העונה הנוכחית עדיין לא הסתיימה, אבל היא תירשם, גם מסיבות אובייקטיביות כמו המלחמה בעזה, כאחת המוזרות בהיסטוריה של ליגת העל. העובדה שמכבי תל אביב עשויה לסיים אותה בפער דו ספרתי לא עולה בקנה אחד עם ההיגיון, אבל בשורה התחתונה, דווקא היומיים האחרונים בגביע מסבירים מדוע זה קורה.
ההפסד של המוליכה מביך ולא היה צריך לקרות. רובי קין שידר מלכתחילה עם ההרכב שהעלה שהמפעל משני בחשיבותו. לפעמים, כמו בעונת הטרבל, זה מצליח. בדרך כלל כשאתה מעלה הרכבים משניים כל כך, עם הגנה שבה השחקנים בקושי משתפים פעולה אפילו באימונים, אתה נענש. כולנו זוכרים את מפלת אום אל פחם של איביץ'. ועדיין, מכבי תל אביב הייתה צריכה לנצח את המשחק הזה, במיוחד אחרי פנדל שהבקיעה בדקה ה-96.
24 שעות חלפו, ומכבי חיפה שוב הראתה שכל דבר שמכבי תל אביב עושה, היא יכולה לעשות יותר גרוע. להפסיד בבית לעשרה שחקנים של נתניה אחרי שהובלת 0:1? זה משהו הרבה יותר גדול מכדורגל. וזה בדיוק העניין: מכבי חיפה לא סתם מפסידה העונה, היא מנערת את שאריות המבוכה שנדבקו לבגדים של מכבי תל אביב. בשיא המשבר של הצהובים, לאחר שמכבי חיפה כבר ניצחה אותם בבלומפילד, היא הפסידה להם בגמר גביע הטוטו. מיד לאחר השפלת אולימפיאקוס, כשהייתה לה הזדמנות להפעיל לחץ, היא נוצחה על ידי בני ריינה. הורידו נקודות בבית הדין? נפסיד גם בבית לבני ריינה כדי לשמוט את הטיעון הזה. והנה, הגיע הגביע. במשך יממה אחת מכבי תל אביב התפלשה בהסברים ובתירוצים, אבל דגו והחבר'ה שלו נחלצו מיד לעזרתם. מה לא עושים בשביל יריבים?
המאבק על האליפות לא יוכרע, כמובן, על הדברים האלה, אבל גם לתודעה יש ערך, וכמעט בכל גזרה מכבי חיפה היא זו שדאגה לגמד את המשברים של מכבי תל אביב. ביום שני היא תקבל הזדמנות אחרונה להפוך את שעון החול. כמו שהיא נראית כרגע, זו משימה קשה עד בלתי אפשרית.
הנה עוד משהו על המוזרות של העונה הזאת. כשעבדולאי סק ומילסון יצאו לאליפות אפריקה, התהייה הייתה מי יחסר יותר. בתקופה ההיא רשמה מכבי חיפה נוקאאוט מוחץ - שון גולדברג הנהיג היטב את ההגנה, מכבי תל אביב לא פגעה בכלום, פער של 10 נקודות נמחק ומכבי חיפה עלתה לפסגה.
בישורת האחרונה של העונה הכול התהפך. מילסון חזר להיות מילסון ולעשות קסמים, בעוד סק עסוק ביותר מדי דברים על המגרש, כשכדורגל איכותי אינו אחד מהם. דווקא איתו ההגנה פחות רגועה ופחות דומיננטית. מי יודע, לו אליפות אפריקה הייתה נמשכת עד מאי וצ'ארון שרי, עזיבה שהתבררה כמשמעותית יותר משנדמה תחילה, היה נשאר, ייתכן שהטבלה הייתה היום שונה לחלוטין.
ברשת רצו הרבה דחקות בגלל צילום הפנים של שינו זוארץ בדקות האחרונות בסמי עופר, כשהבין את הנזק בהדחה של שתי המוליכות. בשנה שעברה קיבלה ההתאחדות לכדורגל את בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב בחצי הגמר, מה שהבטיח משחק סוער גם בגמר (לא חשבנו שעד כדי כך הוא יהיה סוער). לפני שנתיים באר שבע ניצחה בזו אחר זו את מכבי תל אביב ומכבי חיפה. לפני שלוש שנים קיבלנו את הדרבי הפסיכי בבלומפילד. בעונה שבה לא הייתה בוננזה, הגמר בין באר שבע למכבי פתח תקווה שוחק גם כך מול יציעים ריקים.
השנה נקבל את מכבי פתח תקווה, נוף הגליל ומכבי נתניה, כשהמתברגת היחידה לחצי הגמר בין ארבע הגדולות היא הפועל באר שבע. טכנית, ייתכן שנצפה בגמר בין מכבי פתח תקווה לנוף הגליל.
גם אם לא יודו בכך, די ברור שאליניב ברדה והפועל באר שבע מחייכים מתחת לשפם. הם לא ציפו לכך שבשלב הזה יישארו קבוצת הפלייאוף העליון היחידה במפעל. כאן גם טמונה המלכודת שהם כפי הנראה מודעים לה - הם פשוט לא יודעים להיות פייבוריטים. לאחר הריצה המטורפת, שבה התחילה לראות את הפסגה מקרוב, באר שבע נעצרה עם תיקו ביתי מול מכבי פתח תקווה, שאליו התלווה הפסד למכבי תל אביב - והצמרת שוב ברחה. קצת לחץ, ובאר שבע ברחה לאזור הנוחות המוכר של "שיט, יכולנו להיות במאבק האליפות, אבל אנחנו לא. יאללה, לא נורא".
העונה הזאת של באר שבע היא פספוס כרגע. גביע יצבע אותה בגוונים שונים לחלוטין. כדי שזה יקרה, היא תהיה חייבת לצאת מגישת האין לנו מה להפסיד שכל כך מאפיינת אותה בשנים האחרונות. עכשיו יש, ועוד איך.
למרקו בלבול וגיא צרפתי יש דבר אחד משותף: שניהם היו מאמנים ראשיים שתווית העוזר צרובה על מצחם. אמנם לפני שהדריך את מכבי נתניה צרפתי אימן רק במשך משחקים ספורים בעוד בלבול הגיע להישגים לא רעים עם סכנין ומכבי חיפה, אבל בשורה התחתונה הוא תמיד חזר להתחבא מאחורי התפקיד חסין האש של עוזר המאמן.
איני יכול וגם לא יהיה הוגן לשפוט את הבחירות של אדם זה או אחר בקריירה, אבל הזיהוי הזה עושה לבלבול עוול. בסופו של יום, הוא מאמן שיכול להוביל להישגים יחסיים כל קבוצה מדרגי הביניים ומטה בליגת העל. אתמול ראינו את זה בחיפה, כעת נותר לעקוב ולראות אם יביא את שרביט הקסם גם לליגה.