כדי להבין את הסיפור של מנצ'סטר יונייטד בעידן הפרמיירליג, צריך לחזור לאחד מרגעי השפל של הכדורגל האנגלי, בשנים שקדמו להקמת ליגת העל שלו כמותג חדש ונוצץ (ב-1992). אני מתכוון לאסון הילסבורו, במחצית אפריל 1989. בעקבות אותו אירוע טראגי שגבה את חייהם של 96 אוהדי ליברפול, שנדחסו ליציע העמידה לקראת משחק חצי הגמר שנערך בשפילד (באותן שנים שוחק רק הגמר בוומבלי וחצאי הגמר נערכו במגרשים נייטרליים). הזעזוע מהמוות המיותר, כשבין הקורבנות גם ילדים רבים, הוליד את ועדת טיילור שפסקה על חיסול יציעי העמידה בכדורגל האנגלי.
עבור מועדוני הכדורגל הייתה זו מכה: גם אובדן הכסות שכתוצאה מהיציעים שנסגרו לתקופת הבנייה, אבל הרבה יותר מכך: השקעה בהסבתם ליציעי ישיבה, כאשר באצטדיונים רבים מדובר היה בהקמה מחדש של אגפים שלמים, הוצאה שבעלי הקבוצות התקשו לעמוד בה, במיוחד נוכח תופעה שהתרחשה כמעט במקביל: חוק בוסמן שהפך את שוק ההעברות לקונטיננטלי ופתח מעין "מרוץ חימוש", גם בין קבוצות שהתבססו עד לאותה העת על מחלקות הנוער שלהן. בצר להן החליטו חלק מהמועדונים לנסות את מזלם באמצעות הנפקת מניות בבורסה.
הבעלים של מנצ'סטר יונייטד, משפחת אדוארדס (מרטין אדוארדס היה מנכ"ל המועדון), שעשתה את הונה בעסקי בשר ולא הייתה ידועה בנדיבותה, פנתה אף היא אל שוק ההון. אם תרצו, היה זה הרגע החשוב ביותר בתולדות מנצ'סטר יונייטד, הרגע שבו הפכה ממועדון כדורגל למותג.
הכוכבים הסתדרו בשורה
עוד לפני כן נחשבו השדים האדומים למועדון האהוד ביותר ברחבי האי הבריטי ואחד האהודים בעולם: הטרגדיה של אסון מינכן והעובדה שהייתה אחת הקבוצות הראשונות שמשחקיה שודרו בעידן הטלוויזיה, הכניסה אותה לכל בית באנגליה, גם באזורים מרוחקים ממנצ'סטר. היא הייתה הקבוצה האנגלית הראשונה לזכות בגביע האלופות, הראשונה שטיפחה כוכב על (שסלל את הדרך לבאים אחריו מבקהאם ועד לרונאלדו) כג'ורג' בסט ועוד אפיונים שהפכו אותה לאהודה ביותר, אם כי לא למצליחה ביותר (בלשון המעטה), אחרי שלא הצליחה לזכות באליפות בין השנים 1967-1993.
כאשר תורגמה האהדה הזאת לרכישת מניות, הפכה מנצ'סטר יונייטד למועדון העשיר ביותר באנגליה. למזלה הטוב זה קרה בערך בשנים שבהן הצליח סוף סוף מאמן שכבר היה על סף פיטורים, לזכות בגביע ולהמשיך לבנות את הקבוצה ועם לא מעט מזל, הוא זכה גם לאבני בניין חדשות בדמות בוגרי אחת מקבוצות הנוער הגדולות בכל הזמנים, עם שמות כמו ריאן גיגס, פול סקולס, דיוויד בקהאם, גארי נוויל, ניקי באט ואחרים.
כך אירע שהכוכבים הסתדרו בשורה עבור מנצ'סטר יונייטד הן על הדשא והן בחדרי העסקאות. ההצלחה העסקית לא נעלמה מעיני משקיעים שהתעניינו פחות בכדורגל ויותר ברווחים. בתקופה מגיאר ומקמנוס, שני הבעלים הבאים אחרי משפחת אדוארדס, גדל אצטדיון אולד טראפורד מקיבולת של 52,000 צופים ל-76,000 (בשתי פעימות) והקבוצה הפכה לשיאנית ההכנסות מימי משחק: כרטיסים, תאי צפייה פרטיים, תכניות ומזכרות. עידן האונליין הגדיל את ההכנסות האלה לממדים מטורפים: כולם עמדו בתור לא רק לרכוש חולצות משחק של המעדון, בעיקר אחרי עונת הטרבל ב-1999, אלא גם כדי להיות ספונסרים שלה.
הקונה הראשון "הרעיל" שהתעניין במועדון היה איל התקשורת רופרט מרדוק, אלא שהעסקה לא אושרה בשל היותו גם הבעלים של "בי. סקאי. בי" שהייתה בעלת זכויות השידור של הפרמיירליג. את משפחת גלייזר, שלא העמידה פנים אפילו שיש לה עניין במותגי ספורט (כולל פוטבול והוקי) מעבר להפיכתם למרכזי רווח, כבר היה קשה יותר לעצור.
אפשר להתעכב על עוד בעיות שיצרו מלקולם גלייזר וילדיו, אבל די אם נזכור שמדובר באנשים ציניים, שרכשו את המועדון בעסקה ממונפת, הפכו אותו מהעשיר ביותר בעולם לשקוע בחובות, משכו מקופתו דמי ניהול שמנים והתייחסו אליו כאל עסק נטול נשמה.
למזלם - ולמזלם הטוב של אוהדי מנצ'סטר יונייטד, בשמונה השנים הראשונות לבעלות, הייתה עדיין זכות המילה האחרונה שייכת לאלכס פרגוסון, אבל עם פרישתו בסוף עונת 2013, החלה טביעת היד של הגלייזרים (או ליתר דיוק, היעדרה) להשפיע גם על התחום המקצועי.
מועדון על המדף
מנצ'סטר יונייטד קנתה ביוקר ומכרה בזול, התחזקה במקומות הלא נכונים, התעניינה יותר בפוטנציאל המסחרי שלה ופחות בפוטנציאל הספורטיבי והלכה מדחי אל דחי. במקביל החלו הגלייזרים לנסות ולגשש את דרכם החוצה, כשהכריזו שהקבוצה עומדת למכירה. הצעות שהבטיחו להם אקזיט נאה הונחו על השולחן: שמות מפוצצים כמו ג'ף בזוס ואילון מאסק נזרקו לחלל האוויר, אילי נפט התעניינו, אבל כשהגיע רגע האמת התברר שהגלייזרים אינם להוטים להיפרד ממדפסת הכסף שממשיכה לפלוט לכיסיהם שטרות גם כשמעמדה המקצועי כבר אינו כשהיה (גם כשהרווחים מצטמקים, כמו למשל בהדחה המבישה מאירופה או ההנחה שהקבוצה לא תצליח לסיים את העונה בטופ 4, כלומר - תיעדר בעונה הבאה מליגת האלופות, דמי הניהול שמושכים הבעלים אינם פוחתים.
כאן נעצור לרגע ונרד אל המגרש. העונה הקודמת, 2022-203 החלה אמנם בגמגום, אבל הקבוצה התייצבה והתחזקה עד שבשלב מסוים (לאחר מחזורי חג המולד), היה נדמה אפילו שהיא עשויה לחזור למרוץ האליפות. אמנם היא לא התמידה בקשר עין עם מנצ'סטר סיטי וארסנל, שהתחרו על התואר עד למחזורי הסיום, אבל התחושה הייתה שלראשונה מזה שנים יש במועדון יד מכוונת בדמותו של אריק טן האח ושסוף סוף נמצא השלד שמשוליו ניתן יהיה לנפות שחקנים לא איכותיים מספיק, להחתים תחתם חדשים וטובים יותר - ולנסות לחדש את המרוץ אחר התואר.
למה חובה להזכיר זאת? כי קצת כמו בוויכוח מר הרבה יותר שאנו מכירים לצערנו מקרוב, על שאלת האחריות של הדרג הצבאי והדרג המדיני, הכישלון המהדהד של מנצ'סטר יונייטד העונה הוא הסערה המושלמת שבה נפגשו בעלים שמעוניינים רק בכסף וממנים מנכ"לים חסרי הבנה בכדורגל, עם מנג'ר שלא הפסיק לטעות. אולי את הצניחה, ממאה לאפס, של מצטיין העונה שעברה, קזאמירו, היה קצת קשה לנבא.
גם הירידה החדה (בלשון המעטה) בכושרו של מרכוס ראשפורד נותרה חידה, אבל הרכש, בעיקר שני השמות הנוצצים בו, השוער אוננה והקשר מאונט, התבררו כנפילות חדות, סגנון המשחק הפך לא ברור, ההתקפה היא כמעט החלשה ביותר בפרמיירליג ו... את הצרות של יונייטד אפשר להמשיך ולמנות עוד ועוד. אבל אנחנו נעצור כאן כדי לנסות להבין את משמעות המהלך החדש ובעיקר את מידת השפעתו הפוטנציאלית על המועדון.
בא לשכונה בחור חדש
שלשום הדהימה מנצ'סטר יונייטד כאשר הודיעה על מכירת רבע מהקבוצה לסר ג'ים רטקליף שנחשב לאיש העסקים העשיר ביותר בבריטניה עם הון אישי שמוערך בקרוב ל-27 מיליארד פאונד. רטקליף בן ה-71, שעשה את הונו מעסקי כימיקלים, מכיר מקרוב את הבעלות על מועדוני ספורט, מלבד שני מועדוני כדורגל, הוא מחזיק בחלק מקבוצת הפורמולה 1 של מרצדס וכן מעורב בענפי ספורט אחרים. הוא ניסה בעבר להשתלט על צ'לסי, אך העיד על עצמו תמיד (כיליד מחוז לאנקשייר) שהוא אוהד של מנצ'סטר יונייטד.
לפני כמה חודשים הוא אף התעניין ברכישת המועדון תמורת סכום פנטסטי של 5 מיליארד פאונד (לא רע עבור קבוצה ששקועה בחובות ובתקופה מתמשכת של חוסר הצלחה מקצועית), אבל לבסוף רכש רק רבע מהמועדון תמורת רבע מהסכום - ומה שהכי חשוב מבחינת אוהדיה הרבים של הקבוצה: הוא יקבל לידיו את הסמכות הבלעדית לניהול העניינים המקצועיים במועדון, אולי העמדה שהכי חסרה במנצ'סטר יונייטד של עידן פוסט-פרגי.
האם זה השינוי שלו פיללו האוהדים? מוקדם לדעת. רמז ראשון וחיובי מבחינתם היה שהודעה שהקבוצה אינה מתכוונת להשתולל במועד ההעברות הקרוב של ינואר. במילים אחרות: לא מתכוונת לנסות להציל את העונה, אלא מעדיפה לבנות מחדש לקראת העונה הבאה. הרמז הטוב הבא יהיה אולי פיטורים של טן האח.
גם כאן כמובן לא מוכרחים לפעול באמצע העונה, אבל אפשר כבר להתחיל לראיין (סביר להניח שהרבה לפני שנשמע על מועמדים לחזק את הסגל של הקבוצה, נשמע על מועמדים למשרת המנג'ר).
בכל מקרה, זה לא יהיה מהיר, לא רק מפני שמי שצופה לעתים במשחקי הקבוצה מתרשם שבניגוד לתחושה בשנה שעברה, הפעם לא יהיה די בהחלפה של 5-6 שחקנים בסגל הרחב, אלא שיש צורך בשחרור, ובכן - כמעט של כולם. זה לא יהיה מהיר קודם כל מפני שהעסקה טעונה עדיין אישור, עניין של כחודש וחצי מהיום.
אם אכן יבוא רטקליף לקבוצה, הוא אמור להביא עמו גם השקעה "צנועה" של כ-240 מיליון פאונד לשיקום המועדון. נדמה שמי שהמציא את הביטוי "צרות של עשירים" התכוון בדיוק לאלה שמהן סובלת כרגע מנצ'סטר יונייטד.
אז אולי על קאמבק של ממש מוקדם עדיין להכריז, אבל סוג של תקווה חדשה נעורה אצל האוהדים של אחד ממועדוני הכדורגל הפופולריים ביותר בעולם - מסן פרנסיסקו ועד טוקיו, מיוהנסבורג ועד אוסלו. הם מגלגלים על הלשון את שמו של סר ג'ימי, אבל נזכרים בערגה בימיו הגדולים של סר אלכס...
בעצם, לא רק אצלם: אחרי יותר מעשר שנים של היעדרות ממאבקי האליפות באנגליה, נדמה שאפילו שונאיו הרבים של המועדון (ויש לא מעטים כאלה) משתוקקים כבר לקאמבק של הקבוצה שהם כל כך אוהבים לשנוא.