שבע מילים. "אני עצוב... ימיי בתל אביב הגיעו לקיצם". שבע מילים שכתב ג'ייק כהן הספיקו כדי להצית אמש (רביעי) את פיד מכבי תל אביב. מה שלא עשו הפרידות הכפויות מלורנזו בראון, ווייד בולדווין, בונזי קולסון וג'וש ניבו - עשה פוסט אחד באינסטגרם מפיו של השחקן ה-11 בסגל.
במובן מסוים, עוצמת ההתנגדות והמחאה סיפקה הצצה מרתקת לשאלה איך היה נראה העולם אם הרשתות החברתיות היו קיימות ב-1988, כשהצהובים החליטו להיפרד ממיקי ברקוביץ'. אז לא, כהן ממש אינו ברקוביץ', וגם אינו בראון, בולדווין, קולסון או ניבו; וזו בדיוק הנקודה. ההחלטה לוותר עליו, דווקא בקיץ של מהפכה בסגל, והדרך שבה הוצגה על ידי המועדון - בעצם, לא הוצגה - הייתה כנראה מכה אחת יותר מדי עבור האוהדים.
רק אחד לא הופתע. "לא נעים לי להגיד, אבל אמרתי לך", כתב כהן בתגובה לפרגון מבולדווין ("אתה אגדת מכבי") על פוסט הפרידה, קבל עם ואינסטה. כל כך הרבה שאלות עולות וצפות כנגזרת מהצעד הזה:
- מי במכבי חשב שאפשר לוותר על דמותו וניסיונו של כהן בחדר ההלבשה, כשהקבוצה עומדת בפני בנייה מחודשת ועונה נוספת ללא בית?
- מי במכבי חשב שאפשר לוותר על פאוור פורוורד ישראלי, כשעתידו של רומן סורקין תלוי באוויר ומוטל בספק?
- מי במכבי חשב ששחקן בעל רזומה של שמונה עונות אינו ראוי אפילו להודעת פרידה, יומיים אחרי שקיבל את המסר שלפיו הוא מחוץ לקבוצה?
- מי במכבי חשב וקרא את המפה כל כך לא נכון, ושיער שהמהלך הזה יעבור בשקט?
- מי במכבי חשב שהגיוני לתדרך כאילו "מדובר בהחלטה משיקולים מקצועיים", וכעבור כמה דקות כבר דאג להבהיר ש"ננסה להחתים אותו על חוזה חדש"?
- ולסיכום: מי במכבי חשב?
בואכה יום הולדתו ה-34, כהן אינו השחקן שיגדיר את עוצמתה המקצועית של קבוצה ביורוליג. אבל ההתנהלות בסוגיית עתידו ומעמדו היא זו ששברה לא מעט מיושבי ההיכל, וחשפה את מה שהתאמצו (בצדק) להסתיר במועדון במשך שבועות וחודשים: אלופת המדינה היא קבוצה לא מנוהלת.
מכבי תל אביב הגיעה לקיץ 2024 במצב חסר תקדים של אי ודאות. אלא שבתוך העננה הזו, היא דווקא ידעה לא מעט. את דבר עזיבתם של ארבעת הכוכבים היא הבינה זמן רב לפני סיום העונה, ודווקא במצב שנכפה עליה - הייתה אמורה לפעול בצורה תכליתית, מחושבת ומהירה מתמיד; להותיר מאחור את חילוקי הדעות, המשקעים האישיים והבדלי הגישות, לסמן מראש את התחליפים שהיא רוצה, ולא להתמהמה בדרך להחתמתם.
היא ידעה. היא הבינה. והיא פשוט לא פעלה. לא בפעם הראשונה, אגב: כך, לדוגמה, היא בחרה לא לפעול כשבולדווין נפצע שבועיים לפני הדדליין לרישום שחקנים לפלייאוף בליגת העל, בזמן שיריבותיה לצמרת לפחות ניסו והנחיתו זרים מוצלחים יותר (טיילר אניס בהפועל תל אביב) ומוצלחים פחות (טרבור לייסי בהפועל ירושלים).
מתוך הבנה שהמצב הביטחוני בישראל יקשה על החתמת זרים מובילים, איכותיים וחדשים, הצהובים קיבלו החלטה מושכלת לרפד את הסגל בשחקנים שכבר הופיעו בארץ ומכירים את הסיטואציה מהשנה האחרונה; לפיכך הם מיהרו ללכת על ליוואי רנדולף וג'יילן הורד.
הורד, אגב, יכול לפתור לא מעט בעיות מקצועיות בריבאונד, בהגנת החילופים ובשמירה על גארדים, וכנראה היה מקבל הצעה גם אם השלום היה פורץ במזרח התיכון. אלא שבתוך חודש יולי, שחקני הרכש מירושלים ומתל אביב הם שני הזרים היחידים שחתומים בקבוצה - נוסף על חסיאל ריברו שיישאר ככל הנראה - ושני ישראלים בלבד שמקומם בסגל מובטח, ג'ון דיברתולומיאו ותמיר בלאט.
בעבר היו רבים שראו במכבי תל אביב את "הקבוצה של המדינה". במידה רבה, הסכסוכים בין ראשיה ומצבה הפוליטי הפנים-ארגוני הם בבואה למצבה של המדינה. והחיצים מובילים בראש ובראשונה לאיש שאמור לעמוד למעשה בפסגת המערכת, המנהל המקצועי אבי אבן, שנמצא כרגע בפוזיציה בעייתית ועל פי דיווחים שונים יש קולות בתוך המערכת שקוראים להדיחו.
השבר סביב אבן פרץ ביום שבו תמיר בלאט הפעיל את סעיף היציאה בחוזהו. למרות שהרכז יישאר בסופו של דבר, המועדון ישלם על כך כ-300 אלף דולר מעבר למה שתיכנן. יש לכך סיבה אחת: האפשרות שניתנה מלכתחילה לבלאט להשתחרר בצורה כל כך פשוטה. וכשמוסיפים לתבשיל את העובדה שסורקין יכול לעזוב גם הוא - אמנם רק ל-NBA, אבל גם בחוזה זמני שמזמין בעיות ושטחים אפורים - הבלאגן הופך לכאוס של ממש. בשני המקרים נדרשה התערבותו האישית של היו"ר שמעון מזרחי, ובמקום להתמודד עם עזיבת הזרים, משקיעה האלופה מאמצים ומשאבים עצומים בהשארת המקומיים המובילים.
לפני שנתיים, דווקא אחרי נקודת השפל בהפסד לבני הרצליה בחצי גמר הפלייאוף, האמינו במכבי שהם עלו על הנוסחה שתוציא אותם לדרך חדשה. הם גם צדקו, אבל רק לרגע אחד חטוף, שחלף כלא היה. דייויד בלאט חזר למועדון כיו"ר הוועדה המקצועית, עודד קטש התקמבק כמאמן, ניקולה וויצ'יץ' היה בחודשיו האחרונים כמנהל המקצועי ונדמה היה שהאידיליה נמצאה. באופן יחסי, כמובן. בלאט הגדיר זאת בישיבת העבודה הראשונה: הוא אמר אז, בקיץ 2022, שהמטרה היא שאף אחד לא יידע מי האיש שעמד מאחורי הבאתו של כל שחקן, בין אם הוא מוצלח ובין אם לא.
וכך, באקט שנשמע כל כך בסיסי ומובן מאליו, ועם זאת כל כך נדיר, הצליחה מכבי להקים קבוצה שאלמלא המלחמה - מי יודע לאן הייתה מובילה אותה. היא בנתה את התמהיל שמתאים לשיטת המשחק של המאמן, ועשתה זאת באופן מקורי, מאוזן ומעניין; הנחיתה שחקן יורוליג מוכח (בראון), שחקן יורוליג בדרכו למעלה (ניבו), שחקן שחיכה להזדמנות ראשונה ביורוליג (קולסון) וסופרסטאר בסימן שאלה שצריך לדעת לנהל, והיא ידעה לנהל (בולדווין).
איפה היא הייתה אז, ואיפה היא היום.
מובן מאליו שמחליפיהם של ארבעת הכוכבים יהיו פחות טובים מהם: גם בגלל מכשול המלחמה (לא רק הפחד מטילים, אלא בשל קצב הטיסות הבלתי נגמר, והמשחקים ללא קהל וללא אולם ביתי), וגם בגלל המצב הכלכלי הבעייתי במועדון. לפני כחודש דאגו במכבי להבטיח בשיחות רקע שהתקבלה החלטה על ידי הבעלים לא לפגוע בתקציב, על אף הקשיים; כדי להקל את מצב התזרים, היא הנציגה הישראלית היחידה באירופה שמשווקת לאוהדיה מינויים למשחקים במסגרת הבינלאומית, תמורת החזר חלקי על ביטולם הצפוי. ובכל זאת, לצד הפעולות האלה, עומדת המציאות: רשימות המועמדים, והסכומים שמוצעים להם על פי פרסומים זרים (ומקומיים), מוכיחים כי תקציב השחקנים צפוי להיפגע - ובאופן משמעותי.
קבוצת כדורסל נבנית בראש ובראשונה סביב רכז וסנטר, ושתי העמדות הללו ממחישות את עומק הבעיה שבה מצויה מכבי תל אביב. היום המכונן בקיץ הזה היה 25 ביוני, כשהצהובים התעוררו לבוקר שבישר את בואו המפתיע של ג'ונתן מוטלי להפועל תל אביב. האמריקאי מפנרבחצ'ה סומן על ידי המאמן כשחקן המועדף והנבחר, ואבן לא הצליח לסגור איתו במשך כמה שבועות. וזה ממש לא היה הסוף, אפילו לא ביחס לסאגת הסנטר שיגיע.
זמן קצר אחרי סיומה של סאגת מוטלי, התכנסה הנהלת המועדון - ואלי סהר דיווח השבוע בערוץ הספורט על סיטואציה מביכה שהתרחשה שם, ושאפשר ללמוד ממנה רבות: אבן הציג את טייריק ג'ונס מאנאדולו אפס (אקס הפועל תל אביב) בתור מי שסגר/סוגר/יסגור בקבוצה, וקטש מיהר לתקן אותו ואמר שככל הידוע לו, הסנטר - שגם אותו הוא רצה מאוד, כתחליף למוטלי - בכלל חתם בפרטיזן בלגרד.
אחרי בירור קצר נודע שגם ג'ונס "ברח למכבי", כמאמר הצייצנים בטוויטר, וכך האלופה נותרה עם ברונו קאבוקלו כמועמד שהוא סוג של ברירת מחדל; כישרון אדיר שיכול להפוך את הקו הקדמי שלה לאחד המסקרנים ביורוליג, אבל אחד עם גיליון התנהגות שהופך אותו להימור עצום. וגם הוא, כמובן, עדיין לא סגר.
ולא שהמצב בעמדת הרכז טוב יותר. ממש כמו בקיץ 2021, מתפתח מאבק בין ההנהלה למאמן על שירותיו של כריס ג'ונס. לפני שלוש שנים הכריז יאניס ספרופולוס באופן חגיגי כי אינו מעוניין להשאיר את הרכז, ולבסוף ניצח. ג'ונס, שהספיק לעבור מאז בווילרבאן ובוולנסיה, חזר לאחרונה לתמונה; אלא שגם קטש אינו בדיוק אחד מתומכיו ומעדיף מועמדים אחרים, והאמריקאי גם לא ממש מתאים לכדורסל שלו. אבן מנסה לשכנע בכל דרך להנחיתו, וההכרעה טרם נפלה.
כך נולד מקרה הבוחן המעניין והמהותי ביותר של מכבי תל אביב בקיץ הזה: הוא ילמד כנראה מי באמת מקבל את ההחלטות, ובכל מקרה ימחיש כמה הקבוצה רחוקה מהפנטזיה הניהולית שדייויד בלאט הציב לה רק לפני שנתיים.