"אתה יודע מה הכי כואב לי?", שואל נועם תימור ומתכונן להשיב בעצמו. "הכי כואב לי זה הפער הזה בין אחי לבין הרוצח שלו. ביום שהרוצח חיסל את גיא על הכביש, הוא רכב על האופניים כשהוא לובש את חולצת החטופים. הוא קם מוקדם בבוקר לעשות אימון, כי הוא היה אמור להמריא מאוחר יותר באותו היום לייצג את ישראל באליפות אירופה. גיא ואני בוגרי תיכון שער הנגב. יש לגיא חברים מהתיכון שנרצחו, חברים שגרים בעוטף. המורה של גיא נרצחה. טובה גורן מכפר עזה שנרצחה בבית שלה. ים גולדשטיין היתה איתו בשכבה. אנחנו לא מהעוטף, ממושב יד נתן, אבל זה קרוב לעוטף ולכן למדנו בתיכון שער הנגב והכרנו את האנשים שנטבחו ונחטפו ולגיא היה כל הזמן חשוב לרכוב עם חולצת החטופים".
נועם תימור יעלה הערב (ראשון) עם הוריו לפקוד את הקבר של אחיו רוכב האופניים גיא תימור. הם יציינו 30 למותו, אבל הם עדיין ביום בו אירעה תאונת הדרכים הקטלנית שקיפחה את חייו של גיא וגדעה איתה את כל החלומות. גיא תימור היה רוכב אופניים מצטיין, סגן אלוף הארץ באופני כביש ואלוף הארץ ברכיבת מסלול. בשנה האחרונה עשה פריצה עצומה כשהוא בן 20. הוא סומן באיגוד האופניים כמי שיכול לעשות קריטריון למשחקים האולימפיים בעוד ארבע שנים. לא היה אחד באיגוד שלא הכיר את הבחור ממושב יד נתן, בין קרית גת לאשקלון, שהרכיבה הפכה לכל עולמו.
ביום חמישי האחרון נועם, ההורים והמוני חברים הגיעו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע להקראת כתב האישום נגד הנהג נחמן חורי מקרית מוצקין. כמות העבירות שביצע בלתי נתפסת: העובדה שנהג ללא רשיון נהיגה, תחת השפעת סמים ואלכוהול, ההפקרה של גיא על הכביש אחרי שפגע בו בעוצמה. המדינה מאשימה את חורי ברצח. פגישה בינו לבין נועם וההורים של גיא נמנעה אחרי שהוא לא הגיע לאולם בית המשפט.
נועם תימור נלחם מאז ה-7 באוקטובר. סרן בקבע. היה מ"פ באוגדת עזה, היה לוחם בצנחנים. כרגע הוא בין תפקידים ומסייע להורים להתמודד עם הטרגדיה, כאשר הוא עצמו צריך ללמוד לחיות עם אובדן של אח צעיר. "במקום לחלום איתו אולימפיאדה, אני בוכה על הקבר של נועם", הוא אומר.
"הניגוד בינינו לבין החורי הזה הוא 180 מעלות. אני מדבר איתך אחרי יום קשה שעברנו בחמישי בבית המשפט. מעולם לא היינו בבית משפט. פלילי או משטרה לא קשורים אלינו. גיא ואני מעולם לא ידענו מה זה ופתאום אתה צריך לפקוד בית משפט. מצד אחד אנחנו סומכים על בתי המשפט ומערכת הצדק, מצד שני אנחנו צריכים להיות שם. זו לא תאונת דרכים; זה רצח. באותה המידה שגיא נרצח שם על הכביש, הוא יכול היה לרצוח קבוצת ילדים או מבוגרים שהיו במקרה שם על הכביש. אנחנו רוצים שהצדק ייצא לאור. אח שלי נרצח. הרוצח הזה צריך לקבל יחס של מחבל נוחבה. הוא צריך לשבת בכלא על רצח. בית המשפט צריך ליישם את כתב האישום של הפרקליטות הלכה למעשה. הוא פצצה מתקתקת. זה נס שרק גיא נרצח באירוע הזה. בנס לא נרצחו שם גם עשרים אנשים על הכביש".
חודש אחרי, איך מתמודדים?
"היה לנו קשר מאוד טוב, לגיא ולי. בגלל שאני איש צבא קבע התראינו בעיקר בסופי שבוע. היו לו הרבה תחרויות בחו"ל. אני מרגיש פספוס. ההפרש בינינו הוא ארבע שנים והפספוס שאני חש הוא על זה שלא נוכל לממש את הקשר של שני אחים שמקימים משפחות ומבלים יחד. השיח בינינו רק הלך והתגבר בשנים האחרונות. רק עכשיו התחלנו ליהנות מצמצום פער השנים. גיא נרצח כשהוא חודש אחרי יום הולדת 21 שלו ואני בן 25. אנחנו שני אחים סך הכל להורים, אימא גננת ואבא חקלאי, והכל היה צמוד בבית. ראיתי איך הוא נהפך מילד לגבר והקשר שלנו רק התחזק".
מה הוא עשה בצבא?
"גיא היה ספורטאי מצטיין אבל ב-7 באוקטובר הוא ויתר על תואר ספורטאי מצטיין כדי לעזור למפקדים שלו בצבא. בדיוק היתה לו מפקדת חדשה והוא התנדב המון. הוא הלך לאסוף ציוד ללוחמים ולחברים הקרובים אליו. הוא היה באינספור לוויות של חבריו הקרובים מהשכבה. הוא לגמרי ויתר על תואר הספורטאי המצטיין ואמר שבשעת מלחמה, הוא צריך לתרום. פשוט מתסכל אותי שזה בסוף מתוכנו. שהרוצח של אחי בא מתוכנו. הוא היה טהור ומלח הארץ. הוא כל הזמן נתן דוגמאות לספורטאים. היה אומר לכולם תהיו אנשים טובים וצנועים. את הגביעים שלו הוא שמר בארון ולא רצה להתגאות או להתפאר בהם".
אתה לחמת מה-7 באוקטובר והוא בטח דאג לך אפילו יותר ממה שדאגת לו.
"הדאגה במשפחה היתה כלפי, זה ברור. בסוף עם כל זה שאני שבע שנים בצבא ועושה זאת בשביל לשמור על המדינה מפני האויבים שלנו, מי שלקח את אחי זה מישהו מתוך העם שלנו. מישהו מתוכנו וזה כואב".
אין מנוח.
"שמע, את כל הנוחבות חינכו לשנוא ולרצוח אותנו מגיל אפס, אבל אחד כזה הוא אחד מתוכנו. אין לו אפילו את היכולת להסתכל בעיניים שלנו ולבקש סליחה. הדבר היחיד שהוא מנסה לעשות זה להגיד לבית המשפט שהוא לא שפוי. זה כאילו הוא בא עם נאום מהבית".
ההורים וגיא דאגו לך בעזה, אבל בסוף מי שנפל זה גיא, בשדות ובכבישים ליד הבית.
"יש פה שני סיפורים. זה לא סיפור רק של רוכב אופניים שנדרס בעת רכיבה. זה סיפור על מישהו שלקחו לו את החיים כמו שיכלו לקחת אותם לאימא עם תינוקת שיכלו להיות שם. זה מחבל מהעם שלנו ששם פס על החוק ויצא למסע הרג. הוא היה אמור להיות במעצר בית אבל הוא שם פס על החוק ועל האזרחים וגיא הוא הקורבן.
"זה פחות סיפור על רוכב אופניים שנדרס, אלא סיפור על אדם שנרצח בכביש. זה קרה לא רחוק מהבית שלנו במפרץ של אוטובוס ושם יכלו לעמוד עוד אנשים. אחרי שהוא פגע בו הוא המשיך והאיץ כדי לברוח משם. יש לנו עד ראייה שראה הכל ויש את הסרטון המפורסם שכולם ראו. היו שם אזרחים טובים שהם נקודת האור בעם הזה שניסו להחיות את גיא ולהציל אותו, אבל את הרוצח של גיא שום דבר לא עניין. אני חייב לציין לטובה את איגוד האופניים, את סילבן אדמס. התקווה שלנו שהרצח הזה ילווה בעונש שאולי יתרום משהו בעתיד לקהילת רוכבי האופניים. אולי מישהו בעתיד יזכור את העונש שייתנו לרוצח הזה וכך יינצלו חיים של מישהו אחר, רוכב אופניים או כל עובר אורח שיכול היה להיות שם".
גיא היה רוכב אופניים שכל עתידו לפניו. נגדעה כאן גם קריירה ספורטיבית שהיתה אמורה להגיע עד המשחקים האולימפיים הבאים.
"גיא לא נהרג בשדה הקרב. היה לו חלום לייצג את המדינה באולימפיאדה ולזכות במדלית זהב כדי לשיר שם את התקווה. הוא ראה בספורט ובאופניים את הדרך לשרת ולייצג את המדינה. ראה בכך שליחות. הוא התגאה בזה כל כך. ביום בו הוא נרצח הוא היה אמור לטוס לעוד תחרות ולייצג את המדינה בגאווה".
עד כמה פחדתם מהרכיבה בכבישים?
"אימא תמיד פחדה. גיא רכב בצורה הכי בטוחה. הוא תמיד סימן לנוהגים מאחור כדי שייראו שהוא רוכב. הוא נולד לאופניים. הוא רכב בהתחלה עם אבא ומשם זה הלך והתפתח".
איך קיבלת את הבשורה?
"אימא הודיעה לי בשיחת טלפון. אימא הביאה לי את הבשורה הקשה מכל על המוות של גיא. הייתי בבוקר בבית וראיתי אותו לפני שהוא יצא לרכיבה ואני נסעתי לצבא. הספקתי לתת לו חיבוק וצ'פחה ולאחל לו בהצלחה בצ'כיה באליפות. הוא היה סגן אלוף באופני כביש אבל היה אלוף ישראל באופני מסלול ושבר שיאים שלא היו כאן בוולדרום. זו בדיוק היתה הפריצה שלו והכל נגמר. עכשיו רק נשאר לנו לוודא שהצדק ייצא לאור ושעוד אנשים כמו חורי הזה לא יוכלו להסתובב בינינו ולרצוח אנשים".