הלך הפלא, נשאר הילד: דירוג קבוצות ה-NBA, מקומות 20-11

פרוייקט פתיחת העונה ממשיך לחלק השני מתוך שלושה. כזכור, מדובר בדירוג של 30 קבוצות הליגה שמשלב, בנוסחה סובייקטיבית לחלוטין, בין איכות לאטרקטיביות. זה לא בדיוק דירוג עוצמה, אבל הוא כן נותן כיוון לאיזורים בהן הקבוצות השונות צפויות להיות ממוקמות. בחלק הזה, של מקומות 11-20, יהיו כמה קבוצות וכמה כוכבים שמפתיע לפגוש במיקום כל כך נמוך, מה שמעיד על העומק של הליגה השנה.

דירוג העוצמה של קבוצות ה-NBA, מקומות 30-21

די מדהים להבין שיוסטון נפרדה מג'יימס הארדן לפני פחות מארבע שנים. מאותו הרגע הג'נרל מנג'ר רפאל סטון הוביל תהליך בנייה מחדש, ובזכות אחוזי הצלחה מרשימים בבחירות דראפט אסף שורה ארוכה של צעירים מעניינים לסגל שלו. בקיץ שעבר הוא הביא את פרד ואנווליט ודילון ברוקס ואת המאמן אימה יודוקה כדי להתחיל לכוון לפלייאוף. בחצי השני של העונה דברים התחברו, כולל 11 ניצחונות רצופים בחודש מרץ. זה הספיק למקום 11 כי זה המערב, אבל העונה שעברה הסתיימה עם אופטימיות זהירה לגבי הסגל הנוכחי.

אופטימיות זהירה ומבלבלת. קשה מאוד לדעת אם החבורה הצעירה הזאת מסוגלת להתפתח לקבוצה איכותית, ויוסטון הגיעה לשלב בבנייה בו צריך להתחיל לקבל החלטות לגבי הצעירים. אלפרן שנגון, שנראה יותר ויותר כמו סנטר שבונים סביבו התקפות, וג'יילן גרין, שכיכב באותו רצף ניצחונות, זכאים להארכת חוזה ונכון לזמן הכתיבה עוד לא קיבלו אחת כזאת. סטון מהסס, כי בשנים הבאות הוא יצטרך לקבל החלטות גם לגבי ג'בארי סמית', טרי איסון, אמן תומפסון, קאם וויטמור והרוקי ריד שפרד. הוא יודע שהוא לא יוכל להשאיר את כולם בסכומים שהם ירצו, והוא עוד לא יודע אם יש לו ביד בסיס לקבוצה גדולה ששווה להשאיר כמה שיותר ממנו לטווח ארוך. זאת תהיה עונת מבחן מעניינת מאוד לצעירי הרוקטס, שאחריה לא מעט החלטות יתקבלו.

לפני שנתיים סקרמנטו הייתה הפתעה מלהיבה. שיתוף הפעולה הנהדר בין דיארון פוקס לדומנטאס סאבוניס הוביל את המלכים לפלייאוף בזכות אחת ההתקפות הטובות בליגה. בשנה שעברה המומנטום נעצר וסקרמנטו לא עברה את הפליי-אין. בקיץ הג'נרל מנג'ר מונטה מקנייר הצליח להביא את דמאר דרוזן הוותיק בלי לוותר על נכסים משמעותיים. דרוזן הוא לא התאמה אידיאלית לצד פוקס וסאבוניס, יהיה מעניין לראות אותו משתלב במערכת התקפית מתוקתקת כשרוב הזמן הכדור לא אצלו ביד. אבל הוא תוספת כוח משמעותית, ובין היתר הוא עשוי לקבל דקות בהרכבי מחליפים ולאפשר למייק בראון לתת לצמד הכוכבים שלו לשחק כמעט רק ביחד.

את החמישייה ישלימו קיאון אליס וקיגן מארי הצעירים. אליס פרץ בסוף העונה שעברה כמומחה הגנה וצפוי לקבל תפקיד מאוד משמעותי השנה. מארי צעיר ואוהב לנוע ללא כדור בהתאם לשיטה, אך לא בטוח שיש לו הרבה לאן לגדול. מהספסל יעלה מאליק מונק, מהמחליפים הטובים בליגה בשנים האחרונות. הבעיה היא שמעבר לו אין יותר מדי על הספסל של בראון, בעיקר קווין הרטר שדעך ונפצע בעונה שעברה וטריי ליילס הסולידי. סקרמנטו נהנתה מבריאות של הכוכבים שלה בשנתיים האחרונות, היא לא בנויה להתמודדות עם היעדרויות, וגם הסגל הבריא עשוי להתקשות לחזור לפלייאוף. המערב צפוף, כבר אמרנו?

מיאמי אוהבת להנמיך ציפיות, וגם לעונה הנוכחית מגיעה כקבוצה שמעוררת יותר סימני שאלה מכפי שהיא אמורה. הרי רק לפני שנה וחצי היא הייתה בגמר, ובעונה שעברה סבלה ממכת פציעות שלא איפשרה לה להיות תחרותית בפלייאוף. הסגל של אריק ספולסטרה הנצחי נראה טוב משמעותית מזה שהגיע לגמר. טרי רוז'יר שהצטרף במהלך העונה שעברה בקושי הספיק לשתף פעולה עם השחקנים הבכירים של ההיט. הרביעייה שכוללת אותו עם טיילר הירו, ג'ימי באטלר ובאם אדבאיו איכותית ומאוזנת. לספולסטרה יש מספר אופציות לצלע החמישית ולהרכבים משניים: ניקולה יוביץ' המשתפר יפתח בחמישייה, חיימה חאקז הצעיר והמגוון עשוי להיות זה שיסיים משחקים, דאנקן רובינסון נותן אופציה של מומחה שלשות והייווד הייסמית' אופציה של מומחה הגנה. גם מסביב לשמינייה הזאת יש עומק ואיכות.

אז מה הבעיה? שמאוד יכול להיות שהסגל המעניין הזה התגבש מאוחר מדי עבור באטלר. מיאמי הדיחה יריבות בכירות והגיעה לשלבים הגבוהים של הפלייאוף כשבאטלר שיחק ברמה של שחקן טופ 5 בליגה. ככל שהשנים עברו היה לו קשה יותר לעשות את זה בעקביות, גם בגלל הגיל המתקדם וגם בגלל הפציעות שהוא סוחב. לא מזמן הוא חגג 35 ובכלל לא בטוח שיש לו עוד פלייאוף גדול בקנה. אבל אם מיאמי תהיה בריאה, אף אחת מהגדולות במזרח לא תרצה לקבל אותה בסיבוב הראשון ולבדוק את זה.

נישאר בפלורידה עם הכוח העולה במזרח. אורלנדו ביצעה בעונה שעברה קפיצה של 13 ניצחונות היישר למקום החמישי במזרח, ומתחה את קליבלנד בסיבוב הראשון. זה קרה בעיקר בזכות ההגנה השלישית בליגה. החבורה של ג'מאל מוזלי אוהבת לשמור ומתגאה באיכויות שלה בצד הזה של הפרקט. הסגל שלה עמוס בשחקני הגנה איכותיים בשלל גדלים וצורות, כשמי שבלט במיוחד בעונה החולפת היה הגארד ג'יילן סאגס שגיבש לעצמו זהות ונבחר לחמישיית ההגנה השנייה. בקיץ הנהלת המג'יק החליטה לחזק את החוזקה שלה והביאה את קנטביוס קולדוול-פופ, שיוסיף עוד הגנה וקשיחות, לצד ניסיון משתי אליפויות.

ההצטרפות של KCP אמורה לסייע לאורלנדו גם בתחום השלשות בו הייתה חלשה במיוחד בעונה שעברה, אבל הוא לא הפיתרון ההתקפי האידיאלי להתקפה שסיימה במקום ה-22. מוזלי בונה בעיקר על השיפור הטבעי של הכוכבים הצעירים שלו, במיוחד פאולו באנקרו שינסה להוכיח שניתן לבנות סביבו התקפה טובה. באנקרו גדול, זריז ומוכשר ברמה שבהחלט ניתן לדמיין אותו הופך לכוח התקפי משמעותי בליגה. כוכב המשנה פרנץ ווגנר מאוד יעיל כבר עכשיו (למרות צניחה באחוזי השלשות בעונה שעברה) ולא בטוח שטווח השיפור שנותר לו גדול. סאגס יהפוך השנה לרכז ראשון במשרה מלאה ואולי ממנו יגיע שדרוג התקפי משמעותי יותר. אבל עם כל הכבוד לכל השאר, בלי קפיצת מדרגה משמעותית של באנקרו קשה לראות את אורלנדו הנוכחית משתפרת ביחס לעונה שעברה.

כמו בשנה שעברה, גם השנה זו הקבוצה עם הפער הגדול ביותר בין איכות לאטרקטיביות, קבוצה שבמקרה הטוב תיאבק על מקום בפליי-אין אבל תהיה אחת המעניינות והמדוברות בליגה. בזכות איש גדול אחד, כמובן. ויקטור וומבניאמה הגיע ל-NBA עם ציפייה למשהו שלא נראה מעולם, שמותח את גבולות האנושי. הוא הצליח לעמוד בציפייה הזאת. הוא מתחיל את העונה השנייה כשיש קונצנזוס שהוא כבר עכשיו אחד משחקני ההגנה הטובים בעולם, אם לא הטוב שבהם. שחקן בגודל שלו עם ניידות ואינסטינקטים הגנתיים מושלמים זו לא תופעה של פעם בדור, אלא של פעם בחיים. בהתקפה הוא כבר דומיננטי מאוד בצבע, ומראה ניצוצות של משחק עם הפנים לסל, כולל עלייה לשלשה מכדרור, משחק פוסט בטווחי הביניים עם קליעה מחצי מרחק ויכולת מסירה יצירתית מאוד. אם הוא יפתח קליעה עקבית מבחוץ, וזה לגמרי בטווח היכולות שלו, באמת לא ברור מה אמורים לעשות נגדו.

למרות שוומבי נראה בשל להוביל קבוצה איכותית, הנהלת הספרס לא ממהרת לשום מקום. הדגש שלה ממשיך להיות על גמישות כלכלית וצבירת נכסים עתידיים, שאכן יש לה רבים מאוד. סן אנטוניו בוחרת בפינצטה את השחקנים שהיא רוצה להקיף בהם את וומבי, בהווה ובעתיד. עבור ההווה הצטרף כריס פול, אחד ממנהלי המשחק הטובים בכל הזמנים, שיספק לצרפתי הצעיר פרטנר אידיאלי לפיק נ' רול. למרות הגיוון שלו, היכולת לשמש כחוסם שמתגלגל פנימה בפיק נ' רול אמורה להיות הלחם והחמאה ההתקפיים של וומבי, ו-CP3 יעזור לו להשתפשף בתחום. עבור העתיד נבחר סטפון קאסל, גארד הגנתי שיקבל זמן לפתח את משחק ההתקפה שלו. קאסל, דווין ואסל וג'רמי סוהאן הם כנראה שלושת היחידים מהסגל הנוכחי עם סיכוי ריאלי להיות חלק מהצוות המסייע של וומבניאמה בעוד חמש שנים, אז גם הם מעניינים במיוחד.

לניו אורלינס יש את אחד הכוכבים המרתקים בליגה, כוכב משנה שפותח את העונה בידיעה שהקבוצה מחפשת עליו טרייד, שחקן בכיר שהגיע בטרייד וקשה להעריך איך הוא ישתלב וחמישייה נמוכה שתהיה אחת המסקרנות בליגה ויש לה פוטנציאל להיות גם אחת האיכותיות ביותר. ובכל זאת, היא מעוררת תחושה של "תעירו אותנו כשהם מתחילים להצליח". כי כבר כמה שנים נדמה שהפליקנס רגע לפני פריצה, בונים סגל נהדר, מתחילים להתחבר, אבל תמיד משהו עוצר אותם. גם השנה ניו אורלינס נחשבת לקבוצת פליי-אין שבמקרה הטוב תיאבק על מקום 5-6 במערב.

הכל מתחיל בזאיון וויליאמסון. העונה הבריאה ביותר של הטנק האנושי עד כה רק עזרה להבין שבזמן שלרגעים הוא נראה בלתי עציר בעליל, הוא עדיין לא מתפתח לשחקן שלם מספיק, כזה שבונים סביבו קבוצות גדולות. זה בולט במיוחד כי יש לו צוות מסייע שבהחלט יכול להתאים לקבוצה גדולה. הצוות המסייע הזה התחזק הקיץ בדז'ונטה מארי, שעובר מסיטואציה מורכבת אחת לסיטואציה מורכבת אחרת, אולי הפעם כזו שגם תתאים לו. החמישייה של מארי, סי ג'יי מקולום, ברנדון אינגרם, הרב ג'ונס וזאיון, כשזאיון הוא הסנטר ההתקפי והרב הוא ההגנתי, תיצור מיס-מאצ'ים בשני הכיוונים ואמורה להיות מאוד אטרקטיבית לצפייה. שאלת אינגרם תרחף מעל למועדון עד שיימצא לו טרייד. הבעיה היא שלא נראה שיש בליגה קבוצה שמוכנה להציע לו חוזה קרוב למקסימום כפי שהוא רוצה, מה שאומר שבכלל לא בטוח שיקרה טרייד כזה והוא יסיים את העונה ואת החוזה בניו אורלינס.

לקליבלנד יש ארבעה שחקנים בכירים: הגארדים דונובן מיטשל ודריוס גארלנד והגבוהים אוון מובלי וג'ארט אלן. הרביעייה הזו יצרה בעונה החולפת שלם שקטן משמעותית מסך חלקיו. הנט רייטינג בדקות שכל הארבעה שיחקו היה 2.2, בקושי חיובי, בזמן שזה בדרך כלל נראה הרבה יותר טוב כשהקיפו שניים מהם בשלושה שחקני כנף. בין קריס לוורט, מקס סטרוס, אייזק אוקורו, ג'ורג' ניאנג, דין וויד וסם מריל יש לקאבס מספיק שחקנים בעמדות 2-4 שמספקים בעיקר קליעה וקצת הגנה ויכולת יצירה משנית. זה הספיק למקום רביעי במזרח וסיבוב שני בפלייאוף, אבל הציפייה הייתה שקליבלנד תבצע הקיץ מהלכים שיעזרו למקסם את הפוטנציאל שלה, עד כדי טריידים על גארלנד ואלן כדי לבנות קבוצה סביב מיטשל כרכז ומובלי כסנטר.

זה לא קרה. הנשיא לענייני כדורסל קובי אלטמן לא נגע כמעט בסגל השחקנים. השינוי שכן התרחש הוא על הקווים: את ג'יי בי ביקרסטאף יחליף קני אטקינסון, שעבד במערכת היצירתית של גולדן סטייט בשנים האחרונות. התקווה של הקאבס היא שאטקינסון יידע להוציא מארבעת הגדולים שלו יותר, יבנה שיטה שתאפשר להם לעבוד טוב ביחד. המטרה החשובה ביותר של אטקינסון היא לעזור לאוון מובלי להתחיל לממש יותר מהפוטנציאל ההתקפי שלו, למרות שלא אידיאלי עבורו לשחק כ-4 ליד סנטר שאיזור המחייה הטבעי שלו הוא הצבע. אטקינסון ינסה לעזור למובלי להביא לידי ביטוי את הקליעה מבחוץ שכן יש לו, המשחק עם הפנים לסל ויכולת המסירה כדי להפוך לשחקן התקפה בכיר שמתחיל התקפות רחוק מהסל. השילוב בין מובלי לאלן בהגנה הוא מהטובים בליגה, אם הם ישפרו את היעילות ההתקפית בדקות המשותפות קליבלנד תוכל לבצע קפיצת מדרגה נוספת השנה.

מאז שמאט אישביה רכש את הסאנס המועדון חושב בגדול, רוצה הכל ורוצה את זה עכשיו, אבל ההתנפלות על שמות נוצצים עדיין לא הוכיחה את עצמה. בעונה שעברה השילוב בין קווין דוראנט, דווין בוקר ובראדלי ביל לא עבד מספיק טוב, בין היתר בגלל שביל לא נראה שייך לרמה של שני האחרים, אבל ממש לא רק בגלל זה. בפלייאוף פיניקס הפסידה ללא תנאי למינסוטה, שנראתה רעננה יותר, אתלטית יותר, גדולה יותר, אינטנסיביות יותר ועמוקה יותר מהסאנס. הסוויפ בסיבוב הראשון הוביל את הנהלת הסאנס לפטר את פרנק ווגל אחרי עונה אחת ולמנות במקומו את מייק בודנהולצר, שנחשב למאמן שיטתי יותר שבנה כמה מכונות משומנות.

בקיץ הג'נרל מנג'ר ג'יימס ג'ונס עשה כל מה שניתן באמצעים המוגבלים שהיו לו. לאחר שבשנה שעברה הוא גירד את יוסוף נורקיץ', גרייסון אלן ורויס אוניל כדי ליצור סגל מתקבל על הדעת, הקיץ הוא הוסיף אליהם את הרכזים הדומים טיוס ג'ונס ומונטה מוריס ואת הסנטר המחליף מייסון פלאמלי. ג'ונס הוא הרכש החשוב ביותר, מנהל משחק שכמעט לא מאבד כדורים וקולע טוב מבחוץ. זה לא פותר את בעיית הגודל וההגנה הבינונית, אבל אולי יעזור לכוכבים לקבל את הכדור במצבים נוחים. באופן כללי, בכלל לא בטוח שהפתרונות הקוסמטיים האלה ישנו משהו מהותי, אך זה כל מה שג'יימס ג'ונס יכול לעשות וכבר שנתיים שהוא עושה את זה נהדר. בשורה התחתונה, פיניקס לא נחשבת למועמדת בכירה לאליפות, ואם דוראנט בן ה-36 יתקשה לספק עונה בריאה נוספת היא יכולה להסתבך במאבקי פליי-אין מול יריבות קשות.

אנו נמצאים בתקופה של שש אלופות שונות בשש שנים, וחוקי השכר החדשים הופכים את הסיכוי לשמור לאורך זמן על קבוצה גדולה לקלוש. בזמן שיש ב-NBA מועמדות לשושלות חדשות, מאוד יכול להיות שנזכור את גולדן סטייט בתור השושלת האמיתית האחרונה. השושלת הזו דעכה לאט לאורך חצי עשור, עם הבלחה אחת של אליפות באמצע, עד שהקיץ הגיע החותם הרשמי לפירוק עם העזיבה של קליי תומפסון. הקלע הנפלא לא חזר להיות אותו שחקן מאז הפציעות שעבר, וזה כנראה היה צעד נכון גם עבורו וגם עבור המועדון, אבל בכל זאת זה צובט בלב.

סטף קרי עדיין כאן, ובקיץ האולימפי הוא הזכיר שהוא עדיין יודע להכריע משחקים גדולים בזכות היכולות החד פעמיות שלו. הסגל סביבו נבנה לרוחב וניתן לחלק אותו לשלוש תת-קבוצות. דריימונד גרין הדועך, אנדרו וויגינס, קוון לוני וגארי פייטון הבן הם הוותיקים שנשארו; ברנדין פוז'ימסקי, ג'ונתן קומינגה, מוזס מודי וטרייס ג'קסון-דייויס הם הצעירים המעניינים; דיאנטוני מלטון, באדי הילד וקייל אנדרסון הם המצטרפים החדשים שכל אחד מהם מביא משהו אחר. הפסקה הזאת כוללת 12 שחקני רוטציה לגיטימיים, הבעיה היא שאין פה שום דבר שמתקרב למספר 2 ואפילו מספר 3 מובהקים אחרי סטף. זו עדיין גולדן סטייט עם השיטה של סטיב קר, שאוהב להשתמש בסגל רחב, וניתן לדמיין את זה מתחבר למשהו יפה. אבל בשביל לדמיין גם הצלחה בפלייאוף צריך עונת פריצה של כמה מהצעירים, כשהמועמד הבכיר הוא פוז'ימסקי המגוון.

בואו נתחיל מהפילפילון שבחדר: ברוני ג'יימס אמור לשחק במשחק הראשון, להגשים את החלום של לברון לשחק ב-NBA עם הבן שלו, ולאחר מכן להעביר את רוב השנה, וכנראה השנים הקרובות, בליגת הפיתוח. העולם, אני מקווה, יעבור להתעניין במשהו אחר. ברוני הגיע ל-NBA לא בשל ולא מתאים לרמה, אבל יהיה לו זמן להבשיל. אולי בעתיד ייצא ממנו שחקן משלים בסגנון הבנים הנמוכים והלא מאוד מוכשרים של כוכבי עבר כמו גארי פייטון וסקוטי פיפן. אולי לא.

השם המעניין והחשוב יותר שהגיע ללייקרס הקיץ הוא ג'יי ג'יי רדיק. גם המאמן החדש נחשב לכזה שנהנה מפרוטקציה בזכות הקשר שלו עם לברון, איתו הקליט סדרה של שיחות בפודקאסט שלו. ממשחקי ההכנה עושה רושם שרדיק מתכנן להכניס לארסנל ההתקפי של הלייקרס סטים מורכבים עם הרבה חסימות ותנועה, מה שיכול לעזור להתקפה שהייתה ממוצעת ומטה בשנים האחרונות. אבל כבר ראינו ניסיונות כאלה מתפיידים ברגע שלברון לוקח את הכדור ומשחק בקצב שלו ובסגנון שלו. המאמנים שיודעים לעבוד עם לברון נוטים להיות צעירים שלא נבהלים מהדומיננטיות שלו, רדיק עונה להגדרה הזאת. השאלה היא אם הוא לא בוסרי מדי לתפקיד כל כך מורכב, זו תהיה עבודת האימון הראשונה שלו.

שני סימני השאלה הגדולים ביותר ימשיכו להיות קשורים לבריאות של לברון (שתיכף חוגג 40) ואנתוני דייויס השברירי ולסגל שסביבם. בעונה שעברה הם היו בריאים, וזה עדיין הספיק רק למקום שמיני במערב והפסד קל לדנבר בסיבוב הראשון. את החמישייה ישלימו דיאנג'לו ראסל, שביצע קפיצת מדרגה בחצי השני של העונה שעברה, אוסטין ריבס ורוי האצ'ימורה. לא חמישייה מבריקה, אבל כזו שעובדת. בשנה שעברה היה לה נט רייטינג של 5.5, שזה לא רע. הבעיה היא שעל הספסל אין שום דבר אמין. המחליף הבכיר עשוי להיות הרוקי דלטון קנכט, שהידרדר למקם ה-17 בגלל שהוא כבר בן 23. קנכט הוא מומחה לקליעה בתנועה שמזכיר קצת את רדיק ויכול ליהנות ממאמן ראשי שיידע איך להפעיל אותו. סגל בריא אמור להיות שווה פלייאוף, אבל פציעה של אחד או שניים מהכוכבים, לא אפשרות מופרכת אחרי עונה מלאה וקיץ אולימפי, תסבך מאוד את המצב.