העיניים של המדינה: פרידה מטוטו סקילאצ'י, האיש שסימל את החלום

פעם, כאשר מונדיאל עדיין היה מונדיאל באמת, היה זה אירוע הכדורגל הכי חשוב בתבל. נכתבו בו אגדות, והאגדה של סלבאטורה סקילאצ'י היא אחת המופלאות בהיסטוריה. בחודש אחד בלבד ב-1990, נכנס טוטו ללבבות האנשים בכל רחבי תבל. הוא לא באמת היה אמור להיות שם. הוא לא עשה כמעט כלום לפני זה, וגם לא עשה כמעט כלום אחרי זה. הקריירה שלו בנבחרת איטליה הוגבלה ל-16 משחקים בלבד, והוא כבש בהם 7 שערים. 6 מהם הובקעו בגביע העולם הביתי. בזכות השערים האלה, הבחור הפשוט מסיציליה הפך למיתוס נצחי.

שנה לפני המונדיאל, הוא עדיין היה בליגה השניה, וגם זה היה הישג בפני עצמו. כאשר עשה טוטו את הדרך מעיר הולדתו פאלרמו במערב האי למסינה במזרח האי, בהיותו בן 17, הוא הצטרף לקבוצה ששיחקה בליגה הרביעית. ב-1983, עלתה מסינה לליגה השלישית, וב-1984 מונה פרנקו סקוליו למאמנה. סקוליו אהב את החושים של סקילאצ'י ברחבה, הפך אותו לשחקן בטוח בהרכב, וגם לא העמיס עליו יותר מדי משימות. "טוטו מסוגל לחשוב רק על דבר אחד בו זמנית, ועדיף שיחשוב על השער", אמר הבוס, ונתן לטוטו פטור מוחלט מהאימונים הטקטיים. כשיתר השחקנים הקשיבו להוראות, הוא התאמן לבד על בעיטות.

התוצאות לא היו עוצרות נשימה, אגב. כאשר מסינה עלתה לליגה השניה ב-1986, היו לסקילאצ'י 11 כיבושים ב-31 משחקים. בעונתו האחרונה של סקוליו ב-1987/88 הוא הרשית 13 פעמים ב-37 הופעות. לו מישהו היה אומר אז שהוא הולך להיות גיבור לאומי, כולם היו צוחקים עליו. אפילו אוהדי מסינה לא סימפטו במיוחד את החלוץ האנוכי שלא השתתף במשחק הקבוצתי, לא ידע למסור, ורק חיכה ברחבה לכדור רוחב שאולי יגיע לכיוונו. הוא היה בסדר במונחי הליגה השניה, אך לא מעבר לזה.

ואז הגיע למסינה זדנק זמאן. מסינה היתה תחנה קטנה בתחילת דרכו של המאמן הצ'כי, וסקילאצ'י היה הפרוייקט המשמעותי הראשון שלו. בעצם, היו לו שני סקילאצ'ים, כי באותה תקופה הזדמן למסינה גם מאוריציו סקילאצ'י, בן דודו של טוטו.
מאוריציו היה פליימייקר עם כישרון גדול פי כמה בהשוואה לסלבאטורה, אך ניהל אורח חיים שערורייתי, ואופיו לא איפשר לו למצות את הפוטנציאל. לימים, הוא התדרדר לסמים והפך להומלס, אבל זה כבר סיפור אחר. עם זמאן על הקווים שניהם התחברו, והמאמן שידרג את טוטו מבחינה טקטית. במקום להעניק לו חופש פעולה, הוא הסביר לו מתי ולאן לרוץ. זה נגמר עם 23 כדורים ברשת - סקילאצ'י היה מלך השערים בליגה השניה.

"אני יצרתי את טוטו. הוא היה רגיל לשחק לבד, ואני נתתי לו הוראות כיצד לשתף פעולה עם הסביבה. בזכותי הוא הפך לסקורר. דוד שלי, צ'סטמיר ויצפאלק, היה היועץ של יובנטוס באותה תקופה, והוא שיכנע את ההנהלה להחתים אותו", סיפר לימים זמאן. כך הצטרף הסיציליאני האלמוני בן ה-24 לגברת הזקנה ב-1989, ועונת הבכורה בטורינו היתה חיובית עם 15 שערים. זה הספיק כדי שהמאמן הלאומי אזליו ויצ'יני יזמן אותו במפתיע לסגל הנוצץ לקראת המונדיאל הביתי.

על הנייר, סקילאצ'י היה האופציה השישית בחוד. ג'אנלוקה ויאלי ואנדראה קרנבאלה, שעבר באותו קיץ מנאפולי לרומא, תוכננו לפתוח בהרכב. רוברטו באג'ו היה הג'וקר על הספסל לצד רוברטו מנצ'יני, והיה גם אלדו סרנה, החלוץ המרכזי החסון של אינטר. "הייתי מאושר רק להיות חלק מהחוויה. לא חשבתי שאשחק דקה, וזה היה בסדר", סיפר בזמנו סקילאצ'י, אבל הגורל זימן לו תפקיד שונה לחלוטין.

באותה תקופה, לא כל שחקני הסגל יכלו להשתתף כמחליפים - המאמנים היו חייבים לבחור לפני כל משחק רק 4 שחקני שדה ושוער בהם ניתן היה להשתמש. באופן סנסציוני ממש, החליט ויצ'יני להושיב שם את סקילאצ'י במשחק הפתיחה מול אוסטריה באולימפיקו, תוך שהוא מותיר את מנצ'יני וסרנה ביציע. ואז, כאשר ויאלי וקרנבאלה החמיצו הרבה יותר מדי מול השוער קלאוס לינדנברגר, נזרק דווקא החלוץ חסר הנסיון למערכה כשהתוצאה היתה מאופסת. רק שני חילופים היו מותרים, ורק אחד נותר לאיטליה בדקה ה-75. פירוש הדבר היה כי באג'ו, אליל האוהדים שבדיוק חולל סערה במעבר הגדול מפיורנטינה ליובנטוס, לא שותף. החושים של ויצ'יני אמרו לו שזה הצעד הנכון, והוא הימר בגדול. תוך שתי דקות, הגיע טוטו בתזמון מושלם להגבהה של ויאלי ונגח פנימה בנגיעתו הראשונה בכדור.

האופוריה היתה אדירה, אבל הניצחון הדרמטי לא שינה מהותית את התוכניות. במשחק השני, מול ארצות הברית החלשה, עלו שוב ויאלי וקרנבאלה בהרכב. העניין הוא שהם כשלו. האמריקאים ספגו חמישיה, שהוציאו חמישיה מהרשת מול צ'כוסלוקיה, החזיקו מעמד היטב, ואיטליה ניצחה רק 0:1. כניסתם של סקילאצ'י ובאג'ו כמחליפים ריעננה את המערך, ואחרי שהעליה לשמינית הגמר הובטחה החליט ויצ'יני לנסות את הצמד בהרכב במשחק הנעילה בשלב הבתים מול צ'כוסלובקיה. הוא לא הצטער על כך.

כבר בפתיחת משחקו הראשון אי פעם בהרכב בחולצה הכחולה, הגיע סקילאצ'י במקרה לכדור שקיפץ ברחבה ונגח אותו פנימה. באג'ו קבע 0:2 בסלאלום נפלא אחרי ההפסקה, הנבחרת הציגה סוף סוף רמה נאותה בדרך ל-0:2, ועל כן הוחלט להמשיך בתנופה הזו גם בשלב הנוקאאוט. סקילאצ'י הפך לשחקן הרכב קבוע בנבחרת הכוכבים. היו שם פרנקו בארזי, פאולו מלדיני, רוברטו דונאדוני - כולם כוכבי מילאן נוצצים. היה ג'וזפה ג'אניני, הנסיך האלגנטי של רומא. היה ניקולה ברטי, שנחשב לכוכב העולה החדש של אינטר. והיה הבחור הסיציליאני שפרץ לפתע לתודעה ושם את כולם בצילו.

הוא הרגיש שהכל הולך לו. "אל תעירו אותי מהחלום", הוא אמר אחרי ששלח טיל לגמרי לא אופייני לו מחוץ לרחבה לרשת של אורוגוואי בשמינית הגמר. ברבע הגמר מול אירלנד הוא היה איכשהו במקום הנכון אחרי הדיפה לא מוצלחת של השוער פאט בונר וגילגל לרשת החשופה בנגיעה אחת מזווית לא פשוטה. בחצי הגמר הגדול מול ארגנטינה בנאפולי, הוא עט שוב על הריבאונד. ויאלי, שפתח במפתיע במקום באג'ו, סחט הדיפה מסרחיו גויקוצ'אה, וסקילאצ'י היה שם בתזמון המושלם שלו. באותו רגע, נדמה היה שהאגדה הזו הולכת להיות מושחמת עד הסוף. סקילאצ'י היה בדרך להצעיד את איטליה לזכיה בגביע העולם הביתי.

אלא שהתסריט קיבל תפנית חדה כאשר השוער ואלטר זנגה שגה ביציאה לכדור גובה וספג לראשונה בטורניר. המעידה הזו היתה גורלית, כי סקילאצ'י לא הושיע שוב - בכל משחק הוקצב לו, מתברר, רק שער אחד. גם באג'ו לא הועיל כמחליף, הקרב מול דייגו מראדונה בביתו האיטלקי נגרר לפנדלים, ושם היה רק מלך אחד - גויקוצ'אה. סקילאצ'י אפילו ויתר על הנסיון לגשת לנקודה הלבנה. "אני לא פנדליסט טוב בכלל", הוא טען בדיעבד. דונאדוני וסרנה החטיאו, ואיש לא יודע מה היה קורה לו היה לטוטו יותר ביטחון עצמי. אחרי ההדחה, הוא רק בכה ועישן בחדר ההלבשה. המסע הקסום שלו תם.

היתה עוד תוספת קטנה במשחק על המקום השלישי מול אנגליה. התוצאה היתה 1:1 כאשר נשרק פנדל מאוחר לזכות הכחולים, ובאג'ו אמר לסקילאצ'י: "קח את הכדור ותהיה מלך השערים". וכך היה. עם השער השישי, הוא הקדים בדירוג הסופי את תומאש סקוראבי הצ'כי. הוא גם נבחר לשחקן המצטיין של הטורניר, למרות שהתואר הזה היה צריך ללכת ללותאר מתיאוס - הכוכב הגרמני האולטימטיבי שהניף את הגביע. זה היה כבוד עצום, אבל החלום נגמר, והוא התעורר למציאות חדשה.

במציאות הזו, הוא היה סופרסטאר, למרות שמבחינת הכישרון והאופי ססטוס כזה היה מפורך לחלוטין. לו היה עונד את מדליית הזהב על צווארו, היו סולחים לו על כך הכשלונות האחרים מראש, אבל הוא לא היה אלוף עולם, והציפיות דווקא היו אסטרונומיות. לא היה לו סיכוי קלוש לעמוד בהן. אוהדי יובנטוס היו בטוחים שהוא ימשיך להבקיע בכל משחק. בפועל, הוא מצא את הרשת רק במחזור השביעי. פרט לכיבוש נגד אינטר ושלושער חריג מול רומא, הוא לא תרם הרבה, לא השתלב במערך הטקטי, לא היה חכם מספיק, וגם אחוז ניצול ההזדמנויות היה מחפיר. הגברת הזקנה התדרדרה, העונה שלה התפרקה לרסיסים, והיא סיימה במקום השביעי במרחק 14 נקודות מהאלופה סמפדוריה. ויאלי, שספג ביקורת כה משפילה במהלך המונדיאל, חזר להיות כוכב על אמיתי. סקילאצ'י נעלם.

לג'ובאני טרפאטוני לא היו סנטימנטים כלפיו. המאמן הדגול ששב מאינטר ליובה בקיץ 1991 הבין תוך שנה שסקילאצ'י לא מתאים להוביל את החוד בקבוצת צמרת. הגברת הזקנה היתה מאושרת למכור אותו לאינטר, שם קיללו אותו האוהדים - הם ראו בו גם אויב בגלל תקופתו ביובנטוס, וגם פלופ. פציעות כלל לא הועילו, אבל זה לא היה הסיפור המרכזי. הוא היה נטע זר בצפון, סיציליאני שלא התאים מבחינת מנטליות, וכל יום היה סיוט עבורו. כאשר הגיעה ב-1994 הצעה מהליגה היפנית, עם שכר שמן במיוחד, הוא לא חשב פעמיים. היא היתה אז פחות או יותר ברמה של הליגה האיטלקית השניה - וזו היתה, בשורה התחתונה, גם הרמה האמיתית של סקילאצ'י.

דווקא אחרי שפרש וחזר לגור בפאלרמו, חזרו האיטלקים להעריץ אותו, בזכות הזכרנות הנוסטלגיים מהמונדיאל המופלא. באשר לחובבי הכדורגל בכל רחבי תבל, הם לא בדיוק הכירו את כשלונותיו ביובנטוס ובאינטר. כולם זכרו אותו רק בזכות החודש המדהים בקיץ 1990, וכך הוא נותר לנצח בתודעה הקולקטיבית - החלוץ האימתני שהגיע משום מקום, כבש בכל משחק וחגג עם כל כך הרבה תשוקה ולהט בעיניו התמימות. סקילאצ'י הדגים שהחלומות המטורפים ביותר יכולים להתגשם. אי אפשר היה לא להזדהות איתו. אי אפשר היה לא לאהוב אותו.

גם בחלוף יותר מ-30 שנה, הזכרונות האלה עדיין טריים אצל אלה שחוו את תופעת סקילאצ'י. היא היתה עוצמתית מדי, ולכן מהווה חלק בלתי נפרד מתפיסת הכדורגל של מיליונים רבים. המחשבה על כך שטוטו חי לו איפשהו בסיציליה היתה חשובה, גם אם החיים האלה לא היו זוהרים במיוחד. לכן הידיעה על מותו מסרטן בגיל 59 כה מטלטלת. היא מסמלת את מותו של חלום בתוך כל אחד מאיתנו, וזה מרגיש לא הוגן. זו היתה אגדה כה מיוחדת שהגיע לה סוף אחר לגמרי.