לילה אחד, כשדמיר מומינוביץ' היה בן שלוש, אביו יצא מבית המשפחה בזייצ'אר שבמזרח סרביה ולא שב. במשך שבע שנים נשארו דמיר ואמו בעיירה הסמוכה לגבול עם בולגריה, עד שקיבלו איתות מבובאן ריסטיץ'. שחקן ההתקפה הסרבי, אחיה של האם ודודו של דמיר שהיה כבר בן 10, התבסס בקבוצת סטיארנן האיסלנדית, דאג לניירת והזמין אותם לעבור לגור איתו.
"הקושי היה גדול. השארתי את כל החברים מאחור, גם את סבא וסבתא שלי", סיפר, "אחרי שבועיים באיסלנד, רק צרחתי ובכיתי שאני רוצה לחזור הביתה, לסרביה. הגענו בקיץ ואני זוכר שלא יכולתי לישון כי היה אור עד אמצע הלילה ולא הבנתי מה קורה. לא שמעתי על איסלנד כלום לפני כן, לא הצלחתי להתרגל".
אמו של דמיר הייתה מפרנסת יחידה והחיים באיסלנד יקרים מאוד. היא עבדה בשלוש עבודות ובהמשך פגשה גבר מקומי שהפך לבן זוגה. הבית נשאר ריק כשהאם עבדה ובנה התאמן בקבוצת הנוער של HK, וכך היה עדיף. כי כשכולם היו בבית, הייתה אווירת טרור.
"בערך שנתיים אחרי שאמא שלי ובן הזוג שלה הכירו, הוא עבר לגור איתנו", נזכר דמיר, "אני חושב שהייתי בן 15 כשנתקלתי באלימות שלו בפעם הראשונה. לא ידעתי מה לעשות במצב הזה, זה היה קשה, הוא תקף את אמא שלי על בסיס קבוע ולא דיברתי. הוא פגע גם בי. מעולם לא התלוננתי במשטרה כי פחדתי שזה רק יגרום לו לכעוס ויחמיר את המצב".
מומינוביץ' הוסיף: "אני חושב שעד גיל 20 לא דיברתי על זה עם אמא שלי בכלל. היא רק עבדה קשה כדי שלי יהיו חיים טובים, ולא רצתה לדבר על דברים שליליים. ואז בגיל 20 דיברנו והרגשתי שאני חייב לטפל בנושא הזה. היה עימות בינו לבינו בבית ושם האלימות נפסקה. הם נשארו יחד, אבל לא דיברתי איתו יותר. בכל פעם שהגעתי לבקר את אמא שלי, התעלמתי ממנו".
בינתיים מומינוביץ' ניסה לבסס את עצמו ככדורגלן לגיטימי בליגה האיסלנדית, אבל הצלקות מילדות מטללטלת - בטח ביחס לזו של חלק גדול מחבריו - עמדו בדרך והוא רק חיפש פורקן. בריאיון לפני כמה שנים העיד: "ביליתי עם חברים שרק רצו לחגוג, אז גם אני לא ממש התמקדתי בכדורגל. במקום להשקיע באימונים ולהתכונן למשחק הבא, העדפתי לצאת לבר לשתות. אמא שלי עבדה בשלוש עבודות ומימנה אותי, ואני נהניתי מהחיים בלי לתת שום דבר בחזרה".
רק ב-2014, כשדמיר היה כבר בן 24, הוא עלה על המסלול הנכון. אחרי שירד ליגה על ויקינגור אולאפסוויק, מאמן בריידאבליק, אולאף כירסטיאנסון, הסכים לתת לו צ'אנס ומאז הוא שם. בשנתיים הראשונות עוד הספיק לזגזג בין רצינות תהומית לבילויים וחיים לא ספורטיביים, אבל מאז התיישר.
המשחק נגד מכבי תל אביב בבלומפילד (חמישי, 22:00, ספורט3) יהיה ה-309 של דמיר מומינוביץ' במדי בריידאבליק והוא מדורג במקום השלישי בהיסטוריה שלה בקטגוריה הזו, כשעד סוף העונה יעלה למקום השני. לפני יותר משנה וחצי, כשהיה כבר בן 32, קיבל חותמת נוספת לפריחה המאוחרת שלו כשזומן לראשונה לנבחרת איסלנד.
בשנים האחרונות מומינוביץ' זנח לגמרי את חיי הבליינות והפך לשחקן מוביל ודמות בולטת בבריידאבליק. במקביל, הוא משמש כמרואיין מבוקש ודובר במאבק באלימות במשפחה. למרות הכאב על מות אמו ב-2017, נראה שעכשיו קצת יותר קל לו לדבר על זה. רק קצת.
ב-2020 סיפר: "גם היום, אחרי 10 שנים, קשה לי מאוד לדבר על זה. אני לא יודע מתי הכול התחיל, אבל היום אני יודע להגיד שחוויתי אלימות משפחתית נוראית, ולא ידעתי איך להתמודד. אני ממליץ לנערים צעירים לדבר, לספר. זו לא חייבת להיות המשטרה... אח, אחות, דודים, סבא וסבתא, לא משנה מי... תספרו! אף ילד לא צריך לחיות ככה".