בלוז לחופש הגדול: ניצני האופטימיות שגילתה מכבי תל אביב בברלין

• רבע ראשון, 7:25 דקות. יוהאנס ת'ימן "מבריח" את אלבה ברלין ל-4:7. זהו יתרונה האחרון.
• 4:51 דקות. ווייד בולדווין משלים ריצת 0:11 מצידה של מכבי תל אביב והופך ל-7:15.
• רבע שני, 8:56 דקות. איבוד ראשון למכבי במשחק.
• 6:41 דקות. הפער צומח ל-20 נקודות.
• 2:09 דקות. אלבה מגיעה בפעם הראשונה לקו העונשין.
• רבע שלישי, 4:47 דקות. ההפרש מטפס ל-30.
• 32 שניות. מכבי עוקפת את ממוצע הנקודות העונתי שלה.
• רבע רביעי, 7:24 דקות. ג'ו תומאסון נכנס להופעת בכורה ביורוליג.
• 3:00 דקות. ג'יימס ווב מגיע למעמד של שחקן שמקבל מנוחה בגארבג' טיים.
• 2:12 דקות. מכבי רושמת החטאה שביעית (במשחק כולו!) ואחרונה לשתי נקודות.

עונת הפיצול בכדורסל האירופי, בין 2000 ל-2001, זכורה לרע עד ימינו אנו. מכבי תל אביב זכתה בסופרוליג אחרי ניצחונות על צסק"א מוסקבה ופנאתינייקוס בפיינל פור, בעוד וירטוס בולוניה הניפה את גביע היורוליג הראשון בתום סדרת גמר של חמישה משחקים מול באסקוניה. ולמה העונה הזו זכורה לרע? משום ש-44 קבוצות התיימרו לשחק בשני מפעלים שכל אחד מהם ראה בעצמו הבכיר והחשוב ביותר; בתודעה הקולקטיבית נצרב שמה של לוליו כסמל לעליבותן של המשתתפות הבלתי ראויות.

ב-18 בינואר 2001 יצאה מכבי לעיר הבירה של מחוז נורבוטן בשבדיה וטיילה ל-68:113 קליל ולמען האמת די משעמם. להוציא משחק אחד שהסתיים ב-60 הפרש מול ארהוס ברונדבי הדנית במוקדמות גביע אירופה לאלופות ב-1984 (עזבו, לא נחשב), זה היה ניצחון החוץ הגבוה ביותר של הצהובים באירופה. 23 שנים חלפו מאז, לארון בעיר העברית הראשונה התווספו מאז עוד ארבעה גביעים יבשתיים - ואתמול (חמישי) התקרבה הקבוצה הזו לשיא כפי שלא התקרבה בשום שלב בדור האחרון.

מכבי תל אביב הביסה את אלבה ברלין 71:106 ועצרה את המחוגים על 35 הפרש. זהו ניצחון החוץ הגבוה ביותר שלה ביורוליג, והשלישי בגודלו בתולדות המועדון (שוב, לא כולל מוקדמות). זה גם ניצחון החוץ הגבוה ביותר שנרשם העונה במפעל. והוא בעיקר עושה סדר, כי הצהובים הצליחו בכך למחוק את עצמם מהפסגה המפוקפקת הזו עם תבוסת ה-99:70 ה"ביתית" לריאל מדריד, שלא באמת התרחשה בבית.

קל לזלזל בניצחון על יריבה שכזו, ולא מן הנמנע שדברי זלזול מסוימים עוד יובאו כאן בהמשך. אבל הדרך שבה השיגה האלופה הישראלית את התוצאה הזו אינה מובנת מאליה; קבוצה קטנה וחלשה מהסוג של אלבה מצליחה לעיתים לגרור לרמתה הנמוכה את אלו שמתייצבות מולה. לראיה, ברצלונה הפסידה העונה בברלין, וכך גם הכוכב האדום בלגרד, ז'לגיריס קובנה ואולימפיה מילאנו. מכבי של יאניס ספרופולוס נכנעה לברלינאים לפני שנתיים. כלומר, בעונה ארוכה ומתישה, דברים כאלה עלולים לקרות.

לפני היציאה לפגרה, כשעל גבו הוא סוחב חמישה הפסדים בשישה משחקים, הודה עודד קטש שקבוצתו מחכה להפסקה הקצרה הזו כמו ילד שמצפה לחופש הגדול. והנה, הסוג-של-1-בספטמבר הגיע, וילדי הכיתה זכו ליום הסתגלות מקוצר בחוג הכדורסל של המדריך ישראל גונסאלס.

היורוליג זוכה, בצדק, למעמד הליגה השנייה בטיבה בעולם. היא נחשבת, בצדק, לליגה הקשה והתובענית ביותר. קבוצות רבות מגייסות רוכשים ומשקיעים, מגדילות תקציבים, בונות אולמות ומצמיחות אוהדים רק כדי להכניס רגל בדלת ולהשתחל אליה. בבסיס החשיבה האסטרטגית של ראשי המפעל, הם משתדלים להתעלם ממה שקורה בליגות המקומיות; הם בנו מועדון כמעט סגור, שמנכס לעצמו את הקבוצות הבכירות ביותר (עם השווקים הפוריים ביותר) ומוכן להכיל כישלונות רגעיים שלהן במאבקי האליפות כדי לספק להן את הקרקע הבטוחה להמשיך בדרכן.

אלא שאלבה, בהתנהלותה הקבועה, די בזה לאירוע. זוהי עונתה החמישית ביורוליג, ובאף אחת מהן היא אפילו לא נלחמה על כרטיס לפלייאוף. ב-2021 היא ספגה את ההפסד הביתי הכבד ביותר (103:67 לברצלונה), גם ב-2023 (93:60 לאולימפיאקוס) והחל מעכשיו גם ב-2024. כשמסתכלים על טבלת התארים בגרמניה, מתגלה תמונה די מדהימה: בארבע השנים האחרונות זכתה אלבה בשלוש אליפויות, בעוד באיירן מינכן - הנציגה הבכירה יותר של המדינה באירופה - עמדה על אפס בתקופת אנדראה טרינקיירי. הסבר מלומד? נודה בצניעות ובמעט בושה שאין לנו.

אז אם החלטתם שהליגות אינן פקטור לקביעת המשתתפות ביורוליג, לפחות תייצרו סטנדרט מחייב בזירה של עצמכם; כדי לייצר מפעל איכותי, תחרותי ומעניין עוד יותר, הקבוצות שמאכלסות בקביעות את התחתית (אהלן אהלן, וילרבאן, לא שכחנו גם אותך) צריכות לשלם מחיר ולפנות את מקומן לטובת אלו שכל כך רוצים להיכנס, ויכולים כנראה לעשות זאת לא פחות טוב. אם זה יקרה, אף אחת לא תוכל להרשות לעצמה להיראות ככה.

מכבי תל אביב מגיעה לישורת האחרונה של העונה כשהיא חמושה באופטימיות זהירה. נוח ללגלג על ליגת העל (אפשר לדון בהקפאת ירידות בעונת מלחמה, רק למה בחודש מרץ? איך אתם מעזים לשנות את החוקים באמצע המשחק? בואו, הרווחתם את הלגלוג ביושר), אבל תראו מה חמישה ניצחונות במהלך "החופש הגדול" יכולים לעשות לדינמיקה של קבוצה. פתאום הכדורסל שוטף יותר, השחקנים רעננים ובטוחים יותר, המאכזבים משגרים ניצוצות, והכל נראה נוח ובעיקר נכון יותר.

פציעתו של רומן סורקין גרמה לשינויים כפויים בסידור הקלפים. הרכב שני הגבוהים של קטש כבר אינו ממש רלוונטי; את ג'וש ניבו וחסיאל ריברו הוא יתקשה לצוות יחד, משום שיזדקק לכל אחד מהם בדקות המנוחה של השני; ג'ייק כהן, בפעם ה-7,328 בחייו, חוזר לעמדת הפאוור פורוורד הפותח - ואחרי עליות ומורדות קיצוניות לאורך העונה, הופך ווב לפאוור פורוורד המוביל.

מול אלבה זה הספיק כדי שהשניים הללו יחברו 21 נקודות (100% לשתיים, 80% מהשדה) מהעמדה הכי חלשה בקבוצה. במשחקים הבאים גם בונזי קולסון עשוי לראות זמן ממושך יותר במשבצת הזו, לצד הרכבי שלושה גארדים, ולא בטוח שזה רעיון רע. בדקות הראשונות אתמול, כשהמשחק עוד היה חי, נראה שבולדווין ולורנזו בראון חיפשו אותו, והוא היה דומיננטי ואפילו נשלח - שומו שמיים - למהלך או שניים של פוסט אפ.

בשלב הזה לפני שנה, אחרי ההפסד בגמר גביע המדינה, יצאו הצהובים לרצף ניצחונות מרשים שהקפיץ אותם עד למקום החמישי ביורוליג. האם הם מסוגלים לייצר סטריק דומה גם העונה? מבחינת היריבות שמצפות להם בשבועות הקרובים, ייתכן שכן; ללא המעטפת המפנקת של יד אליהו, לא בטוח שזה יהיה כל כך פשוט. ביום בהיר, ועם עזרה קטנה מאלו שנמצאות מעליהם, הם יכולים לראות עצמם במאבק על המקום השישי שמוביל ישירות לפלייאוף.