ב-1996 זכתה הפועל ירושלים בגביע המדינה הראשון שלה, עם פיני "אמא, הבאתי" וכו' גרשון כמאמן, וב-1997 השלימה צמד עם גדי קידר; ב-2007 וב-2008 דן שמיר הצעיד אותה לשתי זכיות ברציפות; ב-2019 וב-2020 שוב הייתה לה סרייה של שני גביעים, ועל שניהם היה חתום עודד קטש.
לכן, בהסתמך על העובדות הכי לא חשובות שיש לגמר להציע, ההיסטוריה מזמנת לאדומים ניצחון הערב (חמישי, 21:00) על מכבי תל אביב. הלוא ב-2023 אלכסנדר דז'יקיץ' סחב אותם לתואר, ולפי ההיסטוריה - ב-2024 הם אמורים לשמור על מסורת הצמדים ולגרוף שוב את הקופה.
אבל רגע, יקשו המקשים; ברור מי היה האיש בחולצה המכופתרת ו/או בחליפה ו/או בווסט שלקח את הקבוצה אל כל אחד משבעת הגביעים הקודמים. ומה יעשו במדורי הטריוויה אם זה יקרה גם הפעם? למי יזקפו את ההצלחה? המאמן המוצהר והרשמי שלה הוא שי אולארצ'יק. באתר הרשמי של מנהלת הליגה הוא אף עומד על מאזן 4:14; אלא שבתשעת המשחקים האחרונים, מי שעומד על הקווים הוא בכלל המנהל המקצועי יונתן אלון.
ראשית, כדי להסיר ספק (אם למישהו נותר כזה): אלון הוא המאמן בפועל. הוא לא רק מנהל את המשחקים, אלא גם מעביר את האימונים, מקבל את ההחלטות בנוגע לרישום הזרים ועושה כל מה שמאמן רגיל אמור לעשות. הוא זה שהופיע למסיבת העיתונאים הרשמית לקראת הגמר, וכך גם הוא מתייצב בפני המצלמות והמיקרופונים ומתראיין אחרי כל ניצחון או הפסד. גם בטופס המשחק, כך מספרים, הוא זה שרשום כמאמן - ולכן זוכה בלגיטימציה לעמוד ולתת הוראות, ואינו נדרש לשבת על הספסל.
ובכל זאת, ההתייחסות הרשמית האחרונה של הפועל ירושלים לסוגיית המאמן ניתנה לפני כמעט חודשיים, ב-23 במרץ. המועדון בישר בהודעה רשמית על סיום דרכו של איליאס קאנדזוריס, ובסיומה נכתב כי "עוזרי המאמן שי אולארצ'יק ותיאודורוס ינאקופולוס ינהלו את המשחקים הקרובים של הקבוצה, בתמיכתו של המנהל המקצועי יונתן אלון". כתב ולא יסף.
סוגיית המאמן המחליף בירושלים הפכה לאישיו יותר מפעם אחת העונה. בשני ההפסדים הראשונים בליגת העל, כשדז'יקיץ' והזרים נשארו בבלגרד, אולארצ'יק מילא את מקומו; אחרי שהסרבי אימן פעם אחת בארץ ושוב סירב לשוב אליה, הועמד ינאקופולוס בניגוד לתקנות - ועורר את זעמו של המאמן היריב דני פרנקו; אולארצ'יק חזר למשבצת עד הגעתו של קאנדזוריס, ונקרא אליה מחדש לערב אחד אחרי פיטורי היווני.
ואז הגיע משחק הנוקאאוט הראשון של העונה בבירה, והפועל תל אביב עלתה לארנה ברבע גמר הגביע. בתחילת המשחק, כל אנשי הצוות המקצועי ישבו זה לצד זה; כעבור זמן קצר נעמד אלון בקרבת הספסל, ונראה מהוסס משהו; אחר כך הוא לקח עוד צעד קדימה אל הקווים - ולא התיישב עד היום. איתו, ירושלים עומדת על מאזן 1:8.
בשעות הראשונות לאחר הפרידה מקאנדזוריס (או לפניה), היו מי שהשתעשעו ברעיון להנחית מאמן ישראלי כפלסטר עד סיום העונה, כדי לענות על הצורך הזמני - אבל להגיע לקיץ בלי התחייבויות קודמות. שמותיהם של אריאל בית הלחמי ואריק שיבק הוצעו, ונפסלו כמעט באותה נשימה.
"אחרי שקאנדזוריס הלך, ספידי סמית' בא אליי הביתה ואמר: תקשיב, אנחנו לא נקבל מישהו שיבוא מבחוץ", סיפר אלון בריאיון לאבישי סלונים ויפתח סמואל בפודקאסט האוהדים "כיפה אדומה". הוא הבהיר ש"זה לא היה בקטע שלילי", והמשיך לצטט את הרכז: "אנחנו רוצים מישהו שהיה איתנו בחרא, והיה איתנו בבלגרד, וסבל איתנו. אתה, שי ותיאו הייתם איתנו. מישהו מבחוץ לא יבין אותנו".
וכך, בעצם, נותר אלון כמועמד היחיד. הוא לא רצה בתפקיד, והבין שזה לא הדבר הנכון עבורו בפרט ועבור הקבוצה בכלל. זו לא הפעם הראשונה שבה נדרש לבצע את הצעד: גם ב-2021 נאלצה ירושלים - שלא ברצונה - להיפרד ממאמנה (אז היה זה קטש שעבר לפנאתינייקוס), וגם אז היא פיטרה במהירות את מחליפו הזר שלא התאים (דאיניוס אדומייטיס) כדי לתת לאלון לסיים את העונה על הקווים.
אלא שיש הבדל מהותי בין שני המקרים; אלון הוקפץ אז מעמדת עוזר המאמן, ולא מתפקיד המנהל המקצועי. בימים אלה, מעבר לעבודתו כמאמן, הוא עוסק בשלל תכנונים לעתיד - ולמעשה גם אחראי על מינוי מחליפו, שיאמן את הקבוצה בעונה הבאה. לא מצב אידיאלי, לכל הדעות.
למה בעצם בחרו האדומים לבצע את המהלך הזה, בלי להודיע עליו? עבודת המנהל המקצועי היא יציבה ובטוחה יותר מעבודת המאמן, ובוודאי אינה תלויה בתוצאות מיידיות כאלה או אחרות; מנהלים מקצועיים, ספורטס דיירקטורס, נשפטים על פי תהליכים ארוכי טווח - בעוד מאמנים זוכים לאשראי כזה או אחר, ובסופו של דבר עתידם נגזר בהתאם להישגים בעונות ספציפיות. לפעמים אפילו במשחקים ספציפיים.
ניסיון העבר מלמד שברוב המקרים, מנהלים מקצועיים שעברו לאימון - אפילו באופן זמני - הציבו את עצמם על הגריל ולא חזרו שוב לתפקידם. בירושלים מכירים זאת היטב: יותם הלפרין עשה את המעבר הזה לפני שנתיים, ונפלט אחר כך לחלוטין מהמערכת, וההיסטוריה מלאת דוגמאות דומות. למשל, צביקה שרף במכבי תל אביב, וכמוהו גם אנשי כדורגל בולטים כמו אליניב ברדה, ברק יצחקי, ניר קלינגר ואבי נמני. לעומת כל אלה עומד אבי אבן, שבאופן נדיר חזר לשגרה ואף השתדרג במכבי תל אביב, אחרי הקדנציה הקצרה שלו כמאמן ב-2022.
גם מבחינת הנראות, חששו במועדון כי המהלך יכול לגרום להשפעה שלילית בחיפושים אחר מאמן בהמשך הדרך. העובדה שהמנהל המקצועי כבר החליף שני מאמנים באמצע העונה בתוך שלוש שנים (גם אם באחד המקרים הוא עוד לא נשא בטייטל הזה), עלולה לייצר חשדנות מובנית וטבעית בנוגע לשאיפותיו ובאשר ליציבותו וסיכויי שרידותו.
כל הנתונים והשיקולים האלה לא משנים את השורה התחתונה, שהולידה ייצור כלאיים תקדימי: אלון מאמן את הפועל ירושלים, אבל אינו נושא בתואר מאמן הפועל ירושלים. ואם לא הוחלט עדיין אם הוא המאמן או המנהל המקצועי, אולי נכון לקרוא לו - המאמן המקצועי. שם מוזר לסיטואציה תמוהה.
כשאלון לקח על עצמו את אימון הקבוצה, מטרתו המיידית הייתה לייצב אותה ובאיזשהו מקום לשרוד ללא קטסטרופות עד סוף העונה. באותו זמן, ירושלים נאבקה על עצם כניסתה לבית העליון, וכבר דמיינה כיצד היא נקלעת לסדרה מול מכבי או הפועל תל אביב ברבע גמר הפלייאוף. מאז השתנו מעט פני הדברים.
האדומים נכנסו לרצף ניצחונות, טיפסו במעלה הטבלה, וביום טוב כבר רואים את יתרון הביתיות בידיהם; הפסד אחד למכבי רמת גן - היחיד עד כה בתקופת אלון - גנז את החלום להתברג בשלישייה הראשונה, אבל מנגד נרשם הניצחון המרשים על הפועל תל אביב ברבע גמר הגביע ומביא את הקבוצה לאמצע חודש מאי כשהיא רחוקה ניצחון אחד מתואר.
כל הסימנים מורים על כך שאלון ימשיך לקבל אשראי מהבעלים מתן אדלסון ושותפו גל מקל, ויחזור בקיץ למשבצת המנהל המקצועי. וזה מוליד אירוניה מוזרה בפני עצמה: באיזשהו מקום, המאמן רוצה שיריבו הערב בגמר הגביע, יהיה גם זה שיחליפו על הקווים בעונה הבאה.