינג.ריימן. או דיברתולומיאו. להמשיך?

אה, וגם אל תבנו על מריאל שאיוק. הוא לא אמור להיות האיש הזה. הוא כן יכול להבקיע והוא לגמרי כן יכול לצבור נקודות ובטח מקליעה, אבל הוא לא אמור להיות האיש הזה.

למכבי תל אביב הזאת, גם אחרי הצירופים, אין בעיני אף שחקן שמתאים לשחק בעמדה מספר 2 המודרנית. האוף גארד הזה. הקומבו גארד הזה. יש לה כמה רכזים (וכן, שמעתי צקצקנים אומרים שסייבן לי צריך לשחק אבל לא להוביל כדור. ברוררר, כי הוא בטח הרבה יותר טוב כשהוא רחוק מהכדור. איך אומרים באמריקאית? SMH) וכמה מובילי כדור, ואפילו כמה שיכולים לקלוע, אבל אין לה את השחקן הזה. ואגב, במעבר לעניין אחר, אין לה גם את השחקן הזה שנע בין 3 ל-4.

אוקיי. ועכשיו, מה עושים עכשיו עם סייבן לי? התשובה בעיני פשוטה. גם אחרי כל מה שנכתב כאן, הוא לא יכול להישאר בלי להתאמן. אולי הייתה זאת טעות להחתים אותו מלכתחילה על החוזה המופרך שמאפשר לו להגיע לאימון ומשחק בשבוע, כמו בקבוצה בליגה ב'. ושוב, אם לא היו מחתימים אותו על החוזה שמאפשר לו להתאמן בזום, מכבי תל אביב הייתה כרגע עם שני ניצחונות פחות.

רק אתמול כתבנו כאן טור שמתייחס למהלך הבלתי יאמן של הפועל תל אביב ודימיטריס איטודיס והחמאנו ומחאנו כפיים. הסיפור עוד ממש לא רשמי, אבל מתרבות הידיעות שזה אכן קורה מחד, כשמאידך נשאר לו כאן דדאס כעוזר מאמן (בחוזה משודרג). נו, באמת. ונכון, עופר ינאי סוג של הצהיר על כך אל מול המיקרופון של נועה פופלינגר, כשדיבר על השילוב של פיני גרשון ודיוויד בלאט כמודל שאותו הוא שואף לחקות. ולא, עופר ינאי, איטודיס ודדאס הם ממש לא גרשון ובלאט. אני יכול להסביר למה, אבל אפילו לי יש מגבלת מילים בטור אחד, בטח כשהדברים הם כל כך מובנים מאליהם.

כדי לפתור את הבעיה רצוי לזהות אותה. ההבנה שמה שיש לה על הקווים הוא פשוט לא מספיק טוב היא חשובה והכרחית. גם ההבנה שאי אפשר לפתור אותה באמצעות מינוי איזה יועץ מקצועי או שטות אחרת שכזאת. להפועל תל אביב, גם בסגל המוכשר והנוכחי, יש מספר בעיות. הגדולה מהן היא סוגיית הניהול. את החבורה הזאת ואת כל החבילה שאיתה צריכים לנהל. צריך מישהו שיבוא, יזיז את כולם הצידה ויבהיר מי הבוס. זה לא חייב להיות בכוחנות סרבית. זה יכול להגיע גם בדמות הלאבר השרמטני, כי יש הרי כל מיני סוגים של מנהיגים.

איטודיס, ואני שם לרגע בצד כל מיני עניינים פחות טובים שקשורים בו, הוא לגמרי האיש, הרזומה והפאסון לעשות את העבודה. מצד שני, אם רוצים להפחית רעשים ולמחוק את הקרחנה הקיימת, אי אפשר להשאיר בתפקידו את המאמן הסופר אמוציונלי שיהפוך עכשיו לשני בהיררכיה. זה בטח לא מה שיספק את ההתחלה החדשה, החלקה והנקייה. הפועל תל אביב נואשת לבוס מקצועי, שיגיד לכולם לזוז הצידה ולסתום. כולל לעוזר שלו. כולל לבוסים שלו. כולל לבוס שלו. המהלך הראשוני הזה מסמן שלא בטוח שאנחנו שם.

רגע, ואולי בכלל אני רואה את זה לא נכון. אולי בכלל המהלך של דדאס כעוזר (עם יותר כסף בכיסים) הוא תנאי שכפה החבר איטודיס על ינאי, שבלעדיו הוא לא מגיע? אולי זה המהלך שמסמן שעופר ינאי כבר לא מחליט הכל בעצמו ונותן למאמן החדש והמעוטר שלו לעשות את העבודה? אולי כן? אולי לא? אולי גם כן וגם לא?

תשובות ראשונות ומהירות נקבל ממש, אבל ממש בהקדם. בינתיים, אין אלא לחכות לפוש הבא. ולזה שממש אחריו. כמה כיף שיש את הפועל תל אביב.

הוא 4 הוא - לראשונה מזה די הרבה זמן, קיבלה אתמול מכבי תל אביב את הורד כשהוא בעיקר הפאוור פורוורד שהוא, כשאת מרבית הדקות בעמדה 4 הוא חלק עם 6 הדקות שתרם ז'ק. כשבמקביל ובגדול, הדקות בעמדה מספר 3 חולקו בין רנדולף לבין ריימן. מה שמסמן אולי את הכיוון עם נחיתתו של שאיוק וחזרתו של ריברו. סורקין-ריברו-גבריאל-הורד בפנים ורק בפנים? שאיוק על הדקות של וויל.פאקינג.ריימן? נמתין ונעקוב בעניין.

דה ג'וליוס - אחלה מחצית ראשונה אתמול ובכלל, אחלה כניסה לעניינים שלו. מצד שני, בשניים מתוך שלושת משחקים הראשונים לא מסר הג'וליוס ולו אסיסט אחד. אז נכון, בקדנציה שלו בלאבריו היוונית הוא שיחק לא אחת ליד הכדור, אבל זה היה לגמרי אילוץ. וזאת הייתה לאבריו. וגם כאן זה מרגיש כמו פשרה. אולי ביום שאחרי סייבן לי נבין יותר.

ז'לקו - כמו מכבי תל אביב, גם פרטיזן בלגרד מארחת, אה, בבלגרד, אבל עם אווירה קצת יותר טובה. בקטנה. המאזן הביתי של הקבוצה של מיסטר אוברדוביץ' הוא ניצחון אחד מתוך ארבעה משחקים. המאזן הכולל שלה הוא שני ניצחונות מתוך תשעה משחקים (כן, אחד מהם על מכבי) והמאזן שלה במשחקים צמודים הוא 0 ניצחונות מתוך שלושה משחקים. מה לעזאזל קורה פה?

שבת שלום. שיהיה לנו טוב.