מכירים את זה שאתם צופים במשחק כדורגל בין שתי נבחרות זרות לכם, ואתם תופסים במשחק צד שלא על פי רמת הכדורגל, או הסגנון, אלא לפי יחס המדינה אלינו? אפשר להעריך שרוב חובבי הכדורגל נתקלו בכך לא אחת: הדיסוננס המובהק בין אהבת כדורגל לאהבת ציון. מה גובר על מה, והאם זה בסדר להזדהות עם נבחרת שהעם שלה, ובעיקר המנהיגים שלה, מטיפים נגד מדינת ישראל?
השבוע זה קרה לי. נבחרת טורקיה התמודדה מול אוסטריה בשמינית גמר היורו. התת מודע אצלי בוחר אוטומטית במי שהוא נגד האוסטרים. אנחנו יודעים איפה נולד גדול הצוררים של העם היהודי. לא בגרמניה, אלא באוסטריה. אפילו לכדורגל הישראלי היה אינצידנט עם הכדורגל האוסטרי לפני יותר מ-20 שנה, סביב סירוב 9 שחקנים אוסטרים להגיע למשחק הנבחרת בישראל והרצון של ההתאחדות האוסטרית להעתיק מכאן את המשחק, שהסתיים בסופו של דבר בהצלחה אוסטרית (הגול של הרצוג) ובמפח נפש ישראלי. הבוז שחטפה נבחרת אוסטריה ברמת גן באוקטובר 2001 הוא הגדול ביותר שחטפה נבחרת זרה במשחק בישראל.
אבל אוסטריה שיחקה השבוע מול טורקיה, אותה מנהיג צורר חי ובועט, כזה שקורא לישראלים "נאצים" ופועל לחרם בינלאומי, מעבר לחרם המסחרי שכבר הכריז נגד ישראל. הכל כלול. אחרי ה-7 באוקטובר, טורקיה אפילו יותר גרועה מטורקיה שלפני. אנחנו זוכרים את מה שעשו לשגיב יחזקאל כי העז להזדהות עם החטופים על אדמת טורקיה ו"פגע ברגשות העם הטורקי", כאילו אסור לו בטורקיה להביע רגשות לעם אחר.
אפילו מטוס ישראלי שנקלע לבעיה ונדרש לנחות באנטליה, סורב לבקשת התדלוק שלו ואולץ לצאת לרודוס הסמוכה כדי לתדלק. למעשה, המשטר של ארדואן מתנהג אלינו גרוע מכפי שהמשטר של מצרים, ירדן או אפילו סעודיה (שאין לה יחסים דיפלומטים עם ישראל) - מדינות אויב לשעבר - מתנהגות כלפינו.
להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן
והנה, משחקות בפנינו אוסטריה וטורקיה, כדורגל מלהיב יש לומר, ואתה מוצא את עצמך מייחל לגול אוסטרי, ומורט שערות בגלל ההצלה של השוער מרט גונוק בדקה ה-94. אחר כך אתה לומד שכובש הצמד לטורקים, מריח דמירל, הצדיע בהצדעת הזאב, שמזוהה עם ארגון שהוא המקביל של "לה פמיליה" בישראל, רק שהאידיאולוגיה של הארגון הזה מכוונת נגד יהודים.
ואתה שואל את עצמך אם זה בסדר לרצות שהאוסטרים ינצחו למרות שהטורקים נראו אחלה נבחרת - מבחינת כדורגל - והאם צריך לנטרל את הרגשות הלאומיים כשמתעסקים בכדורגל או בספורט בכלל, או במילים אחרות: האם אפשר לנתק את הפוליטיקה מהספורט?
כנראה שאי אפשר, זה גדול ממך. ב-1974 נחשפנו לראשונה למונדיאל. הטלוויזיה הישראלית העבירה אז בשידורים ישירים את רוב המונדיאל שהתקיים במערב גרמניה, פחות מ-30 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. ניצולי שואה היו אז אנשים צעירים יחסית. לאהוד בגמר את הולנד המלהיבה מול מערב גרמניה היעילה, היה כמעט מתבקש. אי אפשר היה לנתק את הרגשות. היום ההתנגדות של הגרמנים השורשיים לפעולות ישראל בעזה קטנה - אם בכלל קיימת - ביחס להתנגדות של הולנדים לפעולות האלה, ובל נשכח איפה יושב בית הדין הבינלאומי.
היום, אתה מסוגל ליהנות לחלוטין מכדורגל גרמני שמתבסס בחלקו על מהגרים שנותנים לו נופך אחר, ולהשתעמם מכדורגל הולנדי, בפרט אם מנהיג אותו רונלד קומאן. העין הישראלית הצליחה בשנים האחרונות להסיט מבטה מהדעות הקדומות ולהעריך כדורגל.
עד ה-7 באוקטובר, כנראה.
לא בטוח שנרצה לראות את קולומביה זוכה בקופה אמריקה אחרי ניתוק היחסים הדיפלומטים עם ישראל, בוודאי לא נשב בפאב אירי ברחוב הירקון בחג סט.פטריק הקדוש, ונריע לנבחרת אירלנד, ויש מצב שנחרים עגבניות טורקיות גם אם אין עגבניות אחרות, ועל הדרך גם את נבחרת טורקיה, למרות שיתכן ובבת ים או ביהוד פחות יסכימו עם זה.
אם ביציעים בסקוטלנד יכולים אוהדי סלטיק לערוך מופע דגלי פלסטין, ואוהדי פיינורד לעשות קולות של רכבת כשהם נפגשים עם אוהדי אייאקס המניפים דגל ישראל, ואם בכל משחק בצרפת בו תשחק הנבחרת האולימפית יהיו הפגנות אנטי ישראליות, במגרש ומחוצה לו, אז כנראה שגם לנו מותר להביע רגשות שלא קשורות למשחק עצמו, או לפחות לא להלחם ברגשות האלה.
מאז ה-7 באוקטובר ישראל מצורעת בעיני מדינות, באופן רשמי ולא רשמי, ובעיני ציבורים שונים. ראינו את זה באירווזיון, ביחס שזכתה לו עדן גולן, ואנחנו רואים את זה במחוות שליליות כאלה או אחרות, שחורגות לא רק משפת הכדורגל הבינלאומית, אלא אפילו מחוקי הכדורגל עצמם.
העולם לא מצליח להפריד בין פוליטיקה לספורט, בוודאי שגם אצלנו זה לא קיים בציבוריים קיצוניים. אבל נדמה שגם לציבור המתון, הליברלי, המכיל והפלורליסט, יש לפעמים צרבות מנבחרות כדורגל המייצגות שנאה כלפינו. וזה בסדר. מותר לכם גם להתייעץ עם עצמכם בעניין. לא רק לרוג'ר ווטרס מותר.