שחקן שכונה? שכונת פאר: ספידי סמית', סמל ההצלחה של הפועל ירושלים

איש לא יכול היה להישאר אדיש אל מול המראה שנגלה במרכז הפרקט ביד אליהו, מעט אחרי השעה 11 בלילה. כשליוואי רנדולף ניגש לפודיום, הוא לא היה לבד. בניגוד לקפטנים שנוהגים להביא למעמד ההנפה את אחד השחקנים האחרים בקבוצה, הוא לקח איתו את אופיר אנגל.

הנער הזה, אוהד הפועל ירושלים, עבר 54 ימים בגיהינום של מפלצות האדם בעזה; את גביע המדינה השמיני בתולדות המועדון הוא זכה להניף, לא לפני שעטף אותו בדיסקית החטופים ובחולצה הקוראת לשחרורו של חברו ליציע, הירש גולדברג-פולין המוחזק עדיין בשבי חמאס. וזה, יותר מכל, מסמל את מורכבות התקופה שבה אנו חיים - ובעיקר מחדיר פרופורציה. כמה טוב שקיים הספורט ומעניק לנו בריחה זמנית, מבורכת ומתוקה/מרירה מהמציאות המעיקה.

בצהרי יום הגמר, אתמול (חמישי), המחיש הכדורסל חלק מהקושי שכולנו חווים כבר שבעה חודשים וחצי: הפער בין גדלותם של אזרחי ישראל לקטנותו של הממסד. המשטרה לא אישרה להכניס את דגל הפריסה הקורא לשחרורו של הירש, אבל אוהדי ירושלים התייצבו על רגליהם האחוריות, זכו לגיבוי והצטרפות מאוהדי מכבי תל אביב - וגם משני המועדונים עצמם - והבעיה הכל כך מיותרת הזו נפתרה במהירות יחסית.

"לגביע הזה יש סיור ארוך ארוך בהר הרצל", צייץ בלילה האוהד ציון גדעוני בצאתו מהיכל מנורה מבטחים; אחרי התארים הקודמים שבהם זכתה הקבוצה, דאגו אנשיה לפקוד את קבר אחיו, סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל, שהיה חלק מהנוף ביציעי מלחה ונפל בקרבות צוק איתן ברצועה לפני כעשור. מאז הגביע הקודם, שהונף בשנה שעברה, רשימת הנרצחים והנופלים הלכה והתארכה. התארכה מדי. וכך גם מסע הניצחון הזה.

ועכשיו, לכדורסל.

בפוזשן שפתח את המשחק, ובפוזשן שפתח את המחצית השנייה, קטפו האדומים לובשי השחור לא פחות מחמישה ריבאונדים בהתקפה. הם תירגמו אותם לסל אחד בלבד - אבל המסר שהסתתר מאחורי הכדורים החוזרים הללו היה חשוב הרבה יותר; והמסר הזה הבהיר למכבי תל אביב: אנחנו עומדים לנצח אותך בנשק שלך, ואנחנו נשחק עם הגוף, ואנחנו נזנק כלפי מעלה וכלפי מטה, ואנחנו רוצים להשיג כל כדור בגמר הזה לפחות כמו שאת רוצה. וכנראה יותר.

בארבע הדקות הראשונות הגיעה ירושלים ל-12 זריקות שדה, בזמן שהצהובים עמדו על שתיים בלבד. מכבי "תרמה" ליריבתה 41 כדורים, כשרשמה 22 איבודים וספגה 19 ריבאונדים מתחת לסל שלה. עם נתונים כאלה, סליחה מראש על הקלישאה, אי אפשר לנצח. ספידי סמית' סיים את הגמר עם 15 אסיסטים (שבעה מהם לג'אקורי וויליאמס), בעוד הנמסיס שלו לורנזו בראון נתקע על 11 איבודים - שגם הם נרשמו לו בהנחת סלב.

כשמביטים על סמית', מבינים את סיפור העונה ההזויה הזו של ירושלים; עונה שתסתיים רק בעוד חודש, אבל כבר יש לה שורה תחתונה עליונה. אחרי מסע החתחתים שעברה לאורך הדרך העקלקלה, היא יכולה להתפאר בתואר אחד לפחות. ולאור הנסיבות, ייתכן שזהו גביע המדינה המרשים ביותר שבו זכתה. אולי אין לו את הראשוניות מסל הניצחון ההוא של עדי גורדון ב-1996, ולא היה בו קאמבק ממינוס 22 כמו ב-2008 - אבל הוא מיוחד בדרכו ובפני עצמו.

סמית' הוא הכוכב הכי אנטי-כוכב שיש, ודווקא ככזה הוא מייצג בצורה המושלמת ביותר את הגירסה הנוכחית של הפועל ירושלים. זה לא שחסר לו סטאר-קוואליטי, אבל לעיתים הוא נוטה לפזרנות על המגרש, סופג ביקורת על ניהול ההתקפה ונתפס כשחקן טוב שיש לו תקרת זכוכית. ואת התקרה הזו הוא ניפץ אמש; ב-32 הדקות שבהן שותף, הוא היה אחראי לרוב הנקודות שקלעה קבוצתו. 12 קלע בעצמו, ועוד 30 הגיעו מאסיסטים שלו; בסך הכל, 42 מתוך 68.

אלה לא רק המספרים הפנומנליים. מכבי תל אביב ירדה להפסקת המחצית בתחושות מעורבות; מצד אחד, היא שלטה במשחק. מצד שני, היתרון שאחזה בו היה שברירי משהו. גם לכך אחראי סמית' במידה רבה. שתי שלשות רצופות שלו באמצע הרבע השני, אחרי שהקבוצה כולה עמדה על 1 מ-13, קירבו את השחורים/אדומים עד מינוס ארבע בלבד ונסכו בהם את התקווה למהפך.

וכך, לנגד עינינו, הפך ספידי סמית' משחקן שכונה לשכונת פאר.

בצד המפסיד התייצבה הקבוצה שחזרה לדרוס את ליגת העל בחודשים האחרונים, אבל במשחק החשוב ביותר (עד כה) השתנקה ונחנקה. שוב. הרגע המכונן מבחינתה של מכבי תל אביב התרחש 52 שניות לתוך הרבע השלישי, כשעוד הוליכה 42:46. בראון ביצע עבירת תוקף, שהייתה העבירה השלישית שלו, וסימן לעודד קטש שהוא רוצה להישאר על המגרש.

המאמן זרם איתו, אבל הכוכב גרם נזק כמעט בכל רגע ורגע שבו שיחק. יובל זוסמן התעלק עליו, ולא איפשר לו לראות אור יום. אור קורנליוס עלה מהספסל והצטרף. גם האחרים אימללו את האיש עם הסרט על הראש, שהלך ושקע. הוא המשיך לאבד כדורים וללוות במבט את היריבים שחלפו על פניו בדרכם לסלים קלים.

קטש, שהלך לאורך כל העונה באש ובמים עם הכוכבים שלו, וגם הרוויח לא מעט בזכות ההחלטה הזו - הבין שאין לקבוצתו זכות קיום ללא בראון, בגמר שמלכתחילה היה נטול ווייד בולדווין (ובחלקים נרחבים גם נטול ג'ון דיברתולומיאו). ועדיין, ההליכה אחריו בסיטואציה שנוצרה הייתה מוגזמת, אולי אפילו עיוורת. אז גם הגיע עונשו של החטא: באמצע הרבע השלישי הופרה ההבטחה, ונשרקה העבירה הרביעית.

המצב על הלוח עוד היה סביר, קרוב ומותח בשלב הזה, רק 51:52 לירושלים, אולם המומנטום כבר היה לגמרי בצד שלה (5:15 מתחילת המחצית). ירידתו הכפויה של בראון לספסל נתנה את האות להמשך ההתפרקות, וכשהוא נשלח בחזרה למגרש - הוא רק העמיק עוד יותר את הבעיה.

במילים אחרות: אכל הפעם את הדג המסריח, חטף מלקות וגורש מן העיר. מה זאת אומרת "הפעם"; הפעם הזו הייתה במשחק על תואר.

ובנתון אחד: הרבע השלישי הסתיים ב-31:10, ולאורך ההיסטוריה היו לצהובים רק שלושה רבעים גרועים יותר בזירה המקומית. 30:6 בדרך לתבוסת ה-25 בדרבי באוסישקין ב-2004, 30:7 בארנה לפני תשע שנים ו-38:16 במהפך של ירושלים בגמר הגביע ב-2008.

ההפסד של מכבי תל אביב מתחיל אולי לצבוע את העונה שלה בצבעים שונים לגמרי. הקמפיין ביורוליג היה יותר ממרשים, והמסע עד כה בליגה היה חיובי וטוב. אבל אם היא תסיים את המסלול בידיים ריקות, השיח יתהפך עליה. לצרות האובייקטיביות שלה מתווסף הביטחון העצמי שנסך הגמר ביריבותיה הגדולות, מחזיקת הגביע הטרייה מהבירה והפועל תל אביב המתחדשת תחת סטפנוס דדאס. לפתע, הן מרגישות שוב שהאלופה המכהנת פגיעה כל עוד בולדווין מושבת (ויש סיכוי לא קטן שהוא יישאר בהשבתה עד סוף העונה).

1996 ו-1997. 2007 ו-2008. 2019 ו-2020. 2023 ו-2024. כמיטב המסורת, הזכיות של ירושלים בגביע באות בצמדים. אתמול הצגנו כאן שאלה: האם אפשר יהיה לזקוף ניצחון בגמר לזכותו המלאה של יונתן אלון כמאמן, אף שלא הוגדר כך באופן רשמי?

לאור תצוגת הכדורסל מול מכבי תל אביב, הניצחונות הטקטיים במעלה הדרך, ההתגברות על נטישתו של זאק הנקינס והפריחה המחודשת של זוסמן - התשובה החד-משמעית היא: כן. בהחלט. יונתן אלון, המאמן שמחזיק בגביע המדינה.