על ערן זהבי נדבר פה בהמשך, אבל בואו נדבר על עוד חלוץ ישראלי - ולא דיא סבע - שלא זומן למשחק הסופר חשוב במוצאי שבת ברומניה, בואו נדבר על ענאן חלאילי. החליט מי שהחליט - וזה הרי נסגר בין מאמני שתי הנבחרות הבוגרות והמנהל המקצועי - שחלאילי יהיה בנבחרת הצעירה בבולגריה, שזה בסדר בימים בהירים, אבל לא בימים מעוננים שאין אף חלוץ שמשחק קבוע, ונותן תפוקה בכדורגל הישראלי, חוץ מזהבי וסבע, שלא מוזמנים וגם לא יוזמנו, מטעמים שאין להם קשר לכדורגל.
ענאן חלאילי, כשחקן כנף ימין, הוא מפלצת של כדורגל. במונחים של פעם, הוא הכי מזכיר את זאהי ארמלי. היכולת לפרוץ במהירות ולהשתמש במגוון דרכים כדי לסכן את השער או לפטם את חבריו, מזכירה את המקור, זה שפרץ לחיינו בגיל 25. וחלאילי הוא אופציה ראשונה אצל מסאי דגו, במדי האלופה, שעברה שמונה משחקי מוקדמות בליגת האלופות בהם שיחק חלאילי 230 דקות וכבש שער אחד, ומבוקש אצל יאנג בויז, קבוצת ליגת האלופות. לא ליגה סקוטית ולא דקה ב-MLS ולא שחקן לא רצוי בליגה שנייה בספרד. גם לא חלוץ מטרה שנדחק לאגף במכבי ת"א, וחלאילי באותו גיל של דור תורג'מן, קצת יותר צעיר.
לא צריך לזלזל ברקורד של האחרים, אבל בנבחרת משחקים מי שנמצאים בכושר הכי טוב. ואם ענאן חלאילי מסוגל לחתוך מהאגף למרכז ולשחרר במהירות פגז עם החלק החיצון, והוא רק בן 18, אז נחזור על זה: הוא מפלצת כדורגל. בכל מקום בעולם, היו מזמינים אותו לפחות כשחקן משלים, להריח נבחרת, אולי לקבל כמה דקות כשליאל עבדה יתעייף. בנבחרת ישראל יחליף בשבת את עבדה דולב חזיזה, זה שנכנס אתמול בטדי לשחק כמחליף לענאן חלאילי.
ההתעקשות של מכבי חיפה עליו, הדיבור סביבו, גם מצד מסאי דגו, השימוש המתמיד בו, גם על פני שחקנים ותיקים ומוכחים, היא סטייטמנט. ורק בנבחרות ישראל הוא מונגש לנבחרת צעירה בלבד, כבודה במקומה מונח.
מכבי חיפה צלחה אתמול מגרש ויריבה שלא צלחה בשתי הזדמנויות בעונה שעברה, זו שהסתיימה באליפות. השמחה של דגו היא מובנת, הפועל ירושלים קבוצה טובה ועם פחות נאיביות, היא גם תזיק בהמשך לקבוצות במאבק האליפות, שלא לדבר על כך שהיא בהחלט מסוגלת לשחזר את ההישג שלה מהעונה שעברה, בטח כשסדריק דון הוא כבר חלוץ בוגרים ולא משתמשים בו בשתי מסגרות.
אבל מכבי חיפה גדולה על הפועל ירושלים. היא בעצם גדולה על כל הליגה, אולי למעט מכבי ת"א, שהמשחקים מולה יהיו סופר מעניינים העונה. חיפה תקום או תיפול על היכולת שלה לפצח בונקרים ולא רק לשחק מול יריבות שנותנות לה לשחק, כמו הפועל ירושלים. יש לה כלים מעולים, אבל נדמה שלא כולם מחודדים. ההחמצות אתמול הם חלק מהמשחק, אבל כשליאור רפאלוב - גם בגילו - לא כובש שער מפתיחת העונה, ודין דוד מחמיץ, ולדולב חזיזה אין מספרים, אז יכולים להיות לה גם ימים כמו זה שהיה להפועל ב"ש בשבת בנוף הגליל.
כל שלוש הגדולות סבלו הקיץ מעזיבת שועריהן. יותר מזה, הן גם סבלו מעזיבת השוערים המחליפים, ומיהרו למצוא עזרה על המדף. אופיר מרציאנו חזר מחו"ל ותפס את מקומו של עומרי גלזר בהפועל ב"ש, איתמר ניצן תפס את המקום של ג'וש כהן. במכבי ת"א החזירו את דניאל טננבאום שכבר עזב, ורובי קין, בצעד סופר אבירי, מעדיף בשלב הזה לתת את האשראי לרועי משפתי שעבר את כל ההכנה.
הלחץ שנמצא על מרציאנו וניצן ניכר היטב במשחק שלהם ובמשחק ההגנה סביבם. הם עוד לא נתנו משחק אחד לפנתאון, הם סופגים שערים, יש שיגידו אפילו כאלה שקודמיהם לא היו סופגים. משפתי לא סובל מהלחץ הזה, ההגנה שלו משחקת רגיל וגם אם נכון לומר שמכבי ת"א לא התמודדה עד עכשיו עם רוי משפתי מול יריבה אימתנית, עדיין האשראי שהוא מקבל לא מובן מאליו.
כשמעמידים זה מול זה את טננבאום, שכבר קבע שיא ישראלי של אי ספיגה במשך סיבוב משחקים שלם בעונת 2019/20, ואת משפתי שרוב הקריירה שלו רצה לפרוץ מעמדת השוער השני (במ.ס אשדוד, במכבי חיפה), ברירת המחדל היא טננבאום, אבל טננבאום לא ידע להילחם על מקומו ולחכות להזדמנות וביקש לעזוב, משפתי הגיע כשוער שני גם למכבי ת"א, והרעב והנחישות שלו ניכרים לעין.
ההחלטה, שהיא לא רק מקצועית אלא גם מנטלית, מצביעה על היתרון שיש לרובי קין כשחקן עבר מפואר: הוא יודע את נפש השחקן, הוא מכיר בכך ששחקנים צריכים לשחק כדי לתדלק את עצמם, והוא עושה את הרוטציה בצורה מושלמת, כולל בשיתופו אתמול את שרן ייני הוותיק, או בהכנסתם של שחקני הרכש החדשים, דוידה וקיקו, שאם לא היו משחקים, כל הגעש אצלם בקבוצה חדשה היה נכבה.
לפעמים, במאבקים מול יריבות כגון הפועל חדרה, יש את ההזדמנות לעשות את כל המחוות הללו, שאינן מזיקות. זה קורה גם ובמיוחד כשיש לך אחד כמו ערן זהבי, שעושה את ההבדל בבעיטה חדה, בלי עצירה, בין משחק שעלול להסתבך פתאום למשחק מוכרע, או אחד כמו מילסון שגם אם נראה שיש לו רק וואן טריק פוני, אי אפשר לעצור אותו בגלל היכולת שלו לשמור על כדור באופן מופלא, תוך כדי דריבל מסחרר. מילסון הולך לשבור כאן שיאי דריבלים, אבל בעיקר שיאי דריבלים מוצלחים.
הבטחתי לכם ערן זהבי. בואו קצת נפרוט את זה.
זהבי כבש אתמול את שערו העשירי העונה. ב-2023 הוא כבש כבר 25 שערים, בלי לשחק בנבחרת. זה יותר ממה שכבש בשנתיים הקודמות ואנחנו רק בתחילת ספטמבר. אם יהיה בריא, מצפים לזהבי עוד 22 משחקים ב-2023. לא יודע אם ישבור את השיא שלו - 47 שערים בשנת 2015 - אבל יש מצב שהוא יתקרב לזה. למה? כי הוא ערן זהבי.
אנחנו מדברים על שחקן בן 36, שכובש יותר משליש השערים של הקבוצה שלו, שמנצחת אגב כך. מגיעה לו בהחלט חופשה בדובאי, כפי שייצא אליה בסוף השבוע, בשעה שנבחרת ישראל תהיה ברומניה.
אם נבחרת ישראל תנצח בשבת, עדיין תישאל השאלה איך בגלל תנאים לספורטאים מקצוענים, השחקן הישראלי הטוב בעולם - לא החלוץ, השחקן! - לא נמצא בנבחרת שרוצה להעפיל פעם ראשונה לטורניר גדול מאז 1976, פעם ראשונה עם חלון הזדמנויות נדיר, עם דור שחקנים צעיר נדיר.
אם לא יהיו הפתעות מיוחדות ואיש לא יטרפד את זה, ערן זהבי יהיה באולימפיאדת פריז 2024 עם הנבחרת האולימפית, יחד עם מנור סולומון ודניאל פרץ כחריגי גיל. שם הוא יישן לבד בחדר יום לפני המשחק, כי ככה הוא מכין את עצמו הכי טוב וככה הוא ערן זהבי במשחק ולא שון וייסמן.
מי שחושב שזה איזה אגו או פרסטיז' או מאבקי כוח, לא מבין. זהבי לא בנבחרת כי לא נותנים לו להתכונן כמו שהוא רגיל להביא את עצמו לכל משחק: חד, עירני, קטלני, מקצוען.
לא נותנים לו להיות ערן זהבי.