כשהייתי צעיר והייתי מבקר את סבתא שלי פאולינה ז"ל בבת ים, היא הייתה לוקחת אותי בימי שבת לשכן שלה בשם צוקי ז"ל, כדי לשמוע שירים ושערים ברדיו טייפ-קאסט שלו ז"ל, ולשחק אותה מקשיב לסיפורי הכדורגל שלו מימיו כשחקן בנערים ב' של המשטרה הבריטית. אני זוכר שכבר כאבו לי העיניים מלעשות פרצוף מתעניין על ימים שבהם לא היה נבדל והיית מקבל כרטיס אדום רק אם רצחת שחקן. הוא היה בחור מדהים ונורא נהניתי מהזמן שלי איתו, אבל כילד היה נמאס לי לשמוע איך פעם הכול היה טוב והיום הכול חרא. איך פעם היו משחקים עבור הסמל והיום משחקים בשביל הכסף. איך פעם שחקנים תרמו את כל המשכורת שלהם לעמותת "תנו ליהודים לחיות" והיום השחקנים קונים מכוניות יוקרה ושעונים מזויפים.
אמרתי לעצמי שכשאתבגר אעשה השתלת שיער, אבל לא אקח מהשיער שלי כי אז לא עשינו בזה כלום, אקח קצת מברדה מהמאחורה של העורף, איזה שיער יש לו, יא אללה. בנוסף הבטחתי לעצמי שכשאתבגר לא אתרברב בפני שחקנים צעירים על ה"ימים היפים של פעם". אבל עכשיו כשהתבגרתי והתפכחתי כן בא לי להיות מהזקנים האלה שמציקים לילדים שפעם היה יותר טוב. אבל בעדינות, לא כמו שחקני העבר האלה שרק מחפשים סיבה לקבל כותרת במקומון "זמן שדרות" על ידי זה שהם מלכלכים על הקבוצה הנוכחית וש"בימים שלנו אכלו את הדשא, טרפו את הקורות, ליקקו את הדגל של הקרן, מיששו את השופט הרביעי. היום הכול זה כסף ושופוני". וואו כמה קנאה, וואו כמה מרמור, וואו כמה עותקים מכרתי מהספר הראשון. זה פתטי בעיניי.
הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה כזה. גם אם הפועל באר שבע תשחק בליגה ג' דרום ומאמן הקבוצה אור דדיה יפסיד עשרה משחקים ברצף, לעולם לא אומר מילה רעה על הקבוצה שלי או על השחקנים שלה, בדיוק כמו שלא רציתי ששחקני עבר יצוצו פתאום בהסברים על סמל וכבוד כשהקבוצה הייתה בתקופה פחות טובה כששיחקתי בה. הכדורגל בתקופה שבה התחלתי לשחק והכדורגל שמשחקים עכשיו זה ספורט אחר - ואני עוד התחלתי בתחילת שנות האלפיים. אני לא רוצה לדעת איזה הבדל יש בין הכדורגל של היום לכדורגל של שנות ה60- או ה-70. המשחק נעשה הרבה יותר קבוצתי. אין היום שחקן בליגה שלא עושה הגנה כמו משוגע, פשוט אין.
כשהתחלתי את הקריירה היו לנו כמה שחקנים בבית"ר שכשהכדור היה אצל היריבה הם היו שמים ראש לשנ"צ קצר ליד דגל הקרן. כשאני התחלתי לשחק המרחק הממוצע בין שחקני ההגנה לשחקני ההתקפה היה בערך קילומטר, כאילו שאם שחקני ההתקפה חוזרים חזרה לחצי שלהם הם מקבלים קנס. המרחקים היו כל כך גדולים, שמדי פעם הבלם היה מתקשר לחלוץ לשאול אותו איפה הוא עכשיו, ומתי לדעתו הכדור יגיע לאזור של ההגנה. בכלל, אני רואה את הכדורגל של אז כמו השיניים שלי - מרחקים גדולים, חורים עצומים והמון מרחב פעולה. בעוד הכדורגל של היום הוא יותר כמו השיער שלי - הכול קשה וצפוף.
יש צד נוסף. יש היום הבדלים עצומים בכל מה שנוגע למקצוענות מסביב למשחק עצמו. היום יש יותר מודעות לכל ההיבט הפיזיולוגי. כשאני התחלתי לשחק היה לנו מאמן כושר אחד, שהיה יוצא לאימון רק עם חישוק אדום אחד, זורק אותו על המגרש ואומר ל-24 שחקנים לרוץ מסביבו. תגיד, מה זה, חימום לשיעור זומבה? יש היום גם יותר מודעות להיבט הפסיכולוגי של המשחק. פעם לא היה כזה דבר מאמן מנטלי. היית אומר למאמן "אני מתרגש", אז הוא היה צורח עליך: "אז אל תתרגש!" ופה זה היה נגמר. היום אם מישהו נמצא במצב רוח ירוד כי ארנב המחמד שלו פצוע במפשעה, הוא מקבל שיחה של שעה עם איש מקצוע שמתמחה בארנבים ומפשעות כדי לרומם את רוחו.
אני אמנם מסתלבט, אבל אני כל כך שמח שהמצב הזה השתנה, במיוחד בהיבט המנטלי. היו לי תקופות בבית"ר ירושלים שקרסתי מהלחץ, ולא היה לי עם מי לדבר. לא היה לי עם מי לשתף מה אני מרגיש. פעם זאת הייתה בושה גדולה להתרגש או להיכנס לדיכאון. היו צוחקים עליך אם היית מבקש עזרה. היום, לשמחתי, מקובל לפנות לעזרה. אנחנו עוסקים במקצוע מאוד מהנה, אבל גם מאוד תובעני ומלחיץ. מעבר למאמצים הפיזיים, כדורגלן מקצועני עובר מכבש של לחצים מדי יום - מהבעלים, מהמאמן, מהקהל, מהתקשורת - ולך תתמודד עם זה כשאתה כולה בן 22. הרבה שחקנים מוכשרים שאני מכיר פשוט קורסים תחת הלחץ, הנפש שלהם נשברת והם לא מצליחים להפיק את מקסימום היכולת שלהם.
להרשמה מוקדמת לרכישת "דרדלה לחיבורים 2" לחצו כאן
כתבתי את זה גם בספר הקודם ואני חוזר על זה שוב: כמה מקצועות אתם מכירים שבהם בחור צעיר עושה משהו בזמן שעשרות אלפי אנשים מביטים בו, ואוי ואבוי לו אם הוא יטעה? זה מטורף הלחץ הזה. גם מבחינה טכנולוגית יש שוני גדול. מי ידע אז מה זה GPS או ניתוח וידיאו, או רחפן שמצלם ומנתח אימונים? אז חשבו שזה חייזר וניסו לבעוט עליו את הכדור, רצו פנימה בבהלה והתקשרו לדודו טופז. היום לכל קבוצה יש סוללה של אנליסטים שעובדים בחינם, אבל עם המון תשוקה, ומעבירים למאמן כל כך הרבה מידע על כל שחקן בכל אימון וכל משחק, כדי לקבל תמונה יותר טובה אם הוא שיחק טוב או לא. המאמן מקבל בין היתר את הנתונים הבאים: מספר מסירות מקדמות של השחקן במשחק, מספר חילוצים, מספר איבודים, מספר נגיעות בכדור ברגל ימין, לאיזה שחקן הוא מסר הכי הרבה במשחק, לאיזה שחקן הוא רצה למסור אבל אז הבין שזה ההוא שלא מסר לו מקודם אז הוא שינה צד, איזה בושם הוא אוהב ומה ה-XG שלו עם בחורות כשהוא יוצא למסיבה.
היום כמעט לכל קבוצה יש מנטליסט, אנליסט, פסיכותרפיסט, סוציאליסט, קומוניסט, אנרכיסט, כלכליסט ואחות של טיפת חלב, שמהווים מעטפת שלמה עבור המאמן ומעניקים לו את כל המידע שהוא צריך ואף יותר מזה. וזה רק אצלנו. בקבוצות בכירות באירופה יש מישהו שהתפקיד שלו לספור כמה נשימות שחקן לוקח בזמן ספרינט, עוד אחד שהתפקיד שלו לוודא שלשחקן יוצא קקי שנראה טוב, מישהו שאחראי להוציא לשחקנים את הצהוב מהאוזניים, ועוד אחד שאחראי שתעשה גרעפס אחרי אוכל - והכול עולה על טבלת אקסל ומוצג למאמן לפני כל משחק.
תחשבו כמה קשה היה להביא אז שחקנים זרים. פעם הסוכן היה מגיע פיזית עם קלטת ביצועים שצילם אבא של הבלם בליגה האוזבקית, עם מכתב המלצה מרכזת השכבה שלו. היום בלחיצת כפתור אחת במחשב - אחרי שכמובן מחקת את ההיסטוריה של הדפדפן כי לך תדע מי מסתכל - אתה יכול לקבל את כל המידע הרלוונטי על השחקן, כמו למשל מספר שערים ממוצע שלו בעונות האחרונות, מספר הדקות שבהן שיחק ומספר הפעמים שבהם הפליץ פלוצים קטנים כאלה תוך כדי ריצה. פשוט הכול.
תוסיפו למשוואה גם את החשיבות של התזונה. מי חשב פעם שתזונה היא מרכיב כל כך חשוב בהצלחת השחקן? פעם היו שוטפים פנים עם קולה, ובין התרגילים באימון מקפיצים שוט של ערק. אה, ושאני לא אתחיל לדבר - ואני אתחיל - על הרפואה. פעם אם קרעת את הרצועה הצולבת בברך נתנו לך אקמול ואמרו לך לחשוב חיובי וזה יעבור. פעם לא היה צולבת. היו קוראים לזה "פציעה בברך". לא תדע לכמה זמן. בינתיים תרוץ מסביב למגרש ודי להתפנק. היום שחקן משתעל ומיד עושים לו MRI ריאות, שולחים אותו למומחה בטן עליונה במעבדת שיעולים מיוחדת בהונגריה, ומכינים לו פרוטוקול חזרה למגרשים תוך חצי שנה כדי לא לקחת סיכון חס וחלילה.
בימים של אז היה רק רופא, שהיה עושה חלטורות אחר הצהריים כשהיה מסיים משמרת בקופת חולים כללית. עוד לא המציאו את הפיזיותרפיסט. הרופא היה עושה הכול - עיסויים, חבישות , חשמל, קרח, זריקות, אבחונים, שיקומים ובעיקר טעויות. לא הייתי ממליץ לעשות אצלו אפילו שיקום מכאב ראש. היום יש שני רופאים, שלושה פיזיותרפיסטים, ארבעה מעסים, איש חבישות, סגן איש חבישות, ואחד שחוץ מלעשן לא עושה כלום ואף אחד לא באמת יודע מה התפקיד שלו.
היום כששחקן מגיע לקבוצה חדשה הוא עובר סדרת בדיקות מקיפה כאילו עושים טסט ליונדאי 25יi שנת 2015. כשהגעתי לקראקוב לקראת חתימה בוויסלה, עברתי בדיקות במשך שלושה ימים. הייתי אצל הרופא של הקבוצה לבדיקה כללית, לאחר מכן עשו לי MRI בכל הגוף (שם התמונה הייתה כל כך מושלמת שהרופא העלה את הצילום לפייסבוק שלו). לקחו אותי לרופא שיניים (אמיתי לגמרי, לפי השיניים אפשר לחזות פציעות עתידיות. ולפי מצב השיניים שלי היה נראה שאני כבר מת), עברתי אולטרסאונד ברגליים כדי לראות שאין שם קרעים ומבחן מאמץ כל כך מפרך שאחריו התחלתי להתלבט אם בכלל לחתום שם.
בימים של אז, כשהיית מגיע לקבוצה חדשה היו עושים לך בדיקות כאילו אתה נכנס לקניון שבעת הכוכבים. "שים ארנק ומפתחות בצד ותעבור בגלאי", "תפשק רגליים וידיים על הקיר", "תשתעל", "תעמוד על רגל אחת ותספור עד עשר", "אחלה, אתה בריא, אפשר לחתום". בקיצור, הבטחתי שאני לא אהיה מהמבוגרים האלה שמביטים לעבר בערגה ועושים רומנטיזציה מכל מה שהיה פעם, אבל מצד שני גם הבטחתי לטל שאקפל את הכביסה. אגב, פעם גברים לא היו מקפלים כביסה. רק אומר.
talmelikson@
מומחה בהורדת קבוצות ליגה
מאור מליקסון יליד 1984, נשוי לטל ואב לשלושה, הוא פילוסוף, הוגה דעות, ובזמנו הפנוי בוכה במסיבות עיתונאים, אשר מדבר על עצמו בגוף שלישי. מאור הוריד שלוש קבוצות ליגה, זכה באליפויות בישראל ובפולין והיה סגן אלוף אירופה שנתיים ברצף בפיזור ילדים במסגרות. בעקבות הביקורות והתגובות החיוביות לספרו הראשון "דרדלה לחיבורים - הצד האחר של הכדורגל", החליטו מליקסון והרצון שלו לתשומת לב שלו להוציא לאור את ספרו השני "דרדלה לחיבורים 2 - שובו של המיסניק".
"בספר זה אשתף אתכם בתגובות לספר הראשון, המעבר ממשחק לאימון, ההבדלים מהכדורגל של היום לכדורגל של פעם, מדוע לא רציתי להיבחן במנצ'סטר סיטי, האם אלי דסה הכשיל אותי, מדוע עזבתי את בית"ר, ומה הדרך הטובה ביותר של הורה להרוס לילד שלו את הסיכוי להיות כדורגלן. בנוסף אחווה את דעתי המיותרת על פרשני כדורגל ושופטים, אסביר איזה תכונות נדרשות מכדורגלן מצליח, אשתף על הנכות והפוסט טראומה שמלווה אותי ביומיום, ואחשוף את הסוד שלי על איך שומרים על עור פנים נקי ומלא ברק . כמובן שרב המכר הראשון שלי עוד מחכה למי שהעז לא לקנות אותו עדיין, ביחד עם מרצ'נדייז שהכריחו אותי לקנות ועכשיו תופס לי את חדר האורחים.
שלכם (גם אם לא תקנו כלום, אבל קצת פחות),
מאור מליקסון
מכירת הספר "דרדלה לחיבורים 2" בעריכת סימון טטרו תחל ביום רביעי הקרוב, 30 באוגוסט. המחיר: 88 שקלים