רגע האמת של הליגיונרים הישראלים מתקרב. מאז ה-7 באוקטובר, היום השחור בתולדות המדינה עם הטבח של מחבלי החמאס בתושבים בעוטף עזה, הפכו שחקנים רבים לשגרירים של ישראל באירופה, רבים מהם ניהלו מאבקים נגד שחקנים שלא גינו את ההתקפה הברברית של חמאס, והפכו ביום אחד משחקני כדורגל לחלק ממטה הסברה עצמאי. הפטריוטיות שהם הפגינו (ומפגינים) למדינה שלנו, גרמה חלק מהם לשלם מחיר בקבוצות שלהם.
ההחלטה של אופ"א למנוע קיום משחקים בישראל עשויה להעמיד במבחן לא מעט שחקנים המשחקים מעבר לים. במציאות בה מועדונים רבים באירופה הוכיחו לנו בשבועיים האחרונים שיש בהם סממנים אנטישמיים (שלא נדבר על חלק מהאוהדים שלהם), יהיה מעניין לראות האם הקבוצות ישחררו את שחקני הנבחרת שלנו למחנה האימונים המתוכנן ל- 6.11 לקראת המשחק נגד קוסובו (בפרישטינה ב-12.11). מחנה האימונים והמשחקים לא יתקיימו בתאריכים רשמיים של אופ"א, זה אומר שהקבוצות לא מחוייבות לשחרר אותם.
מאז ה-7 באוקטובר לא מעט ליגיונרים שילמו מחיר כבד בקבוצה שלהם על התגייסותם (ברשתות החברתיות) למען המדינה, ויהיה מעניין להמתין ולראות אם כל הקבוצות יסכימו לשחרר את שחקני הנבחרת. להתאחדות לכדורגל אין דרך לגרום לאופ"א לחייב את הקבוצות לשחרר את השחקנים, והשאלה הגדולה היא כיצד יתנהגו שחקנים שלא ישוחררו. שון ויסמן, רמזי ספורי, שגיב יחזקאל ועדן קארצב מרגישים מקרוב את האנטישמיות בספרד ובטורקיה, מנור סולומון וליאל עבדה (הפצועים) רואים מקרוב את האנטישמיות באנגליה וסקוטלנד, ויהיה מעניין לראות האם המועדונים השונים ימנעו מהשחקנים להגיע לנבחרת.
אם יהיו שחקנים שלא יקבלו שחרור לנבחרת, הם יאלצו לקבל החלטה לא פשוטה. מצד אחד הם תחת חוזה (גדול) ועליהם לכבד את החלטת המועדון שלהם, אבל במקביל עליהם להפגין את אותה מידת פטריוטיות שהם הפגינו בשבועיים האחרונים. בלי להיכנס לכיס של השחקנים, אם יהיו מועדונים שלא ישחררו שחקנים, אף אחד מהם לא צריך להתלבט לרגע. כולם חייבים להתייחס לזימון הנבחרת הלאומית בדיוק כמו צו 8. הליגיונרים שלנו חייבים להתייצב בנבחרת לא בגלל חשיבות המשחקים, גם לא בגלל שנפתח לנו חלון הזדמנויות נדיר להעפיל ליורו 2024. הליגיונרים צריכים להגיע גם אם הם ייאלצו לשלם מחיר כבד על כך.
רבים מהשחקנים הישראלים (ולא רק) דרשו משחקנים מובילים בעולם לגנות את הטבח של מחבלי החמאס בעוטף עזה. לכולם היה ברור כי רבים מהכוכבים שתקו (גם) כדי לא להיפגע. הליגיונרים שלנו (ולא רק) היו מודעים למחיר הכבד שהם היו משלמים אם היו מגנים את חמאס, וזה לא מנע מהם להמשיך ולדרוש מהם לפרסם גינוי לחלאות מעזה. מעבר לפגיעה כלכלית, אותם כוכבים גדולים היו סופגים פגיעה עצומה בכיס, שלא נדבר על התקפות חסרות תקדים ברשתות החברתיות (כמו למשל מוחמד סלאח). ולמרות הנסיבות, השחקנים שלנו דרשו מכולם לגנות את חמאס. כולם התעלמו מהשיקולים שלהם.
לאור המעורבות (המבורכת) של הליגיונרים שלנו (יחד עם שחקנים ישראלים בעבר ובהווה), לאור הגיוס שלהם למטה ההסברה של ישראל, חלה חובה עליהם להמשיך ולהפגין פטריוטיות למען המדינה ולהתייצב למחנה הנבחרת הלאומית. בימים בהם מאות אלפים מהאזרחים במדינה מגוייסים למלחמה, ועוד רבים מאזרחי המדינה מתנדבים ותורמים בלי הפסקה, זה הרגע בו כל הליגיונרים שלנו צריכים להשאיר מאחור את השיקולים האישיים שלהם ולהתייצב לשירות הנבחרת הלאומית. עבור חלק מהליגיונרים שלנו, הבריחה לנבחרת ישראל יכולה להיות הזדמנות טובה עבורם לעזוב מועדון אנטישמי תומך חמאס.
המדינה שלנו נמצאת בתקופה הכי קשה מאז הקמתה, ועלייה של הנבחרת הלאומית ליורו יכולה להעלות הרבה יותר מחיוך על פני האזרחים, גם אלה הלוחמים בחזית. והליגיונרים עשויים להרוויח בגדול. אהבה ותמיכה אדירה מהאוהדים בישראל מובטחת, סיכויים טובים להיות שותפים לעלייה היסטורית ליורו, דבר שיוביל להצעות מפתות מקבוצות רבות באירופה כבר בחלון העברות של ינואר. אז למישהו עוד כדאי להתלבט? ברור שלא.