לראות את האור: הארכיון הפרטי של שליחנו לאולימפיאדה

שליח של כלי תקשורת כאן בפריז מחוייב בדרך כלל קודם ללוות את ספורטאי המדינה שלו ולסקר אותם. אבל יש ימים, או חלקי ימים, בהם אתה יכול לקפוץ לאולמות אחרים, למגרשים בהם נערכות התחרויות הכי נוצצות בעולם במשחקים האולימפיים. החלטתי, רגע לפני ההמראה מכאן חזרה לארץ, לשתף ולדרג את האירועים הגדולים בהם צפיתי וביניהם כמובן למקם את המדליות הישראליות.

זה לא היה הגמר, אבל זה היה משחק הכדורסל הכי גדול בתולדות המשחקים האולימפיים. לראות מהיציע בברסי את יוקיץ' וחבריו מותחים את לברון ג'יימס וסטף קרי עד הקצה ומוציאים מהם בסיום אמוציות שלא ראינו מעולם מספורטאים שיש להם הכל, היה חוויה יוצאת דופן. במיקס זון של התקשורת למטה אי אפשר היה להכניס בסיום סיכה. עיתונאים מכל העולם חיפשו רבע בלטה כדי לעמוד על רגל אחת ואם אפשר לשאול שאלה בלילה שלא יישכח לעולם. הקאמבק של הקאמבקים.

האתלטים הגדולים בעולם היו מספרים כאן שהרעש באיצטדיונים לא דומה למה שחוו בעבר בתחרויות. כשאתה בעבודה במשחקים אולימפיים, לא מתאפשר כל יום להיות באותם המקומות. כמות האירועים עצומה ויש תחרויות בשלל אולמות ומגרשים במקביל. בלילה של דופלנטיס הייתי בסטאד דה פראנס. באיצטדיון שאירח את תחרויות האתלטיקה. 69 אלף איש צרחו את נשמתם כשהשבדי-אמריקאי טס עם המוט לכיוון האתגר שמעולם לא עמדו בו. כשהוא עבר את הרף וקבע 6.25 מטר, הטירוף אחז בכל האיצטדיון. דופלנטיס עוד ישבור את השיא שלו יותר מפעם אחת, תהיו בטוחים.

אנחנו גדלים על ווימבלדון ורולאן גארוס, אבל בינינו - כמה יוצא לנו לצפות בהיכלי התהילה האלה במשחק? לרוב זה יהיה בטלוויזיה הרי, אבל את אבק הכוכבים של טורנירי הטניס הגדולים בעולם, אתה מקבל מאז שאתה ילד. ואז אתה מגלה שההגרלה זימנה משחק בין שתי האגדות הללו בטורניר הטניס האולימפי. אולי המשחק האחרון בין השניים שקרעו אחד את השני ב-60 מפגשים. זה היה כבר ביום התחרויות השלישי כאן במשחקים האולימפיים ולפי מחיר הכרטיס, ידעת שאתה באירוע טניס שספק אם יחזור.

למרות הרצון העז של המקומיים שנדאל ינצח, ג'וקוביץ' לקח ובהמשך גם ניצח בגמר את קרלוס אלקראס. למשחק ביניהם קיבלה התקשורת הישראלית הקצאה של כרטיס אחד בלבד ואחרי הגרלה שנערכה בוועד האולימפי, יצא שהזוכה המאושר הוא דותן מלאך, שליח העיתון "מקור ראשון". לי תמיד יישאר נדאל מול ג'וקוביץ'.

במארסיי לא יצא לי להיות, לכן את מדליית הזהב של תום ראובני ומדליית הכסף של שרון קנטור, החמצתי. אבל באותו יום של ה-3 באוגוסט, בו גם חגגתי כאן גם יום הולדת עגול, הייתה עוד מדליה. אפילו שזו המדליה השנייה של ארטיום דולגופיאט, היא הייתה כולה קסם. אולי כי בקושי עלה לגמר, אולי כי התחרות הייתה מהאיכותיות שהיו אי פעם על מכשיר הקרקע ואולי כי זה ארטיום, הילד עם החיוך המבויש מראשון לציון, ששבר את כל השיאים בענף התעמלות המכשירים שהוא שלישי במשחקים אולימפיים רק לאתלטיקה ושחייה. כשהוא צעד עם דגל ישראל באולם בברסי לכל פינה על המשטח, לא הייתה עין ישראלית יבשה ביציעים.

הרגע הזה בו פיטר פלצ'יק משתטח על המזרן מול אורן סמדג'ה שרט את הנשמה. השאן דה מארס לא האיר לישראל פנים בחמשת ימי התחרות הראשונים בג'ודו, אבל ביום של פלצ'יק וענבר לניר נרשמו שתי מדליות. לא היה ג'ודוקא ישראלי כאן שלא רצה את המדליה בשביל אורן סמדג'ה. בשביל לסגור מעגל כלשהו אחרי הטרגדיה הנוראית עם נפילתו של עומר סמדג'ה ז"ל. כשפלצ'יק זכה בארד, זה היה רגע שמיימי עבור כל ישראלי באשר הוא, בטח למי שהיה שותף לחוויה הזו באולם הג'ודו.

זו לא התוצאה 3:5 בתום מהפכים והארכות בפארק דה פראנס. זו כתבה אישית, אז ברמה האישית היו כאן שני אלמנטים שהפכו את האירוע לענק. הראשון, אני אוהד ספרד והשני, גם למשחק הגמר הזה היה רק כרטיס אחד לעיתונאים הישראלים. אקרדיטציה למשחקים האולימפיים היא יעד נחשב ולרוב האירועים אתה נכנס איתה, אבל היכן שיש ביקוש גבוה במיוחד, אין אפשרות לכל אנשי התקשורת בעולם להיכנס. אני זכיתי. כשצרפת הובילה, שמעתי את השאגות מחוץ לאיצטדיון. כשנכנסתי ליציע היה שוויון ואחרי כמה דקות 1:3 לספרד. ההמשך ידוע והניצחון השלים דאבל ספרדי לוהט עם הנבחרת הלאומית, שזכתה כזכור ביורו. יאללה פרמין, עכשיו תן את הגולים האלה גם בברצלונה.

לעיתונאים יש יציע גדול משלהם בכל אולם ומתקן, אבל את ה-400 מטר מעורב אישי של לאון מרשאן, מדליית הזהב הראשונה שלו כאן מבין הארבע, יצא לי לראות עם הצרפתים ביציע שלהם. אולם האירועים הענק בלה דפאנס שהוסב לטובת בריכת השחייה, היה מהמקומות הכי רועשים כאן. אנסטסיה גורבנקו אפילו התלוננה שרמת הדציבלים הוציאה אותה מריכוז ב-400 מעורב אישי ובכלל ברוב המשחים שלה.

לגיבור המשחקים האלה מבחינת המארחת לאון מרשאן זה ממש לא הפריע. הוא לקח את כל הקופה. באותו הלילה של ה-28 ביולי כשהוא שבר את השיא האולימפי במשחה הזה ולקח את המדליה הראשונה שלו, התקרה עפה בהמנון הצרפתי והכי כיף היה לחוות את זה איתם ביציע.

מה בסוף עושה את הספורט לכל כך אהוב? הדרמה שבו ומוטיב ההפתעה. במדליית הכסף של נבחרת ההתעמלות האמנותית היו את כל החומרים שצריך כדי לייצר את הסיפור המושלם. לה שאפל ארנה שאירח את התחרות חיכה לציון של התרגיל האחרון וישראל הייתה שם בעמדת ההמתנה. דפיקות הלב של המשפחות ביציעים, הפנים של איילת זוסמן, הלב של חמש הבנות שחיכו לתוצאה ואז התפרצות הרגשות של כולם. המדליה השביעית של ישראל ועוד בפעם הראשונה בתחרות קבוצתית. חלום שהתגשם עבור הספורט הישראלי.

רז הרשקו נכנסה לי ללב בגלל שבכל ריאיון מאז השבעה באוקטובר, היא לקחה את המראיין למסע עם החבר הקרוב שלה יונתן גוטין שנפל במלחמה בעזה. היא לא שכחה אותו לרגע ודאגה להזכיר. את הקרבות שלה כאן היא ניצחה בג'ודו אדיר. איפונים מופלאים. מול הברזילאית ששוקלת הרבה יותר ממנה כבר היה לה מאוד קשה. גם אם התאמנה מול גברים במשקלים גבוהים, זה עדיין היה כנראה בלתי עביר. הרשקו השלימה דאבל נשי בג'ודו עם ענבר לניר המופלאה יום קודם וזה היה פיניש כל כך איכותי. עד כמה ישראל עם שני הרשקו המאמן הייתה עצומה, תעיד העובדה ששום צרפתייה לא הגיעה לגמר בג'ודו וישראל שלחה לשם שתיים.

לצד הכדורסל והכדורגל ובטח האתלטיקה והשחייה, עיתונאי באולימפיאדה מחפש תחרויות אליהן הוא לא יגיע בדרך כלל. האופניים של מישה יעקבלב, החץ וקשת של מיכאלה משה המיוחדת, הבדמינטון של מישה זילברמן. אבל יש גם את המשחקים בשלבים המתקדמים שאתה חייב להיות בהם, בטח כשהמארחת משחקת. הארנה הדרומית בפריז אירחה את טורניר הכדורעף וברבע הגמר יצא לי להיות. צרפת מול גרמניה. שתי המעצמות האלה על המשטח. 15 אלף צופים ביציעים. גרמניה הוליכה 0:2 במערכות והיה נדמה שזה שלה. ואז משום מקום קאמבק עצום וניצחון צרפתי 2:3. בחצי הגמר כבר היה קל יותר לצרפת וגם בגמר מול פולין. המדליה הקבוצתית בכדורעף גברים הלכה למארחת ואני תמיד אזכור את היציעים שנבנו במיוחד באולם הכנסים, זזים מצד לצד בשירים של הקהל המקומי. מהרגעים שבאמת חששתי שהכל כאן יתפרק ויתמוטט.

זו הייתה האולימפיאדה השלישית שאני מסקר. היא הייתה הכי מיוחדת, הכי מהנה והכי הישגית לישראל.