תוך פחות משבוע חזרנו לתחילת שנות ה־90 וסדרת הגמר של ליגת העל בכדורסל נראתה כמו פרק המשך ל"האגרוף" המצוינת (ברקע: סגירת המעגל הבלקנית בגמר ה־NBA, אחרי שניקולה יוקיץ' חגג אליפות היסטורית בדיוק בשבוע שבו מלאו 30 למותו הטרגי של דראזן פטרוביץ'). ברגע אחד חזר הכדורסל הישראלי לימים המעניינים באמת שלו, לפני ששמות של קבוצות נפתחו בשמות הספונסרים שלהן (איך אפשר לקחת ברצינות קבוצה בשם "פיצה יוסי גבעת שמואל"?).
מה היה לנו כאן, בקצרה? שלל עימותים פוליטיים לפני המשחק בין מכבי תל אביב להפועל תל אביב - ליתר דיוק - בין ההנהלות שלהן. שמעון מזרחי, איש בן 83, נראה לפתע כאילו גילה מעיין נעורים ושתה את כולו. והתברר שיום חמישי היה רק ההתחלה, כי אחרי שמכבי עשו להפועל בעיות בכניסה וניצחו אותם על הפרקט, הגיע הגומלין. לא באוסישקין, כי אנחנו לא ב־1992, אלא בדרייב אין. בלי עכברושים מתחת לפרקט ובלי שאלטר סודי שרק "שחור" יודע עליו, אבל שוב עם ריבים בין ההנהלות.
עוד על אירועי סדרת הגמר
שני שיאים רשם משחק הגומלין, ביום ראשון השבוע: האחד, שמעון מזרחי לא נכנס ב־VIP אלא כאחד האדם, אחרי בדיקות מביכות שלא ראוי לעשות לאף איש באמצע העשור התשיעי בחייו; השני, ביזארי פי כמה: האולם מתמלא באבוקות, כולם בורחים לחדרי ההלבשה, שחקנים נעזרים במשאפים, ועו"ד מזרחי נשאר על הפרקט. באחד האתרים דווח שעמי ביטון התחנן אליו שיתפנה מהשטח עד שהעשן התפזר, אבל מזרחי, כבר מזמן לא איש בן 83 לאור ההתפתחויות, סירב. ואז הגיעו הקללות הבלתי נגמרות לפנאן (הבן, לא האבא), ותנועות השחיטה, והקללות ומה לא. ואחר כך הפועל נתנה משחק ענק וטחנה את מכבי לאבק דק, בהצגה שספק אם אי־פעם תצא מספרי ההיסטוריה, וכפתה משחק שלישי ומכריע.
המשחק המכריע ענה על כל הציפיות: הפעם מכבי דאגה להשפיל את בכירי הפועל בכניסה, וכותרות שבאו מ־1992 סטייל "בלגן בדרבי: פלדה עוכב בכניסה" (הבן, לא האבא) הביאו אותנו למשחק שבו הפועל - כנראה הקבוצה הטובה בישראל לאורך מרבית עונת הכדורסל - חזרה להזדהות עם הערך העליון שמקדשים משום מה אוהדיה, וממש לא בצדק לדעתי - לוזריות.
ככה זה, הנרטיב כנראה שולט בכל. כשהפועל פותחת חזק, מאבדת עד סוף הרבע הראשון את היתרון ו־7 דקות לסיום מוצאת את עצמה בפיגור 15, אתה יודע שזה גמור. אפשר להפסיק להתעניין וללכת לקרוא איזה ספר טוב. אבל בשש הדקות הבאות הפועל דפקה ריצת 0-17 חולנית ומצאה את עצמה רחוקה דקה וחצי מהיסטוריה מטורפת. באופן הגיוני, הרגליים התחילו לרעוד, מכבי שוב השתלטה על העסק וחצי דקה לסוף הובילה ב־3. ואז קיבל תומר גינת, שבחר לשחק העונה בהפועל ולא במכבי, חרף הצעה גבוהה יותר שקיבל מצהובים, את הכדור בקצה הקשת. חופשי לגמרי, זרוק ל־3 ותשווה. גינת זרק והחטיא, הפועל נשברה ומכבי זכתה באליפות.
תדמית הלוזרית הכל כך אהובה על אוהדיה משום מה, והכדורסל הישראלי קיבל - מבעד לכל גועל הנפש שהיה (והיה) - שירות מצוין. באבחת סדרה אחת, מלאה שנאה מחוץ לאולם ודרמות ספורטיביות אמיתיות על הפרקט עצמו, קיבלנו שוב את הכדורסל הישראלי שכבר חששנו שהלך לעולמו ב־30 השנים האחרונות.
ולכן כדאי לפרנסי הענף לקחת את הדברים הטובים מהסדרה הזאת - והיו לא מעט - ולמנף אותם קדימה. כנראה שסדרת גמר אכן עדיפה על הכרעה במשחק אחד, ושווה לשים את הפוקוס גם על מה שקורה בעונה הסדירה (תארו לעצמכם שהפועל הייתה מסיימת מעל מכבי את הליגה ומרוויחה את הביתיות בסדרה). וטוב יעשו ההנהלות של שתי הקבוצות אם ייפגשו וירגיעו את הלהבות קצת. יריבות ספורטיבית זה אחלה, שנאה אלימה קצת פחות. ולכדורסל הישראלי, שאת הצדדים היפים שלו ראינו בשלושת משחקי סדרת הגמר, מגיע קצת יותר.