למעלה מ-70 נרצחים וחללים במתקפת הטרור של החמאס ובמלחמה בעזה היו אוהדי מכבי תל אביב. אבי נמני מצא את עצמו כמעט מן היום הראשון נוסע להלוויות, שבעות, ביקורי פצועים ומשפחות של חטופים ומפונים. אבל שלשום היה לו ביקור אחר. גל גולדשטיין בן ה-11 שחזר מהשבי עם אימו ושני אחיו אחרי שאביו ואחותו נרצחו, ביקש לפגוש אותו. "האמת שכל הדרך לבית החולים שניידר, חשבתי לעצמי מה אני אומר לילד שחזר עכשיו מהשבי של החמאס. איך מדברים עם ילד, עם משפחה שחזרה עכשיו. מה עושים כדי להגיד את המילים הנכונות והרגישות. אבל ברגע שנכנסתי לבית החולים ופגשתי את גל, נרגעתי גם אני. זו היתה שעה עילאית של פגישה".
עשית בטח אינספור מפגשים, אבל דומה שזה משהו אחר כשנפגשים עם חטוף ששב הביתה.
"שמע, אני לא מפחית משום אירוע שקרה עד עכשיו במלחמה הזו. לכל אירוע יש הרבה משמעות גם למשפחות וגם לי באופן אישי. לוויות, שבעות, ביקור של חיילים פצועים בבתי החולים וכמובן סיפור החטופים שעומד כרגע בראש סדר היום. ראיתי דברים מאוד קשים. חשבתי שעברתי הכל בחיים, אבל כל הזמן החיים בוחנים אותנו מחדש. החיים מאתגרים כל פעם מחדש. הייתי בשבוע שעבר אצל המשפחה של סרן אדיר פורטוגל שנהרג בצפון הרצועה. אתה בא לשבעה ואתה רואה כאב, בכי, שברון לב. זה לא קל. לא קל להתמודד עם זה. אתה נמצא בסיטואציה שאין לך כבר מה להגיד. אין מלים".
החיים הביאו אותך להרבה מקומות. ליווית אוהדי מכבי תל אביב שנפטרו בגלל מחלות קשות. זה משהו אחר.
"היה לי קשה עם הסיטואציה השבוע עם המשפחה של גל כי אתה רואה שהם עברו שם תקופה שאני לא מאחל לאיש. בתנאים בלתי אפשריים, בחושך. קשה להם לפתוח את העיניים. אלה לא דברים שמגיע לאיש לעבור, בטח לא לילדים. זה עוד יותר ממחיש שאנחנו צריכים ללכת עד הסוף. אסור לנו לעצור. לא מסיבות פוליטיות ולא כלום. אסור שאיש יקבל עבורנו את ההחלטות. זו מלחמת קיום. אם אנחנו לא נצליח לשלוט בעזה ולמוטט את החמאס שם ובמקביל לנטרל את הסכנה בצפון כדי שאנשים יחזרו לבתיהם, אז אנחנו נחיה כאן ללא הרתעה וכל השכנים שמסביבנו ינצלו את זה כפי שהחמאס ניצל ב-7 באוקטובר".
אתה מוטרד מעסקה שתלווה בהפסקת המלחמה?
"אם נפסיק להילחם, אז מי שנמצא היום בשלטון לא יוכל להיות יותר בשלטון. אני בטוח שזה לא יקרה. אני משוכנע שהמדינה מבינה שהיא חייבת ללכת עד הסוף והכי חשוב שהחיילים רוצים ללכת עד הסוף. חוד החנית בקרב מבין באיזו צרה אנחנו נמצאים ואם לא נטפל בה, היא תהפוך לצרה הכי גדולה".
אבי, תחזיר אותי לטלפון שקיבלת כדי להגיע לפגישה עם גל גולדשטיין.
"האמת שזה התחיל כבר בהונגריה כשנסעתי למשחקי הנבחרת. הגיעו לשם הרי משפחות מהעוטף שזכו קצת להתאווררות ואז פנתה אלי דודה של המשפחה וסיפרה לי שיש ילד בשבי שמאוד אוהב אותי ואת מכבי תל אביב. היא אמרה שכאשר הוא ישתחרר, הם ירצו שהילד יפגוש אותי. בתוך לבי אמרתי: 'וואו, זה יכול לקרות עוד הרבה זמן'. לא האמנתי שיעברו עשרה ימים וחברת המשפחה עם הדודה של גל יתקשרו אלי ויבקשו שאגיע לפגוש אותו. זה היה בשעה 17:00 והם אמרו שהם יסדרו אישורים לביקור. אמרו שלא נותנים להיכנס, אבל הם ידאגו לזה. הם סידרו את הכל מהר וכבר אחרי שעתיים בשעה 19:00 הייתי שם. ישבתי עם המשפחה ועם גל וזה היה מרגש מאוד. אחרי שעה עזבתי כי צריך לתת לילד להתאושש. ילד חמוד, ילד מקסים, ילד אינטליגנטי לגילו. נראה לי שהוא יתעשת בעוד זמן. אני מאוד מקוווה שהוא והמשפחה יחזרו לעצמם. זה לא אירוע שאפשר להעלים בלחיצת כפתור".
גל רק בן 11. הוא לא ראה אותך משחק ובכל זאת רצה לפגוש אותך.
"לא שאלתי עד כמה הוא מכיר אותי, אבל האמת שהוא פרופסור לספורט. יודע הכל על מכבי תל אביב ועל נבחרת ישראל. גם מההווה וגם מהעבר".
איך מצאת את המילים במפגש?
"הכל צריך להיות עדין. בהדרגה. בטון רך ונעים. היתה שיחה ממש עמוקה ולבבית. גם עם יתר בני המשפחה".
בחודשיים האלה בטח חילקת לא מעט מתנות מהאוסף הפרטי שלך. נשאר עוד משהו?
"האמת, לא נשאר לי כלום ממה שאספתי. נתתי דברים ששמרתי לילדים שלי, אבל זה בסדר גמור. זה שווה הכל. כדורגל זה דבר חשוב, אבל תקומת המדינה יותר חשובה".
מה החזיק אותם בשבי? מה נתן להם תקווה ואופטימיות?
"תמיד יש תקווה. גם בשיחה שלי איתו דיברנו על האור בקצה המנהרה. אסור לאבד תקווה".
אב המשפחה והאחות נרצחו. הם ידעו על כך?
"אני לא משוכנע שהם ידעו זאת בשבי. הם היו יחד ארבעתם כל הזמן. אני לא יודע אם הם היו עם עוד אנשים".