אמש (שני) בטקס הששים ושבעה של "כדור הזהב" בתיאטרון שאטלה בפריז, בילינו ערב בפלנטה אחרת. פלנטת הכדורגל, עם אגדות משלה, נסיכים ונסיכות - ומלך אחד ויחיד, כבר בפעם השמינית. "העולם מסביב בוער, יש מלחמה בישראל ובאוקראינה, בפריז מתפרעים ברחובות, ואנחנו כאן חוגגים", אמרה לי דווקא כדורגלנית עבר אחת, ליד המזנון שהיה הפעם תפל במיוחד, הכריכים שנתקעו בגרון, וכוס שמפניה שבועותיה מרות ונשארה כמעט מלאה. לאחר שנים שבהן הפך הכדורגל לתופעה של שיפור עצמי וקידום חברתי, של חינוך לסובלנות ולאחווה בין עמים וגזעים - ובמיוחד של מעורבות בחיים 'האמיתיים' וחלק בלתי נפרד מהם - חזרנו לחיות בסרט, במופע ראווה מכני שמשתתפיו מחייכים נרגשים, באמת או לכאורה, מול המצלמות והמיקרופון, ומיד אחר כך הפנים מרצינות כשהן נתקלות במבטים משמימים אם לא עוינים מהסביבה.
איש ממקבלי הפרסים ומעניקיהם שהתחלפו על הבמה לא הזכיר אפילו ברמז את המלחמה והקרבנות, לא השמיע מילה של צער או השתתפות, של דאגה או רגשות אנושיים כלשהם. אפילו לא הנסיך הנאור והספורטיבי של מונאקו אלברט השני שהעניק את הפרס על שם סוקרטס לפעולה נגד הגזענות וקידום הנוער, לויניסיוס, כשהוא מגמגם, כדרכו, משהו על הערכים שהספורט מקדם - לא חשב להמחיש את הפגיעה בערכים שמתרחשת מעבר לים שלחופו שוכנת נסיכות האופרטה שלו. ויניסיוס דווקא כן יצא נגד הגזענות, אבל בספרד. "הרבה פעמים התעמתנו אתו. חשוב לנהל את המאבק הזה יחד. אני מעביר את המסר לכל הילדים שמביטים בנו - צריך להמשיך...".
אפילו המלך ליאו מסי עצמו, שכבר התבטא בידידות רבה כלפי ישראל בעבר, לא פצה פה בנדון. אלא שקע בהרהורי נוסטלגיה של כוכב מזדקן. "החיים האמיתיים" עבורו הם דווקא שנותיו בברצלונה, שהוא חולם לחזור אליהם יום אחד, בצורה זו או אחרת. "הייתה לי הזכות לשחק בקבוצה הטובה ביותר בעולם עם הצוות הטוב ביותר שלה". והוא תיקשר גם עם דייגו מראדונה מנוחתו עדן ואיחל לו יום הולדת שמח. גם נובאק ג'וקוביץ', מידידי ישראל המובהקים, שהמארגנים ניצלו את שהותו בפריז לטורניר המאסטרס של ברסי כדי לתת לו להעניק את 'כדור הזהב' לכדורגלנית הטובה ביותר, אלטנה בונמאטי, דיבר על אביו שרצה שישחק כדורגל, אבל הוא עצמו עשה את הבחירה שהתגלתה כנכונה בטניס. הכל אישי.
זה אולי יישמע קצת גזעני או לאומני, או לפחות פרנואידי, אבל מבט סביב על חולצות ופריטים אחרים של הספורטאים הזוכים וקבוצותיהם, לא יכול היה שלא ליפול על שמות או מותגים בערבית טהורה, או מתורגמת, ולתת אולי את עיקר ההסבר לשתיקה הרועמת סביב. מה לעשות, זה המצב בכדורגל העולמי היום. ברור שגם אם מדובר בחלק מהמקרים במדינות או גורמים "סבלניים" או אפילו בעלי ברית (עד עכשיו) - מוטב היה להימנע מכל הסתבכות. אפילו לא עם קטאר שמתווכת בעניין החטופים.
גם אם לזכותו של מסי יצויין, שהוא לא נפל, כידוע, בפח מטמון הנסיכים. והקפיד לקבל את "כדור הזהב" מידיו של הבוס החדש שלו במיאמי, דיוויד בקהאם, שהעלה מצדו את זכרו של בובי צ'רלטון, ועשה בשמחה סלפים עם כל מי שביקש. על קארים בנזמה אמר מישהו ברשעות שלא בא לברך את יורשו (וקודמו), כי הוא כרגע במנהרות בעזה. ולפחות אפשר היה גם להיאנח לרווחה שנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי לא דרש לשאת את נאום הפתיחה בטקס...
אבל גם בלי הטראומה הפרטית והלאומית שלנו, אירוע השנה בכדורגל העולמי התנהל הפעם מראש באווירה מתוחה ועוינת. בצרפת בוטל יום קודם המשחק בין מארסיי לליון לאחר שאוהדי מארסיי רגמו באבנים את האוטובוס של שחקני ליון. חלקם נאסרו על ידי המשטרה על השמעת עלבונות ואיומים על רקע גזעני. ובכלל, מצב הפתיחה שבו מסי, שגורש בשריקות בוז על ידי אוהדי פריז סן ז'רמן מקודש הקודשים של הפארק דה פראנס, חוזר דווקא לפריז כדי לקבל את "כדור הזהב" בעקר בזכות הגביע העולמי של נבחרתו ארגנטינה שבו זכתה על חשבון צרפת - הוא לא נורמלי בעליל.
תוסיפו לזה את זכיית אמיליאנו מרטינס, השנוא במיוחד על האוהדים הצרפתים בגלל התנהגותו המעליבה בקטאר נגד הטריקולור ובמיוחד נגד קיליאן אמבפה - בפרס שוער השני, ותבינו למה שריקות הבוז באולם גברו על התשואות כשהוכרזה הזכייה. המנחה דידיה דרוגבה, נאלץ להתערב: "צריך לכבד ספורטאים - תנו לו להתבטא". מרטינס המשיך ועלה לבמה עם אבא שלו - שבטוח בטוח. אחרי הטקס הוא ניסה להפגין גדלות רוח וטען: "זה נורמלי. אנחנו ניצחנו את צרפת, ואני יכול להבין את השריקות והכעס. אני מצדי לא שומר טינה..." מרטינס לא החליף כמובן מילה עם אמבאפה ועם המאמן דידיה דשאן, אבל התחבק ממושכות עם מסי.
בתשובה לשאלה העוקצנית האם בכוונתו להציג את "כדור הזהב" שלו בפני אוהדי פריס סן ז'רמן ענה לנו מסי: "אני לא חושב שאעשה זאת..." עם זאת, הוא סיפר שדווקא החליף כמה מלים עם אמבפה שברך אותו על זכייתו. "בכל זאת, שיחקנו יחד. היו לנו יעדים משותפים ועשינו יחד כמה גולים... אני מכיר בכישרון העצום שלו. הוא והולאנד עדיין צעירים. הולאנד זה בתארים גדולים. ואני משוכנע ששניהם עוד יזכו בפרס הזה...". אמבפה מצידו חלק לו כבוד בציוץ מהיר בו נכתב "הוא אגדה", והיה הראשון לעזוב את הטקס.
אבל המלך בן ה-36 לא מוכן לתלות את הנעליים ולהפוך לאגדת עבר: "אני מקווה להמשיך עוד הרבה. צריך יהיה לראות איך ארגיש מבחינה פיזית. אני לא יכול לתת תאריך סיום. הדברים משתנים מהיום למחר, אבל אני מקווה שזה יימשך עוד הרבה זמן, מפני שזה מה שאני אוהב לעשות".
"בשבוע הבא לא אשחק", הוא מספר על תכניותיו לטווח הקצר. וטורח להדגיש: "אני מאד מאושר באינטר מיאמי. היו לי שם רגעים נפלאים. בינתיים אחגוג את הפרס עם המשפחה ועם חברי לנבחרת ארגנטינה. בכדורגל הכי חשוב זה הקולקטיב". בחוץ, למרבה הפלא, צעקו אוהדים צעירים בשמו ומחאו לו כף, לצד כמה שריקות. כנראה, היו שם רבים שלא אוהדים את פריז סן ז'רמן - או שפשוט מעדיפים להעריץ את מסי מרחוק.
"כדורי הזהב" הגיעו, אגב, לתיאטרון "שאטלה" ממגדל אייפל והושטו בספינה במסלול שבו ייערך טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים ביולי 2024. המנחים הדגישו כי כוחות הבטחון סייעו להם במשימה ובעריכת האירוע. זאת בשעה שבצרפת גוברת הדאגה לאבטחת בטחונם של המשחקים, הספורטאים והקהל, על רקע האיומים של גורמי טרור איסלמיסטים שמאשימים את צרפת ואת הנשיא מקרון ב"שותפות עם ישראל". בכל זאת, אי אפשר להתנתק לגמרי מן החיים האמיתיים.