היום (שני) התקיים בבית הנבחרות בשפיים טקס חנוכת חדר רופא וטיפולים בבית על שם ד"ר דוד אלג'ם ז"ל. הטקס התקיים בנוכחות בני המשפחה, חברי הנהלת ההתאחדות, עובדי ההתאחדות ושחקני הנבחרת האולימפית ומאמנה גיא לוזון.
ד"ר דוד אלג'ם נפטר באפריל 2021 לאחר מאבק במחלה קשה בגיל 75. ד"ר אלג'ם שירת את נבחרות ישראל ואת ההתאחדות לכדורגל במשך יותר משלושה עשורים והפך לאחד האנשים האהובים ביותר על שחקני הנבחרות והצוותים שעבדו עמו, היה גורם מוביל בוועדה הרפואית בהתאחדות ושילב באופן ייחודי ידע מקצועי מהמדרגה הראשונה ואישיות כובשת.
יו"ר ההתאחדות לכדורגל, שינו זוארץ, נשא דברים: "ד"ר דוד אלג'ם היה קונצנזוס. אני בוחר את ההגדרה הכל כך מחייבת הזאת דווקא בימים בהם נדמה כי אין דבר אחד במדינת ישראל שעשוי להתאים לה. אלג'ם היקר שלנו היה כזה ולעולם יישאר כזה. סמכות מקצועית שאין שני לה, רופא שהוא גם מחנך, איש משפחה למופת, חבר צוות מסור, כאן ובכל מוסד אחר בו עבד, איש רעים.
"לא פעם להיות רופא נבחרת או רופא ההתאחדות לכדורגל זאת משימה מורכבת. אדם ברוך כישורים שחולק חדר הלבשה, טיסות, אימונים, נסיעות מפרכות ושגרה תובענית עם הדיוטות. אם תוסיפו לזה לא פעם פער גילים משמעותי בינו לבין הפציינטים, בריאים או פצועים, הרי לכם אין סוף אפשרויות לשיבושים. המתכון הוודאי הזה להתפרצות אוטו-אימונית הוליד, בזכות האופי המיוחד של ד"ר אלג'ם והנדירות שבו, דווקא הרמוניה מושלמת.
"מעבר להיותו סמכות רפואית כה מוערכת, אלג'ם היה שחקן נבחרת, חלק בלתי נפרד מחדר ההלבשה, שידע לגעת בכל אחד והשכיל להפרות כל מי שעבד עמו: רופא, פיזיותרפיסט, מאמן, מנהל, אפסנאי, שחקן, חבר הנהלה, כל מי שרק תרצו. הכל תמיד בגובה העיניים, עם סבלנות אין קץ ואהבת אדם.
"הפרידה ממנו היתה מהירה ומוקדמת מדי והשאירה חלל עצום. יותר מ-3 שנים עולות כמעט בכל הזדמנות השאלות: מה אלג'ם היה אומר, מה הוא היה עושה, איך היה מגיב, עד כמה היה מתגלגל מצחוק והאם תמיד היה ממשיך למצוא את הדרך לקלוע עוד זריקה לסל שכל כך אהב?
"הנצחתו של ד"ר אלג'ם בבית הנבחרות, היא תשובה לחלק מהשאלות האלה; הזכרונות והמורשת שהשאיר לנו הן הדרך שלנו להרגיש שהוא בכל זאת תמיד כאן אתנו. כל אלה הם בחזקת ציווי למי שנשאר או מצטרף אלינו, לא משנה באיזה תפקיד - להיות קצת יותר ד"ר דוד אלג'ם. כולנו זקוקים לזה ולו יותר מתמיד".
בתו של דוד, שירי אלג'ם: "קודם כל, תודה ענקית בשם כל המשפחה לכל מי שהיה חלק מהיוזמה הזאת, ובראשם שינו ונועה גרינברג. זה מחמם את הלב ומרגש מאוד לדעת שזוכרים ומעריכים את אבא שלי.
"עבור אבא שלי הנבחרת הצעירה הייתה סוג של משפחה. בראש ובראשונה, הצוות המיתולוגי- אלי רוזן, ישראל בכר, מקס ואמציה בשן- שהיו בין האנשים הקרובים ביותר לאבא. אבל מעבר לזה, עם השנים לאבא שלי נוצר חיבור רגשי עמוק עם הדבר הזה שנקרא הנבחרת הצעירה.
"עכשיו, כששמו ותמונתו יופיעו כאן, בחדר הרופא בבית הנבחרות, החיבור הזה ימשיך. למרות שאבא שלי כבר לא איתנו, הוא יהיה נוכח פה, במרכז של נבחרות ישראל, והקשר ההדוק שהיה לו עם הנבחרת הצעירה, ההתאחדות והכדורגל הישראלי בכלל, ישמר. על אף שזה מנוגד לדרכו הצנועה, מבחינתנו, מבחינת המשפחה, אין סימבולי ומרגש מזה.
"אבא התעקש לקרוא לנבחרת הצעירה הנבחרת האולימפית. למה? כי זו הנבחרת שמיועדת לאולימפיאדה. במהלך כל השנים הוא לא הפסיק להאמין שהנבחרת תעשה את זה. הוא היה מפנטז איך הוא צועד בטקס הפתיחה עם מדי משלחת ישראל ורק המחשבה הייתה גורמת לו לאושר ענק וגאווה אדירה. כל קמפיין התחיל עם אופטימיות שיא ואמונה שלמה ש"הנה, הפעם אנחנו עושים את זה!". היעד- אליפות אירופה, החלום הגדול- המשחקים האולימפיים. פעמיים אבא השיג את המטרה והיה עם הנבחרת האולימפית באליפות אירופה. לראשונה עם גיא לוי ב-2007, ובפעם השנייה עם גיא לוזון כאן בארץ ב-2013. הוא הי מאושר אבל החלום הגדול עדיין נשאר. אולימפיאדה. עם הנבחרת האולימפית.
"אז תודה שאתם הגשמתם את החלום שלו. המון המון בהצלחה בפריז, ותזכרו שיש לכם אוהד נלהב שם למעלה, בטוחה שתעשו אותו שמח".