ה-27 במאי 1985 היה עוד ערב נוטף זיעה בהיכל העכברושים המיוזע שנקרא "בוסטון גארדן". זה היה המשחק הראשון בסדרת גמר ה-NBA בין שתי היריבות המושבעות של העשור, הסלטיקס של לארי בירד מול הלייקרס של מג'יק ג'ונסון. קווין מקהייל וסקוט ודמן חרכו את הפרקט והנחילו ללייקרס תבוסה 114:148, שזיכתה את האירוע, שחל ביום הזיכרון האמריקני, בכינוי "Memorial Day Massacre" (טבח יום הזיכרון). בסיום נשאל מג'יק על התבוסה, אמר "זה היה סיוט" והוסיף שורה שהפכה לאלמותית ולמקרה בוחן עבור קבוצות במשבר: "אבל זה רק משחק אחד". ואכן, במשחק הבא באותו אולם, שלושה ערבים לאחר מכן, הלייקרס ניצחו 102:109 בדרך ל-2:4 בסדרה כולה ואליפות.
שלושה ערבים חלפו גם מאז אותה תצוגה מזוויעה של מכבי תל אביב במקום המומצא הקרוי באצ'קה טופולה (חבר שלח לי מה"מלון" בו השתכן תמונה של יצור שנראה כמו הכלאה של עגל וחזיר, חיה שיש רק במקומות מומצאים). ה-1:6 הזה הוא לא משהו שיוצא מהראש, אבל מכבי תל אביב הייתה חייבת להשכיח אותו מהר. היא הייתה צריכה לזכור שזה רק משחק אחד. היא הייתה צריכה מג'יק משלה.
למזלה, היה לה אחד כזה. ולא, לא קוראים לו מילסון. גם לא ערן זהבי.
אליפות מוכרעת במשחקים הקטנים, ולא בהכרח על ידי השחקנים הגדולים. מתבקש לדבר על זהבי ועל מילסון, והמחמאות אכן מוצדקות ומגיעות לשניהם, אבל הרבה חלקים קטנים הרכיבו אמש את הניצחון של מכבי תל אביב. החשוב שבהם, לטעמי, היה עדן קארצב.
קארצב הגיע למכבי תל אביב במהלך שהתפרש כתגובה לגל ההחתמות של מכבי חיפה, ובמיוחד זו של ליאור קאסה, שנראה כי התחרות עליו פגעה באגו של המועדון. העיתוי היה מושלם - קארצב היה חייב לצאת מטורקיה, מכבי תל אביב הייתה חייבת להביא ישראלי בעל שיעור קומה ומשם הדרך לקרית שלום הייתה קצרה.
אלא שלרובי קין היו תוכניות אחרות. יוריס ואן אובריים הוא שחקן טכני יותר ומתאים לשיטה, וקארצב נותר על הספסל. בדקות המועטות ששיחק הוא היה רחוק מלהרשים ולעשות את ההבדל. הפעם, כשקבוצה שלמה סחוטה נפשית ופיזית, לא הייתה למאמן ברירה, הוא הלך עם הרכב שממעט לשחק: אופיר דוידזאדה, אבישי כהן, אייל גולסה, שבפעם האחרונה שפתח ב-11 קולנוע מוגרבי עוד היה קיים ושילמו פה בלירות למוכר הקרח. וקארצב.
ההימור הזה השתלם. קארצב היה מצוין באמצע, חילץ כדורים, הוציא לפועל מהלכים, סייע לייצר דומיננטיות מוחלטת במחצית הראשונה, בדיוק כמו הפוטנציאל שסומן לפני מספר שנים. ייתכן שזה היה המשחק שבו רכש מחדש את אמונו של קין. כמה זמן זה יימשך והאם יקבל אשראי במשחקים הבאים? לא ברור, אבל מכבי תל אביב עוד תצטרך לחלץ ממנו את המיטב. לפחות אמש הוא הוכיח שהוא מוכן לאתגר.
בזמן שכולנו התרכזנו בהשפלה של מכבי תל אביב, מכבי חיפה חזרה מאיטליה עם 1:1 מחמיא עם פיורנטינה. אחרי ההפסד 4:3 במשחק הראשון, מסאי דגו רק קיווה שהשחקנים שלו יימנעו ככל שניתן משחיקה. ההדחה התקבלה בטבעיות, גם בקרב האוהדים. מכבי חיפה באמת נתנה את המקסימום העונה, עם עומס משחקים פסיכי, כעת היא יכולה להתרכז בליגה.
אלא שהעומס הזה לא באמת נקלט, היה קל להתעלם ממנו בסוף השבוע האחרון, במיוחד, כאמור, כשאת הכותרות ייצרה מכבי תל אביב. מכבי חיפה קיימה עשרה משחקים ב-33 ימים. משחק בכל שלושה ימים לערך. זה קצב חולני, במיוחד כשמוסיפים לכך את העובדה שהאלופה נאלצה "לארח" פעמיים בהונגריה. במצב עניינים כזה אתה לא יכול להיות במיטבך, והתוצאות בהתאם.
עכשיו דגו ושחקני האלופה צריכים למצוא פתרונות, שהולכים ונהיים קשים מרגע לרגע. הם מגיעים לישורת האחרונה בכושר לא טוב, עם רמות עייפות ועומס. פעם אחת הם כבר מחקו פער של עשר נקודות, כעת הם צריכים לעשות את זה שוב. מדובר במשימה קשה, במיוחד כשהפציעות מתרבות והסגל הולך ונשחק.
זה לא שהפסקה של שבועיים תעשה קסם. חלק מהשחקנים יהיו בנבחרת, אחרים יצטרכו זמן ממושך להתאוששות. הגוף תמיד זוכר, אבל מה שלא כל כך הודגש בסוף השבוע האחרון מקבל משנה תוקף היום - מכבי חיפה זקוקה לפגרה לא פחות ממכבי תל אביב.
ראדה פריצה, דמיטאר מקרייב, סרגיי קנדאורוב, אנדז'יי קוביקה וג'ון אוגו. זו רק רשימה חלקית של שחקנים שכיכבו בקבוצות בליגת העל, עזבו לחו"ל וכשחזרו לכאן היו צל של עצמם. הסיבות מובנות - זה לא רק הגיל המתקדם, אלא גם האתגר שהולך ופוחת. מבחינת רוב השחקנים האלה, מותר להעריך, השיבה לליגת העל הייתה בגדר תחנה אחרונה וסיכום הקריירה.
גודסוויי דוניו לא היה כוכב במכבי חיפה, אבל גם לא שחקן שולי. הוא הבקיע 13 שערים, חלקם מכריעים, והיה שותף מלא לשתי זכיות באליפות. לאחר מכן עזב לנפטצ'י באקו, התגלגל לאפולון לימסול שבה לא ממש מצא את מקומו והושאל בתחילת פברואר להפועל חדרה, שהייתה שקועה אז בירכתי הטבלה.
לכאורה, סיפור קלאסי על עוד זר שחוזר לנוחות של ליגת העל, ועוד בקבוצה בלי ציפיות כמו חדרה. מה כבר יקרה? יצליח - יצליח, לא יצליח - ימצא קבוצה אחרת, למי אכפת?
אלא שהסיפור של דוניו קצת שונה. יממה לאחר שחתם לא שותף, כמובן, בהפסד לבני ריינה. מה קרה מאז? ארבעה ניצחונות, תיקו אחד והפסד (בסמי עופר למכבי חיפה). נגד הפועל פתח תקווה הוא כבש את הראשון ובישל את השני, הבקיע בתיקו מול הפועל ירושלים, כבש פעם אחת ובישל פעמיים ב-1:3 על מכבי נתניה בשבת האחרונה. שלושה שערים, שלושה בישולים ובריחה רצינית מהתחתית.
בחירות הזרים של חדרה בחורף היו מוצלחות, אבל מכולן דוניו היה ההימור הגדול ביותר, דווקא משום שכבר שיחק בליגת העל בקבוצה מובילה. כל האינדיקציות הצביעו על שחקן עייף שיגיע לעשות סיבוב וישחק בחצי קלאץ'. בינתיים, הוא מועמד להיות הזר המשפיע ביותר של חלון ינואר.
להלן וידוי קל: אני לא מחסידי ארגוני האוהדים. ביציעים של שנות ה-80 וה-90 לא היו ארגונים, היו פשוט אוהדים, אבל הכניסה למחוזות הדיגיטל והפיכתו של העולם לכפר גלובלי הובילו להקמת המחנות הללו. חלק מהארגונים, אגב, נפלאים ופועלים למען הקהילה, אחרים קצת פחות. הבעיה אינה טמונה רק באלימות, אלא גם בעובדה שחלק מהארגונים הללו רואים את עצמם לא אחת כגדולים יותר מהמועדון, עד כדי כך שנוצר מצב אבסורדי שבו הם פשוט אוהדים את הארגון במקום את הקבוצה.
מדוע נכתבים הדברים הללו? משום שבשבת ובראשון חזינו בתצוגת תכלית של אוהדי בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב, שתיים שבין אוהדיהן נמנות קבוצות שוליים קיצוניות. הפעם, בפתח תקווה ובבלומפילד, כולם כולל כולם הבינו את צו השעה וחזרו להיות אוהדים של פעם. אלה של בית"ר ידעו שהשחקנים לחוצים והעניקו להם רוח גבית עצומה מהיציעים, אוהדי מכבי תל אביב הבינו איזה נזק יגרמו לקבוצה אם יפצחו בקריאות בוז שיורידו עוד יותר את הביטחון לשחקנים ועודדו גם בפיגור.
התוצאה הייתה עידוד יפה, נקי, למען הקבוצה. רומנטיקה מפעם. לפעמים לא צריך אבוקות. הדברים הכי פשוטים הם אלה שעובדים.