האדם שבטנק ינצח? דירוג העוצמה של קבוצות ה-NBA, חלק א'

עונת NBA חדשה בפתח. בימים אחרים הנימה הייתה חגיגית יותר, כיום אפשר לחשוב על כך בעיקר כהסחת דעת, במיוחד למתקשים להירדם בלילות. במסגרת הכנה מצומצמת לעונה, אסקור בזריזות את 30 הקבוצות בשתי כתבות. הפורמט יהיה של דירוג עוצמה שמשלב בין איכות לאטרקטיביות בנוסחה סובייקטיבית לחלוטין, כך שלא מדובר בדירוג רק לפי יכולת אלא גם סביב רמת העניין שקבוצה מעוררת מכל מיני סיבות. היום יוצגו מקומות 16-30. בתקווה לחזור במהרה לימים בהם לספורט יש הרבה יותר משמעות.

הקבוצה הכי מעניינת בישראל היא הכי פחות מעניינת עבור שאר העולם השנה. אבל זה לא דבר רע. וושינגטון עברה מהפכה בהנהלה וסוף סוף נכנסה לתהליך של בנייה מחדש ששיאו היה הפרידה מבראדלי ביל באיחור של שנתיים. גם קריסטאפס פורזינגיס עזב, והמצטרף המעניין ביותר הוא ג'ורדן פול, הגארד שלפרקים נצץ ולפרקים מאוד אכזב בגולדן סטייט. פול מגיע לסיטואציה שונה לחלוטין ומגיעה לו הזדמנות להתפתח כסקורר בכיר. לצידו נשאר קייל קוזמה, שחתם על חוזה חדש בוויזארדס בעיקר כדי שיוכלו להעביר אותו בטרייד בהמשך, ובינתיים יתפקד כסקורר הבכיר הנוסף. זה לא הצמד הכי יעיל שניתן למצוא, בלשון המעטה. קבוצה שאלה הכוכבים שלה מועמדת להיות החלשה בליגה.

הבנייה מחדש של וושינגטון הולכת להיות תהליך ארוך עם תנאי פתיחה מאוד בעייתיים, בלי צעירים שניתן לבנות סביבם וכמעט בלי תוספת בחירות דראפט. יש בסגל כמה צעירים שיכולים להתפתח לשחקני חמישייה טובים, ודני אבדיה עשוי להיות הבכיר שבהם, במיוחד אחרי הבעת האמון שקיבל מההנהלה בדמותו של חוזה חדש ומכובד מאוד. השינוי הגדול מבחינת דני הוא לא בסגל אלא בגישה. קבוצה בבנייה מחדש נותנת לצעירים שלה הזדמנות ליזום ולטעות בלי לחץ לנצח משחקים. לכן הסיטואציה החדשה יכולה לסייע לו להביא לידי ביטוי הרבה יותר מהיכולת שלו לנהל משחק ולהגיע עם הכדור לטבעת, כאשר גם השאיפה להגביר קצב תעבוד לטובתו. כרגיל, הקליעה מבחוץ תמשיך להיות הגורם המשמעותי ביותר שייבחן, זה שיכול לעשות את ההבדל בין שחקן חמישייה עתידי בקבוצה גדולה לעוד שחקן רוטציה בליגה.

מה חדש בשיקגו? כלום. השלישייה של זאק לאבין, דמאר דרוזן וניקולה ווצ'ביץ' נכנסת לעונה השלישית שלה אחרי עונה שנייה מאכזבת שהסתיימה בלי פלייאוף והבהירה שהחיבור ביניהם לא מספיק כדי ליצור קבוצה איכותית. מי שהיה אמור להיות הצלע הרביעית, לונזו בול, עדיין פצוע ויחמיץ גם את העונה הקרובה. בילי דונובן ממשיך לעמוד על הקווים וארתוראס קרנישובאס, האיש החזק בהנהלה, ממשיך לסרב לוותר על הסגל שהוא בנה. את הקיץ קרנישובאס השקיע בעיקר בשימור הקיים, עם חוזים חדשים לווצ'ביץ', קובי ווייט ואיו דוסומו. הרכש הגדול של הקיץ הוא ג'בון קרטר, שזה הדבר הכי קרוב ששיקגו מצאה ללשכפל את אלכס קארוסו הבלתי נלאה. בקיצור, כל מה שניתן לצפות לו זה עוד מאותו הדבר, שזה אומר מנעד שנע בין בינוני פלוס לבינוני מינוס.

אפשר לנסות לפנטז על עונת פריצה של ווייט ופטריק וויליאמס, בשיקגו מפנטזים על כך כבר שלוש שנים. אפשר לנסות לפנטז על טרייד גדול, יש כל מיני שמועות. אבל הפנטזיות רק מזיקות בשלב הזה. לפרשנים ואוהדים יש נטייה לרצות לפרק את החבילה כמעט של כל קבוצה בליגה, אבל אם יש קבוצה שזה נכון עבורה זו שיקגו. דרוזן בן 34 ועם חוזה נגמר, ווצ'ביץ' תיכף בן 33, זה הזמן לקבל תמורתם משהו לפני שהם מתחילים להיגמר. אפשר לנסות לבנות מחדש סביב לאבין, אך גם הוא כבר בן 28 וכרגע ניתן לקבל עליו תמורה של סופרסטאר. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לשיקגו הוא שפתיחת העונה תכריח את ההנהלה להסתכל למציאות בעיניים.

שארלוט היא אחת הקבוצות המשעממות ב-NBA פחות או יותר מאז שהמועדון קיים, והשנה הזו לא תשנה את המצב הזה, למרות שהקיץ האחרון היה עמוס בהתרחשויות. המשמעותית מכולן היא שזו כבר לא הקבוצה של מייקל ג'ורדן, הוא מכר אותה לגייב פלוטקין וריק שנאל, שינסו להכניס רוח חדשה למועדון תקוע. ההורנטס זכו בבחירה השנייה בדראפט והעדיפו לוותר על סקוט הנדרסון עבור הפורוורד ברנדון מילר, החלטה מהסוג שיכולה לרדוף מועדונים הרבה זמן (אבל מוקדם מאוד להעריך). לאמלו בול קיבל חוזה מקסימום למרות עונה פצועה וקצת מאכזבת, אין לשארלוט ברירה אלא לשים את הז'יטונים על הרכז המלהיב שלה. ניסיון הקאמבק מעורר המחלוקת של מיילס ברידג'ס כנראה לא יקרה לאחר שיצא נגדו צו מעצר נוסף.

אבל כל ההתרחשויות האלה לא מתכנסות לכיוון קוהרנטי. קשה לדמיין איך הסיטואציה הנוכחית מתפתחת לקבוצה איכותית. מיטש קופצ'אק וסטיב קליפורד הם מנהל ומאמן של פעם, שמרנים שלא מתחברים לסגל הצעיר, לא הם יהפכו אותו לשלם שגדול מסך חלקיו. והסך פשוט לא מספיק. לאמלו עדיין לא נותן תחושה של פרנצ'ייז פלייר בהתהוות, של רכז שניתן לבנות סביבו קבוצה מנצחת, העונה הקרובה תהיה עונת מבחן גדולה מבחינתו. מילר והסנטר המבטיח מארק וויליאמס משלימים שלישיית צעירים מעניינת, אבל לא ברמה של חבורות צעירים אחרות. יש כמה וותיקים יעילים שיכולים לעזור לקבוצה להגיע לפליי-אין, הבעיה היא שזה היה ונשאר הגג של הסגל הנוכחי.

נציגת קנדה היא קבוצה במשבר זהות, כי הזהות שהיא עמלה עליה בשנתיים האחרונות כשלה. מסאי יוג'ירי וניק נרס בנו קבוצה של פורוורדים גבוהים שיוצרים כאוס בשני הצדדים, עם התקפה שמבוססת על מיס-מאצ'ים והגנה אקטיבית במיוחד. אבל הסגנון לא התפתח ונותר בגדר ניסוי, שברגע שיריבות התחילו להבין הן התגברו עליו בקלות. הכישלון הוביל לגירושים לא נעימים בין יוג'ירי לנרס, שכנראה היה עם רגל וחצי בחוץ רוב העונה שעברה, ולשמועות טרייד על כל שחקן משמעותי בקבוצה פרט לסקוטי בארנס הצעיר. פרד ואנווליט עזב בקיץ ללא תמורה, פסקל סיאקם מסיים חוזה ושמועות הטרייד עליו ועל או ג'י אנונובי ממשיכות להעיב על ההכנות לעונה הבאה. הכל בטורונטו מרגיש זמני ולא מאוד מגובש.

מי שינסה לסדר מחדש את הפאזל של הסגל המוכשר הוא המאמן החדש דרקו ראיאקוביץ', שהיה עוזר בכמה מערכות מוצלחות. לא ברור אם יש לו מנדט לשינוי סגנוני מקיף, אם כן המטרה המרכזית תהיה לבנות התקפה סביב היכולות הייחודיות של בארנס, שלמרות עונה שנייה מאכזבת נשאר כוכב העתיד של המועדון. הסגל עדיין מורכב מגדוד של פורוורדים בגובה דומה ועם יכולות די דומות, אבל יוצאי הדופן יהיו חשובים. בעיקר יאקוב פלטל, שעזר לארגן את ההגנה בעונה שעברה, ודניס שרודר, שחווה פריחה פתאומית אחרי הפלייאוף המוצלח בלייקרס והזכייה עם גרמניה באליפות העולם, ויקבל סוף סוף הזדמנות כרכז ראשון. החודשים הקרובים הם כנראה ההזדמנות האחרונה של הסגל הנוכחי לפני פירוק.

תוך שלוש וחצי שנים ברוקלין הספיקה לבנות קבוצה של שלושה סופרסטארים ולהעביר את שלושתם בטרייד. ביום שאחרי הפרוייקט השאפתני, שמדי פעם כדאי להזכיר שכנראה היה קרוב מאוד להביא לנטס טבעת, ברוקלין מוצאת את עצמה בסיטואציה משונה במיוחד. הסגל שנשאר מורכב מאוסף שחקני משנה ראויים שהתקבצו מהטריידים השונים, אבל זו לא קבוצה שנבנתה עם הגיון כלשהו. בגזרת הנכסים העתידיים, ברוקלין מצד אחד תיתן את רוב הבחירות שלה בשנים הקרובות ליוסטון, ומצד שני תקבל הרבה בחירות מפיניקס, פילדלפיה ודאלאס עד סוף העשור. לכן, אין לג'נרל מנג'ר שון מרקס טעם לפרק את החבילה וללכת לבנייה מחדש, אבל התוכניות שלו מכוונות לעתיד ולא להווה.

בינתיים מה שיש זה הסגל הקיים, שפחות מעניין כקבוצה בפני עצמה ויותר כבסיס איכותי שמחכה לכוכב שאולי יגיע בטרייד בשנה-שנתיים הקרובות. מיקל ברידג'ס אמנם הוכיח שהוא יכול לשמש כסקורר מוביל ראוי, אבל יותר מתאים לו התפקיד של מספר 2. הוא לא השחקן שנותנים לו כדור ליד כדי שייצור משהו, אלא שחקן שאוהב לנוע ללא כדור ולנצל את המרווחים שההגנה נותנת. סביבו יש חבורה של שחקנים יעילים, עם דגש על ניק קלקסטון וקאם ג'ונסון שנמצאים במגמת עלייה. הסיפור המעניין ביותר בברוקלין הוא שבן סימונס חוזר לשחק כדורסל ולאף אחד אין כבר מושג למה לצפות. אם הוא יתאושש פיזית ומנטאלית, מדובר עדיין בשחקן שמשלב יכולות מסירה, חדירה והגנה ברמה גבוהה שיכול לסייע לכל קבוצה. אולי החבורה הזאת תספיק כדי להשתחל לפלייאוף, אולי לא, בכלל לא בטוח שלמישהו אכפת.

טריי יאנג רק בן 25 וכבר מעייף לדבר עליו. יאנג הוא רשמית בעיה מהסוג המורכב ביותר: הוא טוב מכדי לא לבנות סביבו קבוצה, הוא לא יודע לשחק בסגנון בו לא הכל עובר דרכו והחסרונות שלו גדולים מכדי שניתן יהיה לבנות סביבו קבוצה טובה באמת, בעיקר בגלל ההגנה שלו. למרות שהוא היה מוקף בשחקני הגנה איכותיים, ההגנה של ההוקס דורגה במקום ה-22 בליגה בעונה שעברה, ואין שום סימן שהיא בדרך לשדרוג משמעותי. ההתקפה הייתה טובה, אבל השילוב בין יאנג לדז'ונטה מארי הניב פחות מהצפוי. הם לא באמת שיפרו אחד את השני ולא נהנו מספיק מהנוכחות אחד של השני, מארי שמר על האחוזים מהעונה הקודמת והיעילות של יאנג בכלל צנחה ליד האולסטאר שהביאו לו.

למרות שהיא מתבססת על סגל צעיר ומבטיח, משהו באטלנטה נותן תחושה שהיא לא מסוגלת להשתפר. היחיד שנראה בשל לקפיצת מדרגה הוא הסנטר אונייקה אוקונגוו, אבל הוא תקוע כמחליף מאחורי קלינט קאפלה שלא ברור למה עדיין נמצא שם. הג'נרל מנג'ר לנדרי פילדס ויתר בקיץ על ג'ון קולינס בתמורה לכמעט כלום, בעיקר כדי לסיים את הסאגה שלו ולפנות מקום לכמה פורוורדים מוכשרים שיש לו בסגל, שאף אחד מהם לא נראה בדרך להיות שחקן מוביל. קווין סניידר, המאמן המוערך שהגיע באמצע העונה שעברה, הוא כנראה התקווה הגדולה ביותר לשדרוג מערכתי בסגל הקיים, שיש לו סיכוי טוב להמשיך להגיע לפלייאוף אבל כרגע קשה מאוד לדמיין אותו עובר סיבוב, או אפילו מטריד ברצינות את אחת מבכירות המזרח.

הטרייד על דמיאן לילארד, וטרייד ההמשך על ג'רו הולידיי, הפכו את פורטלנד לעוד קבוצה שנכנסת רשמית לתהליך בנייה מחדש, ועושה זאת עם נתוני פתיחה טובים. בעיקר בזכות שני צעירים מבטיחים מאוד. הבחירה השלישית סקוט הנדרסון הוא מומחה פיק נ' רול שיודע ליצור לעצמו ולאחרים מצבי קליעה, הוא יקבל את הכדור ואת המפתחות לקבוצה מהרגע הראשון. שיידון שארפ, הבחירה השביעית משנה שעברה, הוא אתלט עצום עם כישרון מאוד מגוון שבשבועות האחרונים של העונה החולפת התחיל להתחבר. הצמד הזה יספק היילייטים לרוב, השאלה היא אם הוא יראה גם ניצנים ראשונים של יעילות ועקביות.

דיאנדרה אייטון, רוברט וויליאמס, אנפרני סיימונס ומאתיס ת'ייבול הם ארבעה שחקנים בני 24-26 שצברו ניסיון משמעותי בליגה. אם סקוט ושיידון יתפתחו מהר, הרביעייה הזו תוכל לעזור להם להתחיל לצבור ניצחונות כבר בעוד שנה-שנתיים. כל זמן שגם מלקולם ברוגדון וג'רמי גרנט הם חלק מהקבוצה, יש לצ'ונסי בילאפס שמינייה ראשונה לא רעה. אבל המטרה המרכזית תהיה לפתח את הנדרסון ושארפ, וסביר להניח שהם עוד לא בשלים להוביל קבוצה מצליחה. קשה לראות את פורטלנד מתחרה, או אפילו מנסה ברצינות להתחרות, במערב העמוס.

כאשר קבוצות מתחילות תהליך בנייה מחדש, הן עושות את זה כדי להגיע בדיוק למצב בו דטרויט נמצאת כרגע. לפיסטונס יש כעת ארבעה שחקנים מבטיחים מאוד בני 19-22 שאמורים לגדול ביחד כדי ליצור את משהו מיוחד. ג'יידן אייבי הוא גארד אתלטי שהראה הרבה פוטנציאל כרוקי, ג'יילן דורן הוא סנטר עם חוש לריבאונד והתמצאות טובה בצבע, הרוקי אסאר תומפסון, אחד משני תאומים מסקרנים במיוחד (את השני נפגוש בקרוב), הוא פורוורד אתלטי, אנרגטי ויצירתי שקשה להעריך את מידת המוכנות שלו ל-NBA. הצלע הרביעית היא החשובה ביותר: קייד קאנינגהאם הוא אחד הפרוספקטים המדוברים שהגיעו לליגה בשנים האחרונות, רכז גבוה עם יכולת קליעה ומסירה ברמות הגבוהות ביותר. אחרי עונת רוקי עם לא מעט חבלי לידה ועונה שנייה בה הוא נפצע מוקדם, זו תהיה עונת מבחן עבור קייד. אם הוא שוב לא יצליח להיראות כמו פרנצ'ייז פלייר בהתהוות, מכל סיבה שהיא, זה כבר יתחיל להדאיג. כותרת העונה של דטרויט היא עידן קייד, טייק 3.

הג'נרל מנג'ר טרוי וויבר עושה הכל נכון כדי לבנות סביב הארבעה. הוא נמנע מהתחייבויות ארוכות טווח פרט לאיזיאה סטיוארט הסולידי כדי לאפשר גמישות מקסימלית בהמשך. הסגל בנוי מעוד כמה צעירים עם פוטנציאל וכמה וותיקים שיסייעו לצעירים להתפתח ולנצח קצת. ואולי המהלך החשוב ביותר של הפיסטונס הקיץ היה המינוי של מונטי וויליאמס למאמן, בתקווה שהוא יעשה עם צעירי דטרויט תהליך דומה לזה שהוא עשה עם צעירי פיניקס.

אורלנדו, שהתחילה תהליך בנייה די במקביל לדטרויט, נמצאת צעד אחד לפני הפיסטונס. בעונה שעברה המג'יק כבר החלו לגבש צורה, והשנה הם נראים בשלים להתחיל לנצח יותר בעקביות ולאיים לפחות על מקום בפליי-אין. הצורה התגבשה סביב שני הכוכבים הצעירים. פאולו באנקרו הוא סקורר איכותי מהרגע הראשון שלו בליגה, שחקן פנים שאוהב לתקוף את הטבעת עם הפנים לסל, והשנה ינסה להתייעל. פרנץ ווגנר הוא שחקן כנף מלוטש שגם הוא בשיאו כשהוא מגיע לטבעת בחדירות. סביבם המאמן ג'מאל מוזלי גיבש שיטה של מוליכי כדור מרובים שחודרים ומוציאים כדור אחד לשני. מרקל פולץ, שבסיפור קאמבק מרגש במיוחד נראה כמו רכז פותח לגיטימי בליגה בעונה שעברה, והסנטר היעיל וונדל קרטר, משלימים רביעייה שכבר עובדת טוב ביחד.

מעבר לשיטה ההתקפית, הזהות שאורלנדו מגבשת היא של קבוצת הגנה איכותית במיוחד. הסגל עמוס בשומרים מצוינים שצריכים להוכיח שיש להם מספיק איכויות התקפיות כדי לקבל דקות משמעותיות. ראויים לציון במיוחד ג'ונתן אייזק, שנראה בדרך להיות סופרסטאר הגנתי לפני שעבר סדרת פציעות, ג'יילן סאגס האינטנסיבי ובחירת הלוטרי אנתוני בלאק. החיסרון המרכזי של המג'יק הוא הקליעה מבחוץ, ולכך ינסה לסייע בחירת הלוטרי הנוספת ג'ט הווארד. בלאק והווארד נמצאים בסיטואציה טובה בה הקבוצה לא זקוקה לתפוקה מיידית שלהם אך תדע להשתמש בה אם תהיה כזו. באופן כללי, ההנהלה, שכוללת כעת גם את הג'נרל מנג'ר אנתוני פרקר, עשתה עבודה טובה בבניית קבוצה מבטיחה שמתקדמת בקצב הנכון.

יוסטון הייתה אמורה להיות בעמדה דומה לדטרויט מבחינת שלב התפתחותי, אך הקדישה את הקיץ הזה לניסיון לדלג על שניים-שלושה שלבים בתהליך הבנייה. בכלל לא בטוח שזה יעבוד, אבל די בטוח שזה יהיה מרתק לצפייה. הג'נרל מנג'ר רפאל סטון נתן לפרד ואנווליט ודילון ברוקס הצעות שאי אפשר לסרב להן, וצירף גם את ג'ף גרין, רג'י בולוק וג'וק לונדייל לחיזוק הספסל. הניסיון והמנהיגות של השחקנים האלה, ניהול המשחק של ואנווליט, הקשיחות של ברוקס - כל אלה הם בהחלט דברים שחסרים ביוסטון ויכולים לסייע לצעירים להתפתח. לעמדת המאמן הגיע איימה יודוקה, שהועזב מבוסטון בגלל עניינים שמחוץ לפרקט אך ברמה המקצועית מוערך מאוד.

הבעיה היא שהצעירים המוכשרים של יוסטון עשויים להיות הכי פחות מוכנים בליגה לקחת חלק בקבוצה תחרותית. ג'יילן גרין, ג'בארי סמית' ואלפרן שנגון הם עדיין חומרים גולמיים שרק מתחילים להתגבש, כאינדיבידואלים וביחד, עוד לא ברור מה הם יהיו. אליהם יצטרפו שני רוקיז מעניינים: אמן תומפסון שנחשב לתאום המלוטש יותר התקפית וקאם וויטמור שיש לו נתונים פיזיים נהדרים, אך עושה רושם שגם לשניהם יש עוד הרבה עבודה עד שיהיו שחקני NBA אפקטיביים. לכן הפער בין הצעירים לוותיקים נראה גדול מדי, מה גם שגם הוותיקים הם לא סקוררים יעילים. ואנווליט, גרין, ברוקס וסמית', ארבעה שחקני חמישייה, קלעו בעונה שעברה בין 39.3-41.6 אחוזים מהשדה, לא בטוח שהחיבור ביניהם יוליד זריקות טובות יותר. הצלע החמישית היא שנגון, שלפרקים נראה כמו סנטר שניתן לבנות סביבו התקפה, אבל זה לא יקרה בסגל הנוכחי. קשה לראות את המאש-אפ הזה מתחבר לקבוצה שתדבר במערב.

בקיץ שעבר דני איינג' פירק את החבילה של יוטה עם טריידים על דונובן מיטשל ורודי גובר, בעיקר עבור בחירות דראפט. הסגל הזמני שהתקבץ ביוטה היה אחת מהפתעות העונה, המאמן וויל הארדי בן ה-34 חיבר אותם לקבוצה מגובשת עם סגנון התקפי נהדר. הסגנון הזה התבסס על היכולת של לאורי מרקאנן ליצור מצבי זריקה כמעט בלי לגעת בכדור, הפיני המוכשר מצא לעצמו בית והפך בו לאולסטאר. בחצי השני של העונה פרץ הרוקי ווקר קסלר שהפך מהר מאוד לסנטר הגנתי מוביל בליגה. לכן, בזמן שיוטה נראית כמו קבוצה שבונה לעתיד, עם סגל צעיר מאוד ועשרות בחירות סיבוב ראשון עד סוף העשור, אין לה ברירה אלא לחשוב גם על ההווה, כי הסגל טוב ומחובר מדי וכבר יש בו כוכב התקפי וכוכב הגנתי.

הרכש המרכזי של הקיץ הוא ג'ון קולינס, הפורוורד שהגיע מאטלנטה בתמורה מינימלית. אולי ההתחלה החדשה בקבוצה נטולת אגו תאפשר לקולינס להביא לידי ביטוי את היכולות שבהחלט יש לו. מהדראפט הגיעו שלוש בחירות סיבוב ראשון, מתוכן כולם מדברים כרגע על קיונטה ג'ורג', הגארד שהרשים מאוד בליגת הקיץ ובתקופת ההכנה. ג'ורג' צפוי לקבל דקות ברוטציה ואולי אף לתפוס במהלך העונה מקום בחמישייה, שכרגע נראה שהולך לטיילן הורטון-טאקר, שמתחיל לחבר את היכולות המגוונות שלו לשחקן קוהרנטי. זו עדיין לא קבוצה גדולה, אבל יהיה הרבה מה לראות ביוטה השנה.

העונה החולפת הייתה אחת הטובות והמעודדות של הניקס במילניום הנוכחי. אחרי לא מעט שנים, קיבלנו שוב קבוצה אמיתית של טום תיבודו - קשוחה, באה לעבוד בכל משחק ובכל פוזשן, יודעת לעשות את הדברים הקטנים שמנצחים משחקים. ג'וש הארט שהצטרך במהלך העונה היה גילום הרוח של תיבודו ועזר לקפיצת מדרגה. באופן מפתיע, ההצלחה הייתה שייכת קודם כל להתקפה שדורגה רביעית בליגה. ההתקפה הזו התבססה על בידודים של ג'יילן ברונסון וג'וליוס רנדל, שיצרו מצבי זריקה מכלום וקלעו זריקות קשות, והסתמכה על הימנעות מאיבודים ועל ריבאונד התקפה חזק מאוד. החבורה הזו אפילו עברה סיבוב בפלייאוף, והאוהדים ב-MSG כל כך התגעגעו לקבוצה שכיף להיות בעדה.

העונה הקרובה צפויה להיות דומה, לטוב אך גם לרע. הסגל כמעט לא השתנה - דונטה דיווינצ'נזו היעיל הצטרף, אובי טופין שלא מצא את עצמו עזב. ניתן לקוות לעוד יותר חיבור ושיפור של כמה מהצעירים שמקיפים את השחקנים הבכירים (בעיקר קוונטין גריימס), אבל נראה שהסגל הזה הגיע לגג שלו בעונה שעברה. יהיה קשה מאוד לעבור שוב סיבוב כאשר רוב הצמרת במזרח התחזקה, ויותר הגיוני שתהיה דעיכה קלה כשיריבות ילמדו את ברונסון. לנשיא הקבוצה ליאון רוז יש כלים לחזק את הסגל, אך נראה שהוא שומר את כל הקלפים למהלך גדול, לטרייד על סופרסטאר. הוא כנראה פנטז על יאניס, אבל אחרי ההצטרפות של דמיאן לילארד למילווקי הסיכוי פחת. עד שתצוץ הזדמנות, תיבודו אמור להמשיך להוביל את הסגל הקיים להצלחה מתונה.

בקיץ שעבר טים קונלי הוחתם בקול תרועה רמה כנשיא לענייני כדורסל של מינסוטה, ומיד ביצע את מה שכבר נחשב לאחד הטריידים הגרועים בהיסטוריה. הטרייד על רודי גובר ימשיך לרדוף את קונלי שנים רבות ולהקשות עליו מאוד לחזק את הקבוצה שהייתה בינונית לפניו ונותרה בינונית אחריו. בעקבות הטרייד, לוולבס אין כמעט בחירות סיבוב ראשון עד סוף העשור, ובהנחה שקונלי ירצה להאריך חוזה לג'יידן מקדניאלס האיכותי לא יהיה לו מקום מתחת לתקרת השכר לשנים רבות. למינסוטה אין גם יותר מדי נכסים לטרייד, אלא אם כן קארל אנתוני טאונס יהפוך לזמין. בינתיים השילוב של טאונס עם גובר עושה רע לשניהם, וזו אולי ההזדמנות האחרונה לפני שטאונס, שתיכף יהיה בן 28, יזדקק להתחלה חדשה.

עד אז, הקבוצה של כריס פינץ' תקווה להתבסס על שיפור פנימי: חיבור יותר טוב בין הגבוהים, קפיצת מדרגה של מקדניאלס ובעיקר שדרוג של אנתוני אדוארדס. אנט נראה בשל לשלב בו השילוב בין אתלטיות לכישרון יהפוך אותו לאחד הסקוררים הטובים ב-NBA ולשחקן עונה רגילה מצוין. אבל כרגע הוא רחוק מאוד מלהיות מנהיג על הפרקט ולקבל החלטות כמו שחקן שבונים סביבו קבוצות. הוא מזכיר לי את ראסל ווסטברוק בשיאו, בכך שהוא יוכל להפוך קבוצה בינונית מינוס לבינונית פלוס, לפחות עד שיגיע הפלייאוף. עד להודעה חדשה, מינסוטה נראית כמו קבוצת מרכז טבלה נטולת אופק במערב הקשוח.

אינדיאנה, בלי לשים לב, היא קבוצה חדשה כמעט לגמרי. מהסגל המעניין שפתח את העונה לפני שנתיים נותרו רק שלושה שחקנים, מהם מיילס טרנר הוא שחקן החמישייה היחיד. הג'נרל מנג'ר צ'אד ביוקנן הוביל תהליך פירוק והרכבה מואץ, ותוך שנה וחצי אינדיאנה החדשה היא שוב קבוצה מבטיחה מאוד שמכוונת לפלייאוף כבר השנה. לסיבה המרכזית קוראים טייריס האליברטון. הרכז הצעיר עשוי להיות השחקן הכי אנדרייטד בליגה כרגע. בעונה השלישית שלו ב-NBA הוא כבר היה סקורר יעיל מאוד כמעט בכל סוג של זריקה ומנהל משחק משובח במיוחד, כזה שכיף לשחק לידו. לצידו בלט טרנר, שנהנה לתפקד כגבוה הבודד בחמישייה והפך לסנטר איכותי בשני הצדדים, ויחד הם הבהירו להנהלה שהם טובים מכדי לא לנסות לנצח איתם כבר עכשיו.

ביוקנן הבין, והמהלך המרכזי שלו בקיץ היה לגנוב את ברוס בראון מדנבר. בראון יוסיף הגנה, תנועה ללא כדור וניהול משחק משני לעמדות הכנף וצפוי להיות השחקן הבכיר השלישי בסגל של הפייסרס. סביבם, הרוטציה של ריק קרלייל הוותיק עמוסה מאוד בשחקנים יעילים ומגוונים, עומק של 13-14 שחקנים שאמור לעזור לאינדיאנה לצלוח כל מכשול בעונה הרגילה. עיקר העניין יהיה בצעירים שיכולים להתפתח לשחקנים משמעותיים: הסקורר בנדיקט מאת'ורין, הגארד המגוון אנדרו נמבהארד והרוקי ג'ראס ווקר, מומחה הגנה שבנוי לתלפיות. אינדיאנה תהיה קבוצה מעניינת בכל מקרה, אך מעקב אחרי השלושה האלה יעזור להבין אם יש להאליברטון קבוצה לרוץ איתה למעלה בשנים הבאות.

רמת העניין בפליקנס תלויה באופן ישיר במידת האמון ביכולת של זאיון וויליאמסון להישאר על הפרקט באופן עקבי. אחרי ארבע עונות עם מעט מאוד כדורסל, האופציה הקלה, וכנראה ההגיונית, היא להפסיק לקוות שזאיון יממש את הפוטנציאל שלו. אבל אי אפשר להתעלם גם מגודל הפוטנציאל. ב-29 המשחקים שהספיק לשחק בעונה שעברה הוא קלע 26 נקודות ב-60.8 אחוזים מהשדה והוביל את הפליקנס למאזן שווה ערך לשלישי במערב. הטנק הציוני בלתי ניתן לעצירה כשהוא מגיע לצבע עם תנופה, ודיוויד גריפין בנה סביבו קבוצה טובה שיודעת איך להשתמש בו, אבל לא מספיק טובה כדי להסתדר בלעדיו. לעונה הזו זאיון מגיע כשיר ועם מוטיבציה גבוהה מהרגיל, אז אולי בכל זאת? גם על ג'ואל אמביד חשבנו שהוא מקרה אבוד מבחינה בריאותית בערך בשלב הזה בקריירה. בסופו של דבר, מדובר בתופעת טבע חד פעמית שיהיה חבל אם יתברר שהיא לא מסוגלת להתממש.

ברנדון אינגראם וסי ג'יי מקולום הם מספרי 2 ו-3 ראויים, אך זה הסגל הצעיר של הפליקנס שמעורר את תקוות האוהדים. גריפין פגע בול בכמה בחירות דראפט בשנים האחרונות, בעיקר טריי מרפי - מומחה שלשות שעושה גם הרבה יותר, והרברט ג'ונס - סטופר הגנתי מוביל מהרגע הראשון שלו בליגה. גם הגארד הגבוה והמגוון דייסון דניאלס נראה בדרך להפוך לשחקן מעניין מאוד. השנה נבחר בסוף הלוטורי ג'ורדן הוקינס, עוד מומחה שלשות מסקרן, ובשנים הקרובות ניו אורלינס תקבל שורה של בחירות סיבוב ראשון מטריידים. חבל לראות את העתיד המבטיח הזה משועבד לרולטה הרוסית של זאיון, לכן סביר להניח שהעונה הזו תהיה ההזדמנות האחרונה לפני שגריפין יחפש טרייד שישלח את וויליאמסון לקבוצה שיש לה פחות מה להפסיד מההימור עליו.