לא בטוח שכולם היו לוקחים את משרת המאמן החדש של הכוכב האדום בלגרד אחרי העונה האחרונה של הקבוצה: לקחה אליפות עם 26 ניצחונות ו־4 תוצאות תיקו ב־30 משחקים. 91% הצלחה הם לא משהו שאפשר לשחזר בקלות, וברגע שמגיע מאמן חדש לקבוצה שהצליחה כל כך בעונה הקודמת, כמעט בלתי אפשרי להיפטר מהעננה שמרחפת מעל ומשווה בכל רגע את השנה שעברה לזו הנוכחית. קודמך בתפקיד יושב לך על הכתף ותיקו ביתי מול מלאדוסט יכול להקים עליך את כל האומה, פחות או יותר.
אבל ברק בכר הוא לא כולם, ואחרי שמיצה את עצמו בישראל עם שתי סריות של שלוש אליפויות רצופות, הוא היה חייב אתגר חדש - ורצוי משהו שנראה בלתי אפשרי. ולכן ההזדמנות שנקרתה בפניו בבלגרד הייתה תפורה למידותיו של האיש ששינה את פני הכדורגל הישראלי בעשר השנים האחרונות.
היתרון העיקרי של ברק בכר הוא הפער המטורף בין הפאסון עמוס הצנוניות שלו לבין היכולת שלו להתנהג כמו חיית שטח מיומנת וחסרת פשרות. בקטע הזה הוא מזכיר את אברם גרנט, עוד צנון ידוע לכאורה (אבל ממש לכאורה), שבפועל ידע להגיע לכל שטח עוין ולהתאים את עצמו כמעט מיד, בין שדרך ערבובים ובין שדרך משברים יזומים, על מנת להשליט את הסדר החדש - כפי שהוא רוצה ורואה לנכון.
בכר, שכשאתה מסתכל עליו לראשונה אתה אומר לעצמך "איזה כיף לו בתור פקיד בכיר במע"מ, יא אללה", הגיע לסרביה כשיש לו רק מה להפסיד - הוא יכול לאבד את האליפות, הוא יכול להיכשל בשלב הבתים בליגת האלופות, הוא יכול אפילו לקחת אליפות פחות מרשימה מקודמו. כל זה עדיין יכול לקרות כמובן, אבל הסכנה העיקרית שארבה לבכר לא קשורה להישגים: המערכת, ולא צריך לדעת סודות מחדר ההלבשה הסרבי בשביל זה, קיבלה את בכר לחיקה כשהיא עדיין תחת הרושם של הבוס הקודם.
אז בכר ידע מה הדרך לפרק את המוקש הזה, ועשה את זה בכל הכוח: המהלך המשמעותי ביותר שלו במהלך הקיץ היה להחליף את השוער מילאן בוריאן. מדובר בשוער שספג פחות משער אחד לכל שני משחקי ליגה בעונה שעברה, לא בדיוק מישהו שאפשר לבוא אליו ביותר מדי טענות. וזה עוד כלום, כי צריך להבין את הסיטואציה: בא מאמן זר ומעיף שוער מקומי, שחזק בתקשורת המקומית. דמיינו מה היה קורה פה, אצלנו בישראל, במצב כזה. עשרות שעות שידור רדיופוניות, 30 שעות שידור רצופות של "מגרש פתוח", טירוף מערכות על ציר קופמן־צנציפר־פשכצקי והררים של שנאת זרים או אפילו חלילה גזענות חצי מוסווית שמושפרצת בסוף כל משפט שני.
ובכל זאת, בכר הלך על זה בכל הכוח. ואם זה לא מספיק, הוא גם הביא שוער ישראלי והציב אותו בשער במקום השוער המקומי המודח. נכון לעכשיו נראה שההימור השתלם, בטח אחרי שתי החמישיות האחרונות (במשחק האימון מול פיורנטינה ובמשחק הליגה במחזור הראשון מול וויודינה).
אגב, בתקשורת הסרבית פורסם בשבוע שעבר שההתנפלות של בכר על השוער לא הייתה סתם - לטענתם השוער היה הדמות הדומיננטית ביותר בחדר ההלבשה, ונראה שבכר הבין שהוא חייב להראות מהרגע הראשון למי יש פה הכי גדול.
בינתיים מצפים לבכר כמה טיולים נחמדים בליגה עד אמצע ספטמבר, ואז יתחיל המבחן האמיתי והמסקרן באמת שלו - שלב הבתים בצ'מפיונס ליג. אם לשפוט לפי הקצב שבו הקבוצה שלו מפרקת, הוא יגיע לחגים עם חצי אליפות ביד. ואם לא, אפשר לסמוך על בכר שיידע לייצר עוד איזה משברון מקומי שינער את הקבוצה שלו ויאפס אותה דחוף, רגע לפני האתגרים האמיתיים שמחכים לה.