גבירותיי ורבותיי, מהפך. או סוג של. ליגת העל הישראלית עדיין רחוקה מאוד מהליגות האירופיות שבהן נכבשים הכי הרבה שערים, אבל בינתיים המגמה חיובית. עם פחות תוצאות 0:0 ועם משחקים שהסתיימו העונה ב-4:4, 3:3, 1:5 ו-2:3, בליגה הישראלית סופרים ממוצע של 2.67 שערים למשחק - נתון טיפה יותר טוב מהעונה שעברה והממוצע הכי גבוה שהיה פה מאז עונת 2002/03.
למבקיעים כמו ערן זהבי ופרנזי פיירו יש חלק, לשחקנים יצירתיים דוגמת ירדן שועה, אנטוניו ספר וצ'ארון שרי יש תפקיד חשוב, אבל אסור לשכוח גם את השוערים.
בקיץ האחרון ליגת העל הישראלית "איבדה" את עומרי גלזר ודניאל פרץ, שני השוערים הישראלים הבכירים, ואולי זה מה שנתן את האות למגמה של מהפכה. שוערים ששימשו כמחליפים בשנים האחרונות, לדוגמה אריאל הרוש ורועי משפתי, קיבלו קרדיט רחב יותר ולצדם, הגיע גם תורם של שוערים צעירים.
צפו בטעויות
ניב אליאסי, עומר כץ, גיא הרמן, מוחמד אבו ניל ושריף כיוף הפכו לראשונה בקריירות שלהם לשוערים ראשונים בליגת העל וחלקם ביצעו טעויות משמעותיות שהובילו לספיגות. אבל זה ממש לא עניין של ניסיון, כי הוותיקים טועים לא פחות - ואולי אפילו יותר. רובי לבקוביץ' חווה עונה איומה, גד עמוס היה אשם בשתי ספיגות בתוך שבוע, אוהד לויטה גילה יכולת חלשה מאוד ונשלח לספסל, אריאל הרוש שגה ואיתמר ניצן לא הוסיף ביטחון להגנה.
גם השוערים הזרים ברובם לא משכנעים. אדבאיו אדליי ממשיך במסורת של הצלות מרהיבות לצד טעויות מביכות, ניקולאס האגן לא הותיר חותם חיובי לפני שעזב את בני סכנין וניקוס ינאקופולוס מהפועל פתח תקוה נראה רע בארבעת המשחקים בהם שותף - לפני שהפך לסגנו של רן חשפיה.
הדור הישן מפנה את המקום לדור החדש, אבל בינתיים מלבד כמה מקרים בודדים, זה לא נראה מבטיח. יציאות לא טובות לכדורי גובה, השמטות, הדיפות למרכז הרחבה, תגובות מאוחרות ועוד, הפכו לעניין שבשגרה בכל מחזור בליגת העל. לפחות אנחנו סופרים יותר גולים.