הכדור בידיים שלהם: דירוג העוצמה של קבוצות ה-NBA, חלק א'

עונת NBA חדשה בפתח, וזה הזמן לפרוייקט פתיחת העונה שהתגבש בשנים האחרונות: דירוג של 30 קבוצות הליגה שמשלב, בנוסחה סובייקטיבית לחלוטין, בין איכות לאטרקטיביות. זה לא בדיוק דירוג עוצמה, אבל הוא כן נותן כיוון לאיזורים בהן הקבוצות השונות צפויות להיות ממוקמות. השנה הדירוג מסובך במיוחד כי יש כמות גדולה מאוד של קבוצות מעניינות שחושבות בגדול וקשה ליצור היררכיה ביניהן.

אך זה לא מעניינה של הכתבה הראשונה מתוך שלוש, זו שתעסוק במקומות 21-30. בעונה שתסתיים במה שנחשב לאחד הדראפטים המבטיחים אי פעם (ויכלול, כנראה, גם את בן שרף, שבמחזור פחות עמוס היה מועמד לבחירה גבוהה מאוד), יש פחות קבוצות מהצפוי שנמצאות בטנקינג אגרסיבי. אך יש כמה וכמה קבוצות שפשוט לא אמורות להיות טובות, בעיקר צעירות.

התהליך הושלם. תוך שלוש וחצי שנים ברוקלין הפכה ממועמדת בכירה לאליפות עם שלושה סופרסטארים לקבוצה הכי פחות מעניינת שנראתה בליגה מזה זמן רב. החלק החשוב ביותר עבור הנטס בטרייד ששלח את מיקל ברידג'ס לניקס הקיץ היה לקבל בחזרה מיוסטון את הבחירות שלהם בשנתיים הקרובות, מה שאיפשר לעבור למצב צבירה טנקינג. תהליך הבנייה והפירוק המשונים של הנטס הובילו לכך שהם נכנסים לתהליך הזה בלי צעירים משמעותיים שיכולים להיות חלק מהעתיד של המועדון, היחיד שעשוי להיות רלוונטי הוא הגבוה המחליף החביב נואה קלאוני. במילים אחרות, ברוקלין תהיה השנה קבוצה שלא מעניינת אפילו את עצמה. היא תעביר את הזמן עד הגרלת הלוטרי ותשתדל לסיים במקום האחרון שמבטיח בחירת טופ 5 בדראפט שאמורים להיות בו חמישה תותחים כבדים.

הסגל של הנטס כן עשוי לעניין קבוצות אחרות, כי הוא כולל מועמדים מעניינים לטרייד במהלך העונה: ניק קלקסטון, דוריאן פיני-סמית', קאם ג'ונסון ובויאן בוגדנוביץ' יכולים לעזור לקבוצות שמחפשות שחקן רוטציה משמעותי נוסף. צופים אומללים שייתקלו בטעות במשחק של ברוקלין יתעניינו בעיקר בסקורר המחונן קאם תומאס, שיקבל יד חופשית לגמרי ויכול לקלוע 50 נקודות בכל מיני ימים נתונים. בן סימונס עדיין שם, אבל נדמה לי שעברנו את שלב הציפייה לקאמבק שלו. על הקווים יעמוד הספרדי ג'ורדי פרננדס, לראשונה כמאמן ראשי ב-NBA, וגם הוא בעיקר יחכה לשנה הבאה, כשיהיו לו שחקנים שאפשר להתחיל לבנות איתם משהו.

מי שעשויה להיות היריבה המרכזית של ברוקלין על המקום האחרון זו הקבוצה שכל כך כיף שדני אבדיה כבר לא חלק ממנה ולא צריך להתעניין בה יותר מדי. וושינגטון דווקא נמצאת בעיצומו של תהליך בנייה מתקבל על הדעת, אבל עדיין רחוקה מלהיראות כמו קבוצת כדורסל לגיטימית. השחקנים הבכירים הם עדיין קייל קוזמה וג'ורדן פול, שניים שאוהבים לתפקד כשחקנים מובילים אבל קבלת ההחלטות שלהם רחוקה מלהתאים לכך. אליהם יצטרף השנה הסנטר יונאס ולנצ'יונאס, עוד שחקן שהכי טוב כשהכדור אצלו ביד. אלה לא השחקנים האידיאליים לפתח צעירים לצידם.

והצעירים האלה גולמיים מאוד. בילאל קוליבאלי החל להראות ניצוצות של שחקן כנף מעניין בעונה שעברה, התקווה השנה היא שזה יתחיל להתגבש לשחקן שלם. אלכס סאר, הבחירה השנייה בדראפט הנוכחי, הוא עוד אחד מהרשימה הלא נגמרת של כישרונות צרפתיים. מדובר בשחקן בגובה 2.13 מ' שמסוגל לשמור על שחקני חוץ ולפחות מנסה לפתח משחק התקפה של שחקן חוץ. בהגנה הוא כנראה מוכן ל-NBA, בהתקפה עוד לא. באב קרינגטון, שנבחר במקום ה-14, הוא מוביל כדור שיודע למלא שורות סטטיסטיות ויקבל לא מעט הזדמנויות לעשות את זה. זו רחוקה מלהיות שלישיית הצעירים המבטיחה בליגה, אבל זו שלישייה של צעירים מבטיחים, וזה בפני עצמו חידוש עבור הוויזארדס.

יוטה נכנסת לשנה השלישית של תהליך בנייה לא שגרתי. בשנתיים הקודמות היא התבררה כטובה מכדי להיות קבוצת טנקינג אמיתית, עד שדני איינג' ביצע בדד-ליין מהלכים שמטרתם היא להחליש את הקבוצה. גם השנה יוטה עשויה להתברר כטובה מכפי שהייתה רוצה, בעיקר כי היא השאירה את הכוכב שטוב מכדי להיות בקבוצה בבנייה. לאחר ניסיון כושל למצוא עליו טרייד, איינג' האריך חוזה ללאורי מרקאנן, ובעקבות זאת לא ניתן יהיה להעביר אותו העונה. הקלע הפיני מצא לעצמו בית, השאלה היא כמה סבלנות תהיה לו לתהליך הבנייה של הג'אז בזמן שהוא אולסטאר בשיא הקריירה.

השנה הוא יוקף בצעירים מהרגע הראשון. החמישייה המסתמנת של המאמן המבטיח וויל הארדי תכלול את שחקני השנה השנייה קיונטה ג'ורג' וטיילר הנדריקס ואת שחקן השנה השלישית ווקר קסלר. מהם, ג'ורג' נראה המועמד הבכיר להתפתח לשחקן משמעותי בליגה, לגארד-סקורר ברמה גבוהה שניתן לבנות התקפה סביבו. וותיקים יחסית כמו ג'ון קולינס, קולין סקסטון וג'ורדן קלארקסון עדיין שם, אבל הבמה המרכזית תהיה של הצעירים. במערב הצפוף והאיכותי זה בהחלט יכול להספיק למקום אחרון בקונפרנס, ואף אחד ביוטה לא יתלונן על כך.

לצרעות יש את אחת משלישיות הצעירים המבטיחות בליגה, הבעיה היא שקשה לתפוס את כל השלושה בריאים בו זמנית. בשנה שעברה הרכז לאמלו בול והסנטר מארק וויליאמס בקושי שיחקו, מה שהותיר את הבמה לשחקן הכנף ברנדון מילר, שהבהיר מדוע הוא נבחר שני לפני שנה. וויליאמס כבר פצוע שוב בתחילת העונה, אז כנראה ניאלץ להמשיך להמתין לזמן משותף של כל השלושה. בשארלוט יקוו שהרוקי טידג'אן סאלון, אחד משלושה צרפתים שנבחרו בטופ 6 בדראפט האחרון, יתפתח לצלע הרביעית. מדובר בפורוורד אתלטי ואנרגטי, אך לא בטוח שהוא יקבל דקות קבועות, לפחות בתחילת העונה.

מסביב לצעירים יש שורה של שחקנים משלימים וותיקים יותר שמאפשרים לדמיין את הקבוצה הזאת מתחברת למאבק על הפליי-אין, למרות שזו לא האופציה הסבירה. מיילס ברידג'ס הוא עדיין סקורר שאוהב לרוץ עם לאמלו, ג'וש גרין וגרנט וויליאמס הם שחקני משנה יעילים. השם המעניין ביותר על הספסל הוא וסיליה מיציץ'. כוכב היורוליג לא הצליח להשתלב באוקלהומה סיטי בשנה שעברה, אך המעבר לשארלוט במהלך העונה איפשר לו למצוא את מקומו ב-NBA. אחרי שנת ההתאקלמות, יש לו פוטנציאל להיות מהרכזים המחליפים הטובים בליגה, והוא יהפוך את דקות המנוחה של לאמלו למסקרנות. על הקווים יעמוד צ'ארלס לי, עוזר מוערך בכמה מערכות מצליחות שממשיך את מגמת הצערת המאמנים מהשנים האחרונות (לשלוש מארבע הקבוצות שהוזכרו עד כה יש מאמנים בני 41 ומטה).

דטרויט חלשה יותר מדי זמן, וזה כנראה לא ישתנה השנה. הכל מתחיל בקייד קנינגהאם, הבחירה הראשונה בדראפט 21'. בשלוש העונות שלו בליגה הוא השתפר כל שנה, אבל הוא עדיין רחוק מלהיראות כמו שחקן שבונים סביבו קבוצות גדולות. הוא צעיר מספיק ומוכשר מספיק כדי לשנות את התפיסה לגביו, אך לא נראה מהשחקנים האלה שזה בא להם טבעי כמו לוקה דונצ'יץ' או אפילו טייריס הליברטון. סביר יותר שהוא יתאים להיות מספר 2 של מישהו. דטרויט אספה שורה של צעירים מעניינים, שכוללת את הסנטר ג'יילן דורן, הגארד ג'יידן אייבי והפורוורד האתלטי אסאר תומפסון, אליהם יצטרף הרוקי רון הולנד שנבחר די במפתיע במקום החמישי. יש ברשימה הזאת כישרון מאוד מגוון.

אחרי כישלון הניסיון לבנות קבוצה שמנצחת משחקי כדורסל, דטרויט עברה מתיחת פנים רצינית בקיץ. האיש החזק החדש בהנהלה הוא טרייג'ן לנגדון, שאחד המהלכים הראשונים שלו היה פיטורי המאמן מונטי וויליאמס והחלפתו בג'יי בי ביקרסטאף שדי הצליח בקליבלנד. לנגדון גם הביא את מאמן הקליעה הנהדר פרד וינסון, אותו הוא הכיר מניו אורלינס. זה מהלך חשוב במיוחד כי פרט לקייד אף אחד מצעירי הפיסטונס לא קולע טוב מבחוץ, ואם חלקם יפתחו קליעה זה יגביה מאוד את הגג שלהם. כדי להתמודד עם בעיית הקליעה לנגדן מילא את הסגל בקלעי חוץ איכותיים, בראשם טוביאס האריס. לביקרסטאף תהיה רוטציה רחבה מאוד בה הוא יצטרך לבחור בין פיתוח הצעירים לבניית קבוצה שיכולה להצליח יותר בטווח המיידי.

בשנה שעברה הושלם הפירוק הזוחל של קבוצת האליפות מ-2019, עם טריידים במהלך העונה על או ג'י אנונובי ופסקל סיאקם. טורונטו דאגה לקבל בחזרה שחקני רוטציה ראויים ולא הלכה לבנייה קלאסית מחדש, וגם השנה אמורה להיאבק על מקום בפליי-אין. ההשלכה המרכזית מהטריידים הייתה שזו הופכת להיות רשמית הקבוצה של סקוטי בארנס. זאת תהיה שנת מבחן חשובה לפורוורד עם הסגנון הלא שגרתי, כזו שתתחיל לתת תשובה האם מדובר בסופרסטאר בכיר בהתהוות. זו לא תהיה הפתעה גדולה אם התשובה תיטה לכיוון חיובי. קשה מאוד להתמודד עם שילוב הגודל, הפיזיות, האתלטיות והיצירתיות שלו.

סביב בארנס לא יהיו שמות גדולים, אבל כן שורה של שחקנים טובים. עמנואל קוויקלי השתלב יפה כרכז ראשון בעונה שעברה, אר ג'יי בארט התפתח לשחקן חמישייה איכותי, יאקוב פלטל הוא סנטר יעיל בשני הצדדים, מהספסל יעלו ברוס בראון וקלי אוליניק שיתרמו מהניסיון וחוכמת המשחק שלהם. מי שיקבל הזדמנות בחמישייה הוא שחקן השנה השנייה גריידי דיק, מומחה שלשות שמצא את מקומו בחצי השני של העונה שעברה. הסגל לא עמוק והראפטורס יתקשו להתמודד עם מכת פציעות, אם זה יקרה זה בהחלט יכול להוביל לניסיון לתפוס מקום טוב לקראת הלוטרי.

לאחר הטרייד ששלח את דני אבדיה לפורטלנד טענתי שעדיף לנתח את מצבו בקבוצה החדשה רק לאחר שיושלמו מהלכים אחרים בקיץ. אז הקיץ נגמר, ושום דבר לא קרה. פורטלנד אמורה להיות קבוצה בבנייה, אך היא ממשיכה להחזיק בשחקנים כמו ג'רמי גרנט, דיאנדרה אייטון ואנפרני סיימונס שלא שייכים לסיטואציה. לא ברור עד כמה הנהלת פורטלנד ניסתה לבצע טריידים, בכל מקרה לא קל להעביר כיום שחקנים בחוזים גבוהים. יחד עם דני, הבלייזרס יוכלו להעמיד חמישייה שנראית לא רע על הנייר, אבל במערב העמוס זה עדיין משאיר אותם כאחת משתיים-שלוש הקבוצות החלשות בקונפרנס.

מי שייפגעו מהמצב הם שלושת הצעירים שאמורים להיות הבסיס לקבוצה הבאה של פורטלנד. שיידון שארפ ששוב פצוע ודונובן קלינגן, הסנטר שנבחר שביעי בדראפט, יעלו מהספסל ויקבלו פחות דקות מהרצוי. הרכז סקוט הנדרסון יפתח בחמישייה, והעונה השנייה תהיה עונת מבחן חשובה לפוטנציאל שלו להתפתח לשחקן מוביל, אך הוא יהיה בסיטואציה בעייתית מאוד בה סביר להניח שכל ארבעת שחקני החמישייה שסביבו הרבה יותר יעילים ממנו כרגע. יש גבול כמה שחקן צעיר יכול ליזום, לטעות ולגדול בסיטואציה כזאת.

ומה לגבי אבדיה? קשה מאוד לדעת, זה תלוי גם בו וגם בסגנון שצ'ונסי בילאפס יבנה עבור קבוצה עם כישרון רוחבי כזה. הוא יכול למצוא את עצמו כאופציה חמישית בהתקפה שלא מתחברת למשהו מגובש, אך יכול גם לקבל תפקיד הרבה יותר משמעותי בהתקפה שמנצלת את היכולת של כל חמשת הצלעות שלה ליזום בדרכים שונות. אחרי עונה של קפיצת מדרגה משמעותית ועוד קיץ בו עבד קשה מאוד, התפקיד של דני הוא להמשיך להשתפר ולשכנע שדברים טובים קורים כשהכדור אצלו ביד. זה עשוי לשכנע את בילאפס לתת לו דקות גם כאחד השחקנים המובילים של חמישיות מחליפים, כפי שהיה בוושינגטון בעונה החולפת.

נעבור לעוד קבוצה שמתקשה לפרק את החבילה. שיקגו, די בוודאות, לא רצתה לפתוח את העונה הזאת עם זאק לאבין בסגל, ואולי גם לא עם ניקולה ווצ'ביץ', אבל אין קונים לסחורה. לאבין ייקח חלק בפקק תנועה של מובילי כדור שיכלול חוץ ממנו את קובי ווייט אחרי עונת פריצה, את ג'וש גידי שהגיע על מנת לקבל תפקיד משמעותי ואולי גם את לונזו בול שמראה סימני חיים. שלושת הראשונים צפויים לפתוח יחד בחמישייה ויהיה מסקרן לבחון אם ואיך הם יצליחו לבנות סגנון קוהרנטי ולא רק ישחקו בתורות. איך תיראה ההגנה של קבוצה שמעלה בחמישייה את שלושתם ביחד ואת ווץ' כסנטר? בשיקגו מעדיפים להדחיק את השאלה הזאת.

רוב הסיכויים הם ששיקגו תמשיך להיות קבוצה בינונית ומטה, שזה האיזור הגרוע ביותר להיתקע בו ב-NBA. נדמה שבעידן ארתוראס קרנישובאס זאת כמעט מטרה של הבולס להתמקם שם כל עונה מחדש. רשימת הצעירים של שיקגו מתאימה בדיוק לסוג בחירות הדראפט והנכסים שנוטים להשיג באזור הזה, חבורת שחקנים נחמדים שלא ניתן לדמיין אף אחד מהם כאחד משני השחקנים הבכירים בקבוצה גדולה בעתיד. ווייט, גידי, פטריק וויליאמס, איו דוסומו והרוקי מאטס בוזליס יכולים להתפתח לצוות מסייע נחמד, אם רק היה למי לסייע.

עד שמתמזל מזלה של אטלנטה והיא משיגה את הבחירה הראשונה, זה קורה בדראפט בו הבחירה הראשונה מרגישה כמו השביעית. לזקארי ריזאשה, הפורוורד הצרפתי (איך לא) שההוקס בחרו, יש סט יכולות של שחקן משלים אידיאלי: גודל ואתלטיות, קליעה מבחוץ, תנועה טובה ללא כדור, פוטנציאל הגנתי גבוה. הוא גם עשוי להיות בשל להביא לידי ביטוי מהיר את רוב היכולות הללו. אבל הוא מגיע ל-NBA ללא רמז ליכולת ליצור לעצמו מצבי זריקה, וזה משהו שבדרך כלל מצפים לו מבחירה ראשונה בדראפט.

בתמונה הגדולה יותר, המהלך המרכזי של אטלנטה בקיץ היה הוויתור על דז'ונטה מארי, ובעצם ההודאה שהשילוב שלו עם טריי יאנג נכשל. הגישה החדשה היא לנסות להקיף את יאנג בכמה שיותר גודל, אתלטיות ויכולות הגנתיות, כדי לנצל את היכולת שלו לקחת על עצמו ווליום התקפי של סופרסטאר ולחפות על החסרונות ההגנתיים שלו. ריזאשה, ג'יילן ג'ונסון האיכותי ודייסון דניאלס, שהגיע מניו אורלינס בטרייד על מארי, זו שלישייה צעירה שעונה בדיוק על הצרכים האלה ותוכל לגדול ביחד בשנים הקרובות. אבל הגג של הסגל הזה לא גבוה והבעיה הגדולה של אטלנטה לא השתנתה: קשה מאוד לבנות קבוצה טובה לאורך זמן סביב יאנג.

האם עידן קוואי לאונרד ופול ג'ורג', שהסתיים הקיץ עם החתימה של PG13 בפילדלפיה, צריך להיות מוגדר ככישלון? אני מאמין שצריך לשפוט קבוצה שהולכת אול אין לא רק לפי השורה התחתונה, אלא לפי השאלה אם היא נתנה לעצמה סיכוי לאליפות. ולקליפרס בהחלט היה סיכוי. לאחר ההתפרקות התמוהה בבועה מול דנבר הם מצאו דרך לשפר מעט את הסגל כל עונה, אבל קיבלו ארבעה פלייאופים רצופים בהם קוואי לא היה בריא. זה הסיכון שהם ידעו שהם לוקחים. יכול להיות שפלייאוף אחד בריא שלו זה כל מה שהם היו צריכים.

קוואי לא ממש בריא גם בפתיחת העונה הזו, בה הקבוצה תיבנה לחלוטין סביב היכולות שלו ושל ג'יימס הארדן. המזוקן לקח צעד אחורה בעונה שעברה ויצטרך לחזור להיות הסקורר המדופלם שהיה לא מזמן, בתקווה שהיכולות האלה עדיין קיימות. הרוטציה סביבם בנויה משורה של שחקני משנה טובים ומנוסים שיתקשו מאוד לקחת על עצמם עול התקפי אם אחד משני הכוכבים יהיה פצוע, מה שכאמור עשוי לקרות כבר מפתיחת העונה.

טיירון לו, עדיין אחד המאמנים המוערכים בליגה, יידע למקסם את היכולות של הסגל, אבל במערב הצפוף בכלל לא בטוח שזה יספיק אפילו לפליי-אין, בטח במקרה של היעדרות ממושכת של אחד משני הכוכבים. מי שתצפה בעניין זו אוקלהומה סיטי, שיש לה אפשרות להחליף בחירות עם הקליפרס בקיץ. בחירה גבוהה ל-OKC בדראפט הקרוב זה קלף שלא בטוח שלשאר 29 הקבוצות תהיה תשובה אליו בהמשך העשור.