6:1 היא תבוסה כואבת, אבל לא תמיד יש לה משמעות. קבוצות מובסות במשחקים לא חשובים וזו אפילו לא נחשבת למכה קלה בכנף. ספק, למשל, אם בפיורנטינה יהיה איזשהו זעזוע אחרי החמישייה שספגה מברק בכר והכוכב האדום ביום רביעי. העניין הוא שלעיתוי יש המון משמעות.
עד לפני מספר שבועות ההגדרה של עונת 2023/24 בליגת העל הייתה "הכול תלוי באליניב ברדה". מכבי חיפה ומכבי תל אביב, עם מאמנים חדשים וסגלים חסרים, נראו חיוורות ורועדות, בעוד הפועל באר שבע הגיעה עם שלד מוכן משנים קודמות וחיזקה אותו. ואז בא המשחק ההוא, "משחק האירופאיות" בגביע הטוטו. אף אחד לא היה מוכן למה שקרה שם. בתוך ערב שרבי אחד כוונו החצים אל באר שבע והמאמן שלה.
אילו היה המשחק הזה מתרחש בנובמבר, כשהעונה כבר מתרחשת וגביע הטוטו מקבל את הפרופורציות הנכונות, אף אחד לא היה מתרגש. הבעיה היא שהבומבה העוצמתית הזאת ניחתה על באר שבע במשחק הרשמי הראשון שלה, כשהאוהדים מחכים להתפוצצות. היא הגיעה, רק לא מהכיוון הנכון.
הניצחון המינימלי אמש של באר שבע והעימות של ברדה עם אוהד ביציע, ממחישים כמה שברירי המצב. מפלס העצבים בטרנר עולה, ואנחנו אפילו לא באוגוסט. האם כל זה בר תיקון? בהחלט. צריך לזכור, אשתקד באר שבע פתחה את העונה עם ניצחון ושני הפסדי ליגה וברדה הצליח להרגיע את העסק ולקחת אותה לאזור מאבקי האליפות. הקבוצה שלו כרגע מאוד לא משכנעת, אבל העונה אפילו לא החלה. מצד שני, הניצחון והיכולת אמש לא נותנים רשת ביטחון הדוקה מדי. באר שבע עדיין יכולה להיות מודחת ולעוף כבר בסיבוב הזה. לטובתה, עדיף לה לא לבחון את הסיטואציה.
מכבי תל אביב היא תמונת המראה של באר שבע. בן לילה נבנה האמון של האוהדים במועדון. הניהול של מנספורד והאנרגיות של רובי קין הציתו מחדש את היציעים. הכושר של ערן זהבי, שנפצע, כזכור, בחצי הגמר נגד בית"ר ירושלים, מפחיד. המאמן מוכיח שאפשר ומותר לשחק עם חלוץ אחד, אם כי מתישהו בקרוב מכבי תל אביב תצטרך להחליט מה היא עושה עם ג'ורג'ה יובאנוביץ'. אם היא לא תמכור אותו, קין יצטרך לתת לו נתח משמעותי בהרכב.
זו התלהבות של התחלה, אבל כזאת שאי אפשר לזלזל בה. במשך שלוש שנים הסקפטיות עוטפת את מכבי תל אביב, ואם לרדת לרמת הפרט, היא אופפת גם את דן ביטון. הקשר שהגיע מלודוגורץ באוגוסט 2020 לא הצליח להתקבע כשחקן מוביל. הכישרון שם והיו לו גם רגעים יפים, אבל ביטון לא שכנע שהוא באנקר. למעשה, הוא היה כבר מעשית בחוץ בשנה שעברה, לפני שפילס, כמעט בלית ברירה מצד המועדון, את הדרך חזרה להרכב.
כשקין הגיע למכבי תל אביב הוא העדיף לא לקבל תדרוך מקדים לגבי השחקנים, אלא לבחון אותם בעצמו. נכון לעכשיו, הוא מתרשם מביטון. כרגע הוא מקבל גם החזר נאה על ההשקעה. ועם זאת, עדיין אסור לשכוח שזה סימן ההיכר של ביטון במכבי תל אביב - להיות טוב במשחקים הפחות חשובים. לא על גביע הטוטו ושלב המוקדמות בקונפרנס הוא יקום וייפול.
המבחן פה הוא לא של ביטון אלא של קין. אם האירי יצליח לתת לקשר שלו את הלוחמנות שהייתה חסרה לו בשנים עברו, יכול להיות שמכבי תל אביב עשתה בקיץ הזה עסקת ענק עם שחקן רכש חדש שכלל לא הייתה צריכה להחתים.
בכל שנה הנטייה שלנו היא להפריז בערכן של הקבוצות היווניות, ובכל פעם מחדש מוכיחות היריבות הישראליות שאפשר לעבור אותן. בשנים האחרונות הן בדרך כלל גם עוברות. בווינר היחס לניצחון של פאוק על בית"ר ירושלים היה 1.2, תיקו קיבל 4.7 וניצחון בית"רי היה מעניק למנחשים פי שישה. אלה יחסים שמעידים על פערי כוחות גדולים על הנייר - בדיוק כמו שיוסי אבוקסיס אוהב. תנו לו קהל ביתי עוין ויריבה עדיפה בהרבה והוא יפרח, יוציא תיקו וכמעט יגנוב גם את הסנסציה, וכל זה במהלך עוד קיץ ליצני במיוחד, כזה שיכול להיות רק בבית"ר ירושלים.
המשימה של בית"ר בטדי עדיין לא תהיה פשוטה, אבל ההרכב שעלה אתמול ביוון הספיק ללמד דבר או שניים על מה שצפוי לנו ממנה השנה - הרבה לחימה ובעיקר הרבה ניסיון. אם אשתקד פתחה בית"ר את העונה עם חבורת שחקנים מפוחדים, שוערים מחליפים ותחושה של ייאוש, ה-11 שלה אתמול כלל שועלי קרבות כמו בן ביטון, אוראל דגני, יובל אשכנזי וגם אופיר קריאף, שהיכולת שלו כבר לא מה שהייתה, אבל במחצית השנייה של העונה שעברה הוא הוכיח שלמנהיגות והזיקה הבית"רית עדיין יש משמעות גדולה. כל זה לפני שדיברנו על מיגל סילבה, אולי היציאה הכי גדולה בחלון ההעברות בשנה שעברה, שהציל את אדי גוטליב מעצמו אמש.
איך זה ייגמר בטדי? קשה לדעת, אבל כמו מכבי תל אביב, האמון בין בית"ר והאוהדים שלה חוזר להיבנות, בתנאים מאוד לא פשוטים. מעטים האמינו לפני המשחק שיש סיכוי לעבור את פאוק. אם זה יקרה, בית"ר תקבל ג'אמפ סטארט רציני לעונה, ואנחנו יודעים מה קורה כשהאש שם ניצתת.