תפוס אותי אם תוכל: דירוג העוצמה של קבוצות ה-NBA, מקומות 1-10

פרוייקט פתיחת העונה ממשיך לחלק השלישי והאחרון. כזכור, מדובר בדירוג של 30 קבוצות הליגה שמשלב, בנוסחה סובייקטיבית לחלוטין, בין איכות לאטרקטיביות. זה לא בדיוק דירוג עוצמה, אבל הוא כן נותן כיוון לאיזורים בהם הקבוצות השונות צפויות להיות ממוקמות. הגענו לעשר הגדולות, שהנתון המעניין ביותר לגביהן הוא שאין פה אף קבוצה שהכוכב הגדול שלה מעל גיל 30. לשש מעשר הקבוצות יש כוכב-על בן 26 ומטה. זו חבורה מגוונת מאוד של סופרסטארים וסגנונות שנבנו סביבם. העתיד כבר כאן והוא מרתק.

חלק א' של הדירוג: מקומות 30-21
חלק ב' של הדירוג: מקומות 20-11

ההכללה של אינדיאנה בעשירייה על חשבון פיניקס, גולדן סטייט והלייקרס היא כנראה ההחלטה הסובייקטיבית ביותר בדירוג הסובייקטיבי הזה. שלוש הקבוצות של שלושת הכוכבים הגדולים של העשור שעבר ייצרו הרבה יותר עניין וכותרות, אבל מבחינתי זה לא הופך אותן ליותר אטרקטיביות. אינדיאנה זו הקבוצה שמשחקת את הכדורסל האטרקטיבי ביותר בליגה, משחק ההתקפה שלה הגיע לדרגת אמנות והיא הביאה אותו לידי ביטוי גם במשחקי פלייאוף מכריעים. החבורה של ריק קרלייל מדהימה בזיהוי הדרך הנכונה למצות כל פוזשן: הנעת כדור סבלנית, ניצול מיס-מאץ', ניצול טעות בהגנה ועוד שלל דרכים שחלקן נראות פשוטות מאוד ואחרות מורכבות מאוד. ההתקפה ההיסטורית שלה עמדה בצל ההתקפה העוד יותר היסטורית של בוסטון, אבל לעומת הסלטיקס היא נבנתה בלי כישרון יוצא דופן. קרלייל בנה משהו גדול.

אינדיאנה הייתה גם אחת מהפתעות העונה כשהגיעה לגמר המזרח, אך נהנתה מפציעות של יריבות בכירות יותר. היא לא נחשבת לקונטנדרית אמיתית, בעיקר בגלל ההגנה שלה. לקרלייל ולצוות שלו היה קיץ שלהם להבין איך לשפר את התחום כדי לא לבזבז את ההתקפה ההיסטורית, ההימור שלי הוא שהגנת הפייסרס תנסה לצופף יותר את הצבע על חשבון הגנת השלשות אחרי שבעונה שעברה זה היה הפוך. בסך הכל, מדובר בקבוצה צעירה שלא מעט שחקנים בה אמורים להשתפר: אנדרו נמהרד שצבר ניסיון של שנים בפלייאוף האחרון, בנדיקט מאת'ורין שהיה פצוע בפלייאוף, שחקני השנה השנייה בן שפרד וג'ראס ווקר שיש להם פוטנציאל הגנתי גבוה. הכוכב טייריס הליברטון שיחק פצוע חצי עונה, וניתן לומר שעוד לא ראינו שיתוף פעולה בין הליברטון בריא לפסקל סיאקם. יש כאן פוטנציאל לקפיצת מדרגה נוספת, בטח בעונה הרגילה בה העומק חשוב.

קל לשכוח עכשיו, אבל לפני הבלגאנים של ג'ה מוראנט זו הייתה קבוצת העתיד של הליגה. אם ג'ה יצליח לשים את השנתיים האחרונות מאחוריו, ואם הוא והשחקנים הבכירים שסביבו יצליחו להישאר בריאים לשם שינוי, העתיד ההוא יכול להופיע עכשיו. ג'ארן ג'קסון ג'וניור ודזמונד ביין ניצלו את ההיעדרויות של ג'ה כדי לפתח את משחק ההתקפה שלהם, מרכוס סמארט שהצטרף בקיץ שעבר עוד לא קיבל הזדמנות לשחק עם שלושת הכוכבים הצעירים של הגריזליס. זאת רביעייה שכוללת שני זוכים בתואר שחקן ההגנה של העונה בשנים האחרונות, אם היא תתחבר היא יכולה להיות מפחידה מאוד.

מסביב לרביעייה התקבצה חבורה צעירה ומסקרנת שתקבל את ההזדמנויות שלה. מי שיפתח לצידם בחמישייה, ומעלה את רמת האטרקטיביות של הקבוצה, הוא הרוקי זאק אידי. הסנטר הקנדי, 2.24 מטר של בטון יצוק, שלט במכללות בעונה שעברה. כשהוא תופס עמדה בצבע קשה מאוד לעצור אותו. יהיה מעניין לבחון איך הוא מתמודד עם דאבל-טים זריז ועם יריבות שיכריחו אותו לכסות שטחים בהגנה. הסגל הצעיר כולל עוד כמה שמות יחסית אלמוניים שהרשימו בעונה שעברה בה הכוכבים היו פצועים: סקוטי פיפן ג'וניור שיהיה הרכז המחליף, וינס וויליאמס שסיפק כמה הצגות מרשימות, ג'י ג'י ג'קסון שפותח את העונה פצוע וסנטי אלדמה שהוא סבן פוטר נייד שקולע מבחוץ. יש לטיילר ג'נקינס סגל מעניין ויש פה פוטנציאל לסוס שחור רציני ביותר.

העונה שעברה של מילווקי הייתה סוערת ומאכזבת. בקיץ שעבר מייק בודנהולצר פוטר והוחלף באדריאן גריפין, בתפקידו הראשון כמאמן ראשי. מעט לפני פתיחת העונה דמיאן לילארד הגיע בטרייד בו ג'רו הולידיי עזב. בחצי הראשון של העונה התוצאות היו די טובות, אך ההגנה נראתה רע והיו מתחים בלתי פוסקים בין גריפין לשחקנים, עד שבסופו של דבר הג'נרל מנג'ר ג'ון הורסט פיטר את גריפין והחליף אותו בדוק ריברס. הבעיות לא נפתרו והמאזן של ריברס היה פחות טוב. בפלייאוף יאניס היה פצוע (שוב), אחריו גם דיים נפצע והבאקס הודחו בסיבוב הראשון (שוב). בזמן שיאניס הוא עדיין אחד משלושת השחקנים הטובים בעולם, הקבוצה שלו מגיעה לעונה הנוכחית עם לא מעט סימני אזהרה: הצוות המסייע וותיק מאוד, דיים דועך והחיבור שלו עם יאניס לא נוצר, כריס מידלטון שוב פצוע, דוק ידע בעיקר כישלונות פלייאוף.

אבל אם רוצים סיבה לאופטימיות לגבי מילווקי, היא מתחילה מהנתון הבא: הנט רייטינג בדקות בהן יאניס, דיים, מידלטון וברוק לופז שיחקו ביחד בעונה שעברה היה 16.6, הגבוה ביותר מבין 100 הרביעיות ששיחקו הכי הרבה דקות בליגה. למרות כל הבעיות, משהו ברביעייה האיכותית הזאת עבד מצוין. הורסט הצליח לשדרג הקיץ את האופציות לצלע החמישית כשהביא את גארי טרנט, דילון רייט וטוריאן פרינס, כל אחד מהם יוכל להוסיף לרביעייה משהו אחר. לילארד עבר שנה לא פשוטה ברמה האישית ואמור להגיע מוכן יותר השנה. תזמון הפציעות של יאניס בפלייאוף הוא בעיקר חוסר מזל, הוא ומידלטון עוד לא היו בריאים ביחד בפלייאוף מאז האליפות. דוק כן יודע לבנות קבוצות עונה רגילה טובות, והנוכחות של שחקן מאני טיים כמו דיים תוכל לעזור בפלייאוף. יכול להיות שבמילווקי מרוצים שלא ממש סופרים אותם השנה, בכלל לא בטוח שבצדק.

לוקה דונצ'יץ' לא צריך הרבה כדי לקחת קבוצה רחוק בפלייאוף, כל מה שהוא מבקש זו פוטנטיות מתקבלת על הדעת. לפני שלוש שנים הוא הוביל את דאלאס לגמר המערב, כשפרט לג'יילן ברונסון (שעוד לא היה השחקן שהוא היום) הרוטציה כללה את ספנסר דינווידי, דוריאן פיני-סמית', רג'י בולוק, מקסי קליבה, דוויט פאוול וקצת דוויס ברטנס ופרנק ניליקינה, רובם לא שחקני רוטציה ב-NBA כיום. הנהלת המאבס עבדה קשה כדי לשפר את כל העמדות סביבו, אך גם הסגל שהוא הוביל לגמר בשנה שעברה לא הרגיש כמו סגל בכיר. דאלאס קצת נקלעה לסיטואציה, ניצלה את העובדה שהיא פגשה את OKC רגע לפני שהיא משתלטת על המערב ושמינסוטה ודנבר התישו אחת את השנייה בסדרה האפית ביניהן. ואם לוקה נקלע לסיטואציה הנכונה הוא ימצה אותה עד הסוף, במקרה הזה עד שהוא נתקל בבוסטון הנהדרת.

נראה שגם בדאלאס הבינו שהם צריכים להמשיך להתחזק. הם נפרדו הקיץ מדריק ג'ונס ג'וניור, שהייתה לו חשיבות גדולה בעונה המוצלחת, אך הביאו שלושה שחקני כנף. השם הבולט הוא כמובן קליי תומפסון, שייהנה מאוד מהדומיננטיות של לוקה וקיירי אירווינג כדי לקבל זריקות קלות מהרגיל. קליי פחות עקבי מבעבר, אבל איום הקליעה שלו הוא עדיין כוח משמעותי. נאג'י מרשל וקוונטין גריימס הם עוד שני שחקנים משלימים ראויים. דינווידי חזר כדי לחזק את רוטציית הגארדים. הסגל עמוק ומגוון מאוד, לג'ייסון קיד יהיה הכל מהכל. השאלה הגדולה היא אם קיד יצליח לשחזר את ההגנה הנהדרת של החצי השני של העונה שעברה והפלייאוף. בהנחה שקליי פותח בחמישייה, לא יהיה לדאלאס סטופר אידיאלי לשחקני חוץ בכירים. מי שעוד עשוי לפתוח הוא דרק לייבלי, שבשנה השנייה שלו עשוי להפוך לסנטר הגנתי בכיר. היכולת שלו להיות איזורית של איש אחד פותרת הרבה בעיות הגנתיות.

אחרי כמה שנים של בערך, מינסוטה סוף סוף התחברה. רודי גובר חזר להיות שחקן ההגנה הדומיננטי בעונה הרגילה, וסביבו נבנתה ההגנה הטובה בליגה. ההגנה הזאת חנקה את פיניקס בסיבוב הראשון, ובשני הייתה הראשונה שהצליחה להיכנס לראש של ניקולה יוקיץ' ודנבר בשנתיים האחרונות. אנתוני אדוארדס וג'יידן מקדניאלס השלימו טריו הגנתי חריג באיכותו. לחבורה של כריס פינץ' נגמר האוויר בגמר המערב, אבל לא כדאי לשכוח מה הם הראו בשני הסיבובים הראשונים, ההגנה האינטנסיבית שלהם נראתה כמו התופעה הדומיננטית בליגה.

לקארל אנתוני טאונס היה חלק חשוב בהצלחה הזאת, הוא שמר נהדר על יוקיץ' והביא לידי ביטוי את היכולות הייחודיות שלו בהתקפה. אבל לפני מספר שבועות הנשיא לענייני כדורסל טים קונלי החליט לוותר על טאונס והעביר אותו לניקס תמורת ג'וליוס רנדל ודונטה דיווינצ'נזו. הטרייד הזה קשור, קודם כל, למגבלות האפרון השני, הגרסה החדשה של תקרת מס שכוללת סנקציות רציניות. קונלי נפטר מאחד מהחוזים הכבדים שלו, מהשחקן שהכי פחות חשוב לו ביחס לחוזה שלו. הבעיה היא שיהיה קשה להשאיר את רנדל מעבר לשנה הנוכחית בלי לשלם לו סכומים דומים. קונלי אולי מקווה שלא יהיו לרנדל הצעות והוא ייאלץ להתפשר על סכום נמוך משמעותית, אבל זה משחק מסוכן שיכול להשאיר את הוולבס בלי השחקן המרכזי שהם הביאו בתמורה לטאונס בעוד שנה.

ההשתלבות של רנדל היא משאלות המפתח של העונה של מינסוטה. בעונות המוצלחות שלו הוא בעיקר קלע הרבה מאוד זריקות קשות, אבל עם הזמן הוא גם שיפר כל מיני ניואנסים במשחק שלו. בכל מקרה, מי שאורב להזדמנות הוא נאז ריד, שההתפתחות שלו היא סיבה נוספת לוויתור על טאונס. ריד קלע שלשות טוב מרנדל ועשוי לשכנע שהוא פשוט טוב ממנו עבור הוולבס. ריד יעלה מהספסל עם דיווינצ'נזו שמגיע אחרי עונת פריצה, ניקייל אלכסנדר-ווקר שהרשים בעונה שעברה והרוקי רוב דילינגהאם, רכז מסקרן שיקבל הזדמנות להתפתח בקצב שלו. אבל בסופו של דבר, הכל יקום וייפול על אנט. למשך סיבוב וחצי בפלייאוף הקודם אדוארדס נראה כמו השחקן הטוב בעולם, לא פחות. הוא רק בן 23, ואם השלב ההתפתחותי הבא שלו הוא לשחק ככה למשך ארבעה סיבובים, מינסוטה תהיה קונטנדרית בכירה.

דריל מורי עשה זאת שוב. נדיר כיום לראות קבוצות גדולות מפנות מקום מתחת לתקרת השכר להחתמה משמעותית בקיץ, מורי עשה את זה והרוויח את פול ג'ורג'. בפילדלפיה PG13 יצטרף לג'ואל אמביד וטייריס מקסי כדי ליצור את אחת השלישיות המפחידות בליגה, שלישייה מאוזנת מאוד מבחינת עמדות ויכולות. ג'ורג' בן ה-34 הספיק להיפצע במשחק הכנה ולהזכיר שמדובר בסכנה בריאותית מהלכת, אבל הוא עדיין אחד משחקני הכנף השלמים בעולם שישתלט על כמה דקות כל משחק ויהיה אפקטיבי גם באחרות. מורי דאג להקיף את השלישייה במספיק שחקני משנה לגיטימיים, שהמסקרן בהם יהיה גרשון יבוסלה, שיקבל הזדמנות נוספת ב-NBA לאחר הקיץ המוצלח עם נבחרת צרפת.

שום דבר מזה לא ישנה יותר מדי אם משהו מהותי לא ישתנה אצל האיש הגדול שהקבוצה בנויה סביבו. ג'ואל אמביד היה זוכה בתואר MVP שני ברציפות אם לא היה נפצע במהלך העונה שעברה, הוא הפך למכונת הנקודות הכי פחות עצירה בליגה, אבל הוא מתקשה מאוד להישאר בריא לאורך פלייאוף שלם, וגם כשהוא בריא הוא לא דומיננטי כמו בעונה הרגילה. לכן ההתפתחות החשובה של החודש האחרון היא שנראה שאמביד ביצע סוויץ' מוחלט ומבין שהדבר החשוב היחיד מבחינתו זה להגיע בריא לפלייאוף. זה אומר לזנוח את המאבק על ה-MVP, לשחק פחות משחקים, פחות דקות ועם אחוז שימוש מופחת. יכול להיות שזה לא משנה, שכשנגיע לפוסט סיזן נגלה שוב שהגוף של אמביד לא בנוי לאינטנסיביות הזאת, שהחלון שלו כבר נסגר. אבל אם החלון עוד פתוח, הפעם נראה שאמביד יעשה מה שצריך כדי לנסות לעבור דרכו.

כן, זאת לא טעות, הניקס במקום הרביעי. עוד לפני שנדע אלו תוצאות הקבוצה הזאת תשיג בשנים הקרובות, מגיע לליאון רוז ולצוות שלו קרדיט עצום על התהליך המרשים בו הוא הפך את ניו יורק לרלוונטית, לאחת הקבוצות המעניינות בליגה מהסיבות הנכונות. שורה של החלטות טובות הובילו למצב הזה, ובראשן החיזור האגרסיבי אחר ג'יילן ברונסון והיכולת לחטוף אותו מדאלאס לפני שנתיים. ברונסון התפתח בניקס לפרנצ'ייז פלייר לכל דבר, שחקן שבונים את כל משחק ההתקפה של הקבוצה סביב היכולת שלו להשיג נקודות באחד על אחד בלי עזרה. מפתיע כל פעם מחדש לראות איך שחקן נמוך ולא אתלטי במיוחד מצליח להיות סקורר יעיל כל כך בווליום גבוה כל כך של זריקות. בקיץ ברונסון ויתר על חלק מהשכר שהוא היה יכול לקבל בשנים הבאות כדי לאפשר לקבוצה גמישות בבניית הסגל, מהלך שיכול להיות פורץ דרך בהתמודדות עם עידן האפרון השני ברחבי הליגה.

החמישייה שסביב ברונסון הלכה והשתדרגה, נבנתה צעד אחר צעד לאורך השנתיים האלה. את העונה הזו הוא יפתח כשלצידו מיקל ברידג'ס, ג'וש הארט, או ג'י אנונובי וקארל אנתוני טאונס. מיקל וטאונס הגיעו הקיץ ויוסיפו גיוון התקפי שלא היה בעונה שעברה, בטח כשג'וליוס רנדל היה פצוע. ההגעה של טאונס מבשרת על שינוי גישה, מקבוצה שחלק גדול מהיעילות ההתקפית שלה התבסס על ריבאונד התקפה לקבוצה הרבה יותר מרווחת ומגוונת. טאונס כסנטר יוכל לנוע בין משחק הפוסט למשחק על קו השלוש, בין התגלגלות פנימה או החוצה, הוא מייצר שלל אפשרויות שלא היו קיימות לפני כן. כאשר מיטשל רובינסון יחזור מפציעה טאונס יוכל לקבל דקות גם לצידו בהרכבים גבוהים מאוד.

טום תיבודו הוא אחת הדמויות החשובות בתהליך ההשבחה של הניקס. בעונה שעברה קיבלנו תזכורת למה שקורה כשקבוצת תיבס מתחברת, לאינטנסיביות יוצאת הדופן של הקבוצות שלו, לא בטוח שיש עוד מאמן בליגה שהיה יכול להוציא כל כך הרבה מהסגל הזה. אבל השנה, כשהניקס מגיעים כמועמדים רציניים לתואר עם אחת החמישיות הטובות בליגה, תיבס יצטרך להוכיח שהוא מסוגל גם להשתנות ולהתאים את עצמו לסיטואציות חדשות. קודם כל, כי הוא מקבל קבוצה שמאפשרת ואף מצריכה יצירתיות הרבה יותר גדולה בהתקפה. אך בעיקר בכל מה שקשור לחלוקת עומסים. תיבודו ידוע בנטייה שלו לשחוק את השחקנים הבכירים שלו בעונה הרגילה ובשלבים המוקדמים של הפלייאוף. הוא יצטרך לשנות את הדפוס הזה. גם אם הרוטציה בתחילת השנה תהיה קצרה בעקבות הטרייד על טאונס והפציעות של רובינסון, פרשס אצ'יווה ולנדרי שאמט, גם אם זה יעלה בניצחונות ובדירוג בעונה הרגילה. זאת עונת מפתח לשאלה האם תיבס הוא רק זה שמביא קבוצות לארץ המובטחת או גם מי שיכול להיכנס לשם איתן.

שתי דקות לתוך הרבע השלישי של משחק 7 בסיבוב השני מול מינסוטה, התחושה עדיין הייתה שדנבר הנוכחית היא קבוצה בלתי ניתנת להכנעה. היא הובילה ב-20 הפרש, הייתה בשליטה מלאה ונראה היה שהיא בדרך להתגבר על האתגר הגדול ביותר בו נתקלה בשנתיים האחרונות, שכלל הפסדים ביתיים בשני המשחקים הראשונים. אבל לסדרה הזאת היה עוד טוויסט אחרון, בו ההגנה החונקת של הוולבס שוב נכנסה לראש של ניקולה יוקיץ' והשחקנים שסביבו. בהמשך הקיץ התברר שזה היה המשחק האחרון של החמישייה הנפלאה של מייק מאלון, כי קנטביוס קולדוול פופ עזב לאורלנדו. גם דנבר היא קורבן של האפרון השני, שגורם לה לחשוב שלוש פעמים על כל הוצאה. זה לא מקטין מהביקורת על קלווין בות' בשנתיים האחרון, בעיקר על כך שהוא לא פעיל כמו מנג'רים אחרים שהשיגו הקיץ בחוזי מינימום שחקנים כמו גארי טרנט, דילון רייט וטיוס ג'ונס.

בות' כן הביא שני שחקנים מעניינים הקיץ. השני הוא דריו שאריץ', שאמור לסייע למשחק ההתקפה בדקות המנוחה של יוקיץ' ולקבל כמה דקות גם יחד איתו. אך את מירב העניין ייצור ראסל ווסטברוק, שהיו רגעים בשנים האחרונות בהם הוא עדיין נראה כמו שחקן כדורסל מועיל. ראס יגיע כשחקן משני לחלוטין, בסיטואציה עם ריווח שהוא לא רגיל אליו, וישחק לצד סנטר עם יכולות שהוא לא פגש עד היום. מעניין איך זה ייראה. מי שעוד יעוררו עניין הם הצעירים שינסו להיכנס לנעליו של KCP.

כריסטיאן בראון יוקפץ לחמישייה, אך זהו ג'וליאן סטרוטר שהראה בעונה שעברה ובתקופת ההכנה פוטנציאל להיות שוטינג גארד שלם יותר. סימן השאלה הגדול והחשוב ביותר קשור לבריאות של ג'מאל מארי. אחרי פלייאוף בו התפקוד שלו היה חלקי וקיץ בו נראה צל של עצמו בנבחרת קנדה, החל להתעורר חשש שהוא כבר לא אותו השחקן. בות' התעלם מהחשש והעניק לו חוזה מקסימום, החלטה קלה כי אין לנאגטס יכולת להחליף את מספר 2 האידיאלי של הג'וקר. דנבר מרגישה קצת מוכרת, אבל השחקן הטוב בעולם והמהנה ביותר לצפייה עדיין כאן, וזו עדיין מועמדת בכירה מאוד לתואר.

ברוכים הבאים לעתיד. שנים שברחבי הליגה עלו תהיות בשביל מה סם פרסטי אוגר כל כך הרבה בחירות דראפט, עכשיו כולם כבר מתייחסים אליו כגאון שהבין לאן הרוח נושבת. הוא מצא את הפיתרון לקושי לשמור על סגל מנצח לאורך זמן: לבנות את הסגל הזה כשהשחקנים צעירים ככל הניתן. הוא השתמש בבחירות הדראפט כדי לקבל עוד ועוד ניסיונות להשיג כוכבים צעירים, עד שפגע בול עם ג'יילן וויליאמס וצ'ט הולמגרן כצמד כוכבי המשנה של שיי גילג'ס אלכסנדר. הוא משתמש בבחירות גם כדי להשיג שחקנים משלימים בחוזי רוקי נוחים מאוד או כנכסים לטריידים על שחקנים משלימים שמעניינים אותו. בעונה שעברה הגיעה הפריצה של הסגל הזה, כששג"א נראה כמו מועמד לגיטימי ל-MVP וג'יי-דאב וצ'ט כמו אולסטארים עתידיים. השנה זה אמור להיות רק טוב יותר, קודם כל כי צמד הצעירים צפוי רק להשתפר.

אבל לא רק בגלל זה. פרסטי התחיל סוף סוף לבצע מהלכים עבור ההווה, גם אם הוא לא הולך אול אין ומחושב מאוד בכל הוצאה עתידית. שני השחקנים שהוא הביא הקיץ הם שחקנים משלימים אפורים אבל חשובים, כאלה שעושים את הפעולות הקטנות שמנצחות משחקים גדולים. אלכס קארוסו, שהגיע בטרייד על ג'וש גידי, התפתח לאחד השומרים הטובים בליגה על גארדים לצד יכולות התקפיות משניות. אייזיאה הרטנסטיין פרץ בעונה שעברה בניקס כשחקן פנים יעיל במיוחד שאמור להוסיף גודל וריבאונד לסגל. איתם, ההגנה הרביעית בליגה בעונה שעברה, שכפתה הכי הרבה איבודים, אמורה להיות עוד יותר טובה ולכפות עוד יותר איבודים, מה שיאפשר לה גם לרוץ יותר מכל קבוצה אחרת. הרטנשטיין נפצע במהלך ההכנה, מה שכנראה אומר שמארק דייגנולט יזנח את החמישייה הגבוהה שהוא תכנן לפתוח איתה ויילך עם חמישייה נמוכה עם קייסון וואלאס, עוד שומר נפלא, או קארוסו.

בכל מקרה, זו אמורה להיות קבוצת עונה רגילה אדירה שיהיה לה מה להגיד גם בפלייאוף. אבל העונה הזאת היא בכלל לא הסיפור, אלא העובדה שלקבוצה כל כך צעירה וכל כך טובה, שנמצאת במצב מצוין מבחינת תקרת שכר, יש שורה ארוכה של נכסים עתידיים. כולל אפשרות להחליף או לקבל בחירות של הקליפרס בשלוש השנים הקרובות, כולל ניקולה טופיץ' שנבחר במקום ה-12 בדראפט האחרון והידרדר לשם רק כי הוא פצוע. עמדת הפתיחה של OKC לעשר השנים הקרובות כל כך יותר טובה מזו של כל קבוצה אחרת בליגה שזה מפחיד.

בשש השנים האחרונות זכו באליפות שש קבוצות שונות. בוסטון מגיעה לעונה הזאת במטרה להיות זו ששוברת את הרצף ומשיגה ריפיט ראשון בעשור הנוכחי, בידיעה שלא ברור כמה שנים תוכל לשמור על כל השחקנים הבכירים שלה. יש לה את הכלים לעשות את זה. בראד סטיבנס ארגן לג'ו מאזולה חמישייה יוצאת דופן באיכותה, מאזולה ידע להרכיב ממנה את אחת הקבוצות השלמות שראינו בליגה בשנים האחרונות. כל אחד מהחמישה מצא את התפקיד שלו, לא הייתה חוליה חלשה בהתקפה ולא בהגנה, ליריבות לא הייתה דרך הגיונית להתמודד עם חמישה שחקנים נהדרים שעובדים כל כך טוב ביחד. מאזולה מצא גם את המחליפים שיודעים להשתלב בשיטה ויצר רוטציה בה כולם קולעים מבחוץ ואין רגע דל במשחק ההתקפה. בוסטון קלעה בעונה שעברה 122.2 נקודות ל-100 פוזשנים, שיא בלתי נתפס ביעילות התקפית, והייתה לה גם את ההגנה השנייה בליגה.

קשה להאמין שזה יהיה קל כמו בעונה שעברה. בזמן שבוסטון ראויה לכל הסופרלטיבים, צריך לזכור שהיא זכתה לדרך קלה במיוחד לגמר, שכללה פציעות של כוכבי כל היריבות שלה במזרח. סימן השאלה הגדול היה איך הקבוצה הזאת תתמודד עם יריבה שתאתגר אותה. היא לא נתקלה באף אחת כזאת, וסביר להניח שהשנה היא תיתקל לפחות באחת. סימן השאלה הנוסף של האלופה קשור לעמדת הסנטר. קריסטאפס פורזינגיס פותח את העונה פצוע לתקופה ממושכת ויצטרך להיכנס לעניינים ולהישאר כשיר לפלייאוף. המחליף שלו הוא אל הורפורד בן ה-38, ובגילאים האלה מגיע בסוף הרגע בו שחקנים פשוט מפסיקים להיות יעילים. מספיק שאחד מהשניים האלה לא יתפקד בפוסט סיזן כדי להפוך את בוסטון להרבה יותר פגיעה, וזאת לא תהיה הפתעה גדולה אם זה יקרה.