לא במקרה אתלטיקה מכונה "מלכת הספורט". יש בה משהו טהור ופשוט, עם תחרויות קלאסיות ונצחיות, כמו ריצה או קפיצה, שהן חלק בלתי נפרד מהמין האנושי מאז ומעולם, והחיבור אליהן (גם פיזי וגם רגשי) הוא טבעי. רק יחידי סגולה מצליחים לזכות במדליות בענפי האתלטיקה היוקרתיים, שמהווים את פסגת הספורט האולימפי, ומדינת ישראל אומנם מעולם לא התהדרה במסורת מרשימה או באהבה יתרה לאתלטיקה, אבל עדיין בתולדות הספורט הישראלי היו לנו לא מעט הצלחות, עם גיבורים אהובים ונערצים שהתעלו והביאו לנו כבוד ומדליות, ובעיקר רגעים מרגשים ובלתי נשכחים.
מבחינת הישגים ומספרים, לא הייתה ישראלית גדולה יותר מאסתר רוט שחמורוב. מבחינת נסיבות חייה, לא הייתה אחת שהצליחה לגעת לנו בלב בעוצמה כזאת. ההישגים שלה בריצות ל־100 מטר ול־100 משוכות היו חסרי תקדים במונחים ישראליים. התוצאות שלה היו בטופ העולמי. לצערה הרב, נסיבות טראגיות גרמו לכך שסיימה בלי מדליה אולימפית. באולימפיאדת מינכן 1972, היא הייתה עדה לטבח 11 הספורטאים. היא כבר העפילה לחצי הגמר ב־100 מטר משוכות, אולם כמובן פרשה מהמשחקים בעקבות הפיגוע הרצחני. לא רק שההישג ההיסטורי נמנע ממנה, היא גם חזרה לארץ בלי מאמנה האישי, עמיצור שפירא ז"ל, ששב בארון מתים. במונטריאול 1976, שבטקס הפתיחה נשאה את דגל ישראל, היא עלתה לגמר בריצה ל־100 מטר משוכות, אבל סיימה שישית. כל חמש הרצות שהקדימו אותה היו ממזרח אירופה, בתקופה שבה במדינות האלה צרכו כמויות עצומות של סמים וחומרים ממריצים. רוט שחמורוב תמיד ייצגה עבורנו עוצמה ישראלית, כישרון טהור, אבל גם שילמה מחיר כבד על היותה ישראלית, ולכן גם בלי מדליות אולימפיות, תיזכר לנצח כאלופה אהובה.
ב-2002, מי שסגר את המעגל היה אלכס אברבוך: במינכן, בדיוק 30 שנה אחרי האסון בגרמניה, זכה במדליית זהב בקפיצה במוט והוכתר כאלוף אירופה. העובדה ש"התקווה" הושמעה בגאון בגרמניה, באליפות אירופה באתלטיקה, באותו המקום שבו נרצחו נציגינו, היה אחד מרגעי השיא של הספורט הישראלי, ואין זה פלא שאברבוך הזיל דמעה על הפודיום, יחד עם כל המדינה. בהמשך אברבוך גם זכה במדליית זהב באליפות אירופה ב-2006, וכבר אז ידענו: אלה הישגים שספק אם נצליח לשחזר אי פעם. באותם ימים, אברבוך נכנס לא רק לספרי ההיסטוריה, אלא גם ללב של כולנו.
20 שנה אחרי אברבוך, ישראל שוב ניצבה בגאון על הפודיום במינכן. הפעם הייתה זאת חנה קנייזבה מיננקו שזכתה במדליית ארד בקפיצה משולשת, ושוב דגל ישראל התנופף לו בגרמניה, לעיני העולם כולו. קנייזבה מיננקו תמיד הייתה אהובת הקהל הישראלי. היא גם סגנית אלופת העולם (בייג'ינג 2015), סגנית אלופת אירופה (אמסטרדם 2016), רביעית באולימפיאדת לונדון 2012, חמישית באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו 2016, שישית באולימפיאדת טוקיו, אבל הרבה מעבר לזה. במשך שנים ארוכות היא ייצגה אותנו בכבוד גדול בתחרויות הכי יוקרתיות ונתנה לנו תקווה, ובמקביל תמיד הזכירה לנו באיזו מדינה מיוחדת היא בחרה, למרות התנאים הלא אופטימליים לאתלט צמרת, ואיך התעקשה להישאר כאן, בזכות האהבה והחיבור, והרגש המיוחד. חנה היא שלנו.
וכמובן, לונה צ'מטאי סלפטר. גם בזכותה דגל ישראל הונף על הפודיום בגרמניה, פעמיים (!): הפעם הראשונה הייתה כאשר זכתה במדליית זהב בברלין 2018 בריצת 10,000 מטר, והפעם השנייה הייתה ב-2022 במינכן, עם מדליית ארד, עם תזכורת נוספת לעוצמות הישראליות, להישגיות על אף כל הקשיים. בנוסף, לונה היא חלק מסיפור אהבה נוגע ללב: מי שהגיעה לישראל בשנת 2008 רק כדי לשמש כאם הבית ולדאוג לילדיו של קונסול קניה, הפכה לאחת האתלטיות הגדולות בתולדותינו, נישאה בהמשך בניירובי למאמנה דן סלפטר, והפכה לחלק מאיתנו ולשם מוכר בקרב כל חובב ספורט, ולהוכחה ניצחת לעוצמות הישראליות.