אחרון מאמני הכדורגל: הגעגוע לדרור קשטן כסימן למשהו שחסר מאוד בחיינו

גם בקריירה של מאמן עטור הישגים, יש רגעי שפל. הנה, אפילו אצל דרור קשטן, המאמן הישראלי המעוטר ביותר בכל הזמנים, היו כמה כאלה. אחד מהם, אולי המשבר המקצועי הגדול ביותר בקריירה המפוארת שלו, היה בעונת 1994-1995 עת אימן את פרויקט הגלאקטיקוס של רובי שפירא בהפועל חיפה. למה בעת הספד אני מזכיר דווקא את אחד מרגעי השפל הבודדים בקריירה של מאמן גדול? כי מסתבר שאלה מגדירים אותנו לא פחות - ולעתים אף יותר - מרגעי השיא שלנו.

בתחילת העונה ההיא נדמה היה שדרור קשטן קיבל לידיו את הצעצוע המבריק ביותר בליגה. המונח "גלאקטיקוס" אמנם עדיין לא היה אז בשימוש, אבל אם עד לאותה העת צמחו קבוצות כדורגל גדולות מתוך עצמן, כלומר ממחלקת הנוער שלהן בשילוב רכש מוצלח, כאן היה ניסיון לקצר תהליכים באמצעות כסף (הטעות שאורבת לכל בעלים חדש ועשיר). רובי שפירא כבר היה ספונסר של הפועל חיפה, אבל כשהפך לבעלים יחיד שנטל לעצמו את התואר "נשיא", הוא החל לפתוח את הארנק באמת.

הרכש המשמעותי ביותר באותה שנה היה ראובן עטר, מי שנחשב לגדול הכישרונות שצמחו בשורות היריבה העירונית המעוטרת ואליו חבר טל בנין, כישרון שגדל במועדון, אבל השלים סבב נדודים שכלל גם שלוש שנים מוצלחות בשורות היריבה העירונית ואפילו עונה אחת בקאן מהליגה הצרפתית. עם שני הקשרים היקרים והמוערכים ביותר בכדורגל הישראלי - אחד שהוא סמל לעבודה קשה ונחישות והשני שהוא סמל לווירטואוזיות בסגנון דרום-אמריקאי, הסתער קשטן על הליגה.

דרור קשטן כבר לא היה צריך להוכיח שהוא יודע לאמן כדורגל, אבל שום דבר לא הכין את המאמן הוותיק למפגש עם חדר הלבשה מלא בכוכבים. עד אז הוא היה הפוסק היחיד במועדונים שבהם אימן, סמכות מקצועית עליונה, מי שיכול ברצותו להעלות שחקן מהנוער ולהפוך אותו לכוכב - וברצותו לספסל את הכוכב הגדול ביותר בסגל, רק מפני שהעז להתחצף אליו באימון המסכם. במובן הזה היה דרור קשטן בן דורם של מאמנים אייקוניים מבוגרים ממנו, כמו דוביד שווייצר, עמנואל שפר, יצחק שניאור, יעקב גרונדמן, ניסים בכר, שלמה שרף - שהיה כבר קרוב אליו בגיל ואפילו, אם רוצים להרחיק עד לכדורסל - מאמנים כמו רלף קליין.

המפגש של קשטן עם אסופת הכוכבים ההיא היה טראומתי: המאמן עלה על מסלול התנגשות עם השחקנים המובילים של הקבוצה, לקה בליבו, לא הצליח להעלות את המועדון על מסלול ניצחונות שיהלום את ההשקעה האדירה, אבל למרות זאת לא שינה מעמדתו, לפיה בקבוצת כדורגל צריך אפילו הכוכב הגדול ביותר לשחק בדיוק כפי שהורה לו המאמן. בשיאו של המשבר, כשהפרויקט שקע במצולות, קשטן פוטר. הוא היה מצולק פיזית ונפשית, אבל נשאר נאמן לעצמו. הדיווחים מכפר סיטרין, שם שכן מתקן האימונים המפואר של הפועל חיפה בעידן שפירא, מספרים כי עם הידיעה על פיטורי המאמן, עלו הכוכבים על השולחנות ופרצו בריקודים סוערים - ביודעם שאצל המחליף, ויקו חדד, יוכלו לעשות כרצונם.

הפועל חיפה של חדד שרדה את מאבקי התחתית של אותה עונה, אבל הוויתור לשחקנים והעדפתם על פני המאמן, תכונה שליוותה את רובי שפירא לאורך כל ימיו בכדורגל, עלתה לו בהמתנה של עוד ארבע שנים תמימות בדרך אל תואר האליפות היחיד שבו זכה המועדון. לימים הודה רובי שפירא שפיטורי קשטן היו הטעות הגדולה ביותר שעשה (ובדיעבד נוכח אחריתו המרה של רובי, אפשר לומר שלמרבה הצער הייתה זו רק אמת לשעתה).

עוד על הפרידה מדרור קשטן

אבל בכדורגל הישראלי: דרור קשטן הלך לעולמו בגיל 79
בניון: "קשטן איש מדהים". אוחנה: "חבר ודמות משמעותית"
הספינקס: פרידה מהאיש והמסרק, וגם עם הלב הכי גדול שיש

אם להיתלות באילן הגבוה ביותר שאני מכיר בתחום הזה, סר אלכס פרגוסון, אפשר לומר שהיו מרכיבים דומים באופי של שני המנג'רים. ההתעקשות שלא להזניח אפילו את הפרט השולי ביותר (איך אמר יוסי אבוקסיס אחרי אחד הניצחונות הגדולים במסע האירופי המופלא של הפועל תל אביב? אפילו את הריח של הדיאודורנט שבו השתמש הכוכב ששמר עליו, הוא ידע מבעוד מועד - הודות להכנה הטקטית של קשטן), הדרישה הבלתי מתפשרת מכל שחקן לתת את המאה אחוזים שלו, הקלאשים התכופים עם התקשורת שהעזה, ברוב חוצפתה, לשאול שאלה לא נוחה - ומעל לכל, ההערצה העיוורת שזכה לה מצד השחקנים, בין היתר בשל העובדה שמי שלא קיבל עליו את מרותו המלאה של המנג'ר נאלץ לחפש לו קבוצה חדשה. הגעגועים לדרור קשטן לפיכך מתחברים לא רק לגעגועים של אוהדי מנצ'סטר יונייטד לסר אלכס פרגוסון, אלא לעידן אחר בכדורגל.

אם כבר הרחקנו עד חדרי ההלבשה באולד טראפורד, הבה נבקר שם שוב כדי להעלות באוב את דמותו האייקונית של סר אחר, סר מאט באזבי, שהעיף מהקבוצה את הכישרון הגדול ביותר בעת ההיא (ויש שיטענו שאף בכלל, לפחות בכל הקשור לאי הבריטי), ג'ורג'י בסט, בנימוק הפשוט לפיו "אין איש שהוא גדול ביותר מהמועדון".

כמובן שהקו הזה שעבר כחוט השני ממנג'ר סקוטי אחד למשנהו ונגמר בסטופקס מעל הגבה של דיוויד בקהאם, לא יכול היה להתקיים היום למשל. אפילו אם ניקח כמה שנים אחרונה לשיא הקריירה של מסי ורונאלדו, מישהו יכול לדמיין מאמן שמספסל מותג על שמוכר מרצ'נדייז כמו CR7? ואם תשאלו את הכוכב הפורטוגלי, ככל הנראה האיש עם האגו המפותח ביותר בהיסטוריה של המשחק, הרי שגם הוא יודה שמכל המנג'רים שאימנו אותו בימי חייו, היחיד שהצליח לגרום לו להיות מותג על ולא, נניח, סוג של ראובן עובד (כסמל לכישרון אדיר ומבוזבז), הרי שזה רק פרגי - שלו עד היום הוא קורא "בוס".

הגעגועים לעידן ההוא הם גם געגועים לעולם שבו הייתה היררכיה ברורה, לא רק בספורט. כולנו מכירים את המחזות שהפכו לנפוצים יותר ויותר במסגרתם מגיע זוג צעיר עם פעוט למסעדה, האידיוט הקטן (סליחה, כן?) צורח, משתולל, מעיף מפיות, צלחות וסכו"ם לכל עבר או משתרע בזעקות שבר על רצפת המסעדה - וההורים מביטים בו במבט מטומטם ובעיקר חסר אונים, עד שלסועדים האחרים מתחשק לגשת ולומר להם כמה מילים על חינוך.

הכוונה אינה לעודד אלימות, חלילה, אבל מי שמקרין סמכות לא יזדקק לעולם להרמת יד. כי נדמה שבעידן הזה, מרוב רצון של הורים להתחבב על ילדיהם במקום להכווין אותם, פסה המשמעות מהמושג סמכות. אם פעם רעדו תלמידים נוכח האפשרות שהמורה יזמין לשיחה את הוריהם, הרי שהיום המורים חוששים כאשר ההורים מוזמנים לבית הספר על ידי בנם או בתם - והוא הדין לגבי שוטרים, מפקדים בצה"ל, אפילו מנהלים ומנהלות בעבודה: לך תדרוש היום מעובד שיבצע את המטלות הפשוטות שעבורן משולם לו שכר. עוד תמצא את עצמך על ספסל הנאשמים בבית הדין בהאג.

מאחר שאנו עוסקים בכדורגל, זה המקום לציין שמאמן-מנג'ר סמכותי אינו מי שעסוק בלהצר את צעדי כוכביו (כשם שהורה סמכותי לא מונע מילדיו לבטא את עצמם) להפך - הוא זה שמאפשר להם לתעל אותו כך שיקרין על חבריו לקבוצה ויזכה לקבל מהם בחזרה (מסי בברצלונה, ממש כמו מייקל ג'ורדן בשיקאגו הן שתי דוגמאות מצוינות של כוכבים שהקבוצה עובדת בשבילם, אבל במקביל הם הופכים את כל מי שלצידם לטוב יותר). אם לצטט את סר אלכס: "עבודה קשה תמיד תנצח כישרון, אלא אם גם הכישרון עובד קשה".

אלא שהעניין הזה הופך קשה יותר משנה לשנה. היו אמנם כוכבים עם אגו בשמיים גם בעבר, מאייל ברקוביץ' ועד לאבי נמני (אפרופו עוד פרויקט גלאקטיקוס שנכשל), אבל נדמה שהיום האגו הוא חזות הכל: הכוכבים מרוויחים הרבה יותר מהמאמנים שלהם, יודעים שמעמדם איתן ולא מוכנים לקבל עוד פקודות מאף אחד - לא בבית הספר, לא בצבא, לא בעבודה, קל וחומר לא במועדון כדורגל.

הגעגועים לדרור האדם, לפיכך, הם נחלת משפחתו וחבריו. הגעגועים לקשטן כנציג לדור הולך ונעלם, ולא רק בכדורגל, הם נחלת כולנו.