"הנשמה של הכדורגל מתה!" "כדורגל אירופי לא תחרותי יותר!" "יש אפס רגש בכדורגל אירופי!" "כסף קונה הכל!" "מנצ'סטר סיטי זה שכירי חרב"! אלה רק חלק מהקלישאות שנאמרו אחרי שמנצ'סטר סיטי זכתה בליגת האלופות. אבל האם הקלישאות האלה נכונות? האם באמת סיטי היא פחות רומנטית מליברפול, שאותה רובינו אוהבים לאהוב? האם סיטי היא זו שהמציאה את נושא רכישת השחקנים הטובים? האם באמת, כל מה שסיטי עושה זה להחליף שחקנים שנה אחרי שנה? והאם באמת התחרותיות בכדורגל אירופי מתה?
אכן, אלופת אירופה היא מועדון עשיר. אפילו עשיר מאוד. אבל האם זה אומר שלמועדון הזה יש פחות נשמה מיריבתה בגמר ליגת האלופות, אינטר? או אפילו מאהובת הקהל, ליברפול? אז שמתי את הרגש בצד (קבלת החלטות תוך כדי אמוציות, זה בדרך כלל דבר רע) והתבוננתי במספרים. אני לא יודע מה זה נשמה בכדורגל ואיך למדוד אותה, אבל זה כנראה קשור (בין היתר) לשחקנים שנמצאים הרבה שנים במועדון. אם זה המצב, אז הדרך הקלה ביותר למדוד את הנשמה של קבוצה היא על ידי חישוב אורך השנים ששחקנים שלה נמצאים במועדון.
עוד בנושא
ובכן, ממוצע אורך השנים של שחקני ההרכב הפותח של סיטי בגמר ליגת האלופות הוא 4.4 שנים (ושלושה שחקני סגל שגדלו במחלקת הנוער של המועדון), לעומת 3.1 שנים בלבד באינטר (ושחקן סגל אחד שגדל במחלקת הנוער של המועדון). אז אם כבר, למנצ'סטר סיטי יש נשמה גדולה יותר מאינטר. אבל, בואו נעזוב את אינטר בצד. אין לה כמות אוהדים כה גדולה כמו שיש לליברפול ה"רומנטית". בואו נשווה את ממוצע אורך השנים של שחקני ליברפול בגמר ליגת האלופות 2018/19, בו ניצחו המרסיסיידרס 0:2 את טוטנהאם. ובכן, ליברפול הייתה עם הרבה פחות נשמה מסיטי לעניין הזה. שחקן ממוצע של ליברפול שיחק בקבוצה, נכון לאותו משחק, רק 2.8 שנים (1.6 שנים פחות מסיטי). אני לא זוכר אז שמישהו התלונן שהנשמה של כדורגל מתה. למה? הרי אותה ליברפול נרכשה על ידי מיליארדר אמריקאי והשקיעה הון תועפות בשחקני רכש. אבל מסתבר שזה מספיק טוב בהשוואה לסיטי שנרכשה על ידי מיליארדר ממזרח התיכון שגם השקיע הון תועפות בקניית שחקנים (או במקרה הזה, הם נקראים שכירי חרב). אגב, טוטנהאם של אותו גמר ב-2019 באמת הייתה "רומנטית", עם הרכב פותח של שחקנים שממוצע הוותק שלהם בקבוצה היה 5.1 שנים.
ואם כבר מדברים על ניפוץ סטיגמות, אז בואו נדבר על עוד קבוצה ש"הורסת" כל חלקה טובה בכדורגל, הלא היא ריאל מדריד, שמתבררת כקבוצה רומנטית למדי לעניין שנות וותק של שחקניה. כך למשל, בגמר ליגת האלופות בשנה שעברה ממוצע הוותק של שחקניה עמד על 6.1 שנים, עם שחקנים כמו בנזמה, מודריץ', קרבאחל וקרוס, ששיחקו במועדון, נכון לגמר ההוא, 13, 10, 9 ו-8 שנים בהתאמה.
ולגבי נושא התחרותיות ש"מתה" עם זכייתה של מנצ'סטר סיטי בליגת האלופות. ובכן, קצת היסטוריה, למי ששכח, לא ידע או סתם מתרפק על המשפט ש"פעם היה יותר טוב". בשנות ה-50, ריאל מדריד זכתה בחמישה גביעי אירופה ברציפות. לאחר מכן, היו שני גביעים רצופים של בנפיקה ועוד שלוש של קבוצות ממילאן (אחת של מילאן ושתיים של אינטר). מעונת 1969/70 עד עונת 1972/73 היו ארבע זכיות רצופות של קבוצות הולנדיות (אחת של פיינורד ושלוש של אייאקס). לאחר מכן, שלושה גביעים רצופים של באיירן. מעונת 1976/77 עד עונת 1983/84 רק קבוצה לא אנגלית אחת זכתה בגביע (המבורג, ב-1982/83), כאשר ליברפול זוכה בארבעה גביעים, נוטינגהאם פורסט בשתיים ואסטון וילה באחד. תסכימו שזה לא מי יודע כמה תחרותי.
אז נכון, כולם נזכרים בזכיות של סטיאווה בוקרשט והכוכב האדום בלגרד ב-1986 ו-1990 בהתאמה, אבל היו אלה הבלחות חד פעמיות שלא היו לפני וגם לא קרו מאז שוב. הכסף תמיד דיבר. לא רק עכשיו. אגב, בעשר השנים האחרונות, היו שש זוכות שונות בליגת האלופות. אם נשווה את זה לליגת ה-NFL, אותה כולם מהללים על התחרותיות וביצועים כלכליים, אז בעשור האחרון, היו ב-NFL שבע אלופות שונות. כך שההבדל, בסך הכל, הוא לא כזה גדול ביחס ל"שלמות" של ה- NFL.
בסיכומו של דבר, ברצוני להרגיע את הקוראים המודאגים. הכדורגל עדיין חי ונושם ולא השתנה הרבה בכך ששחקנים הטובים ביותר נוהרים לקבוצות הטובות ביותר. המזל הוא שעכשיו, לפחות, השחקנים האלה מרוויחים סכומי כסף נאים. וטוב שכך.
אלכס קרומר הוא פרופסור מן המניין לכלכלת ספורט במחלקה לניהול ספורט באוניברסיטת מולדה, שבנורבגיה. תחומי המחקר שלו כוללים את כלכלת ספורט, ספורט אנאליטיקס, כלכלה התנהגותית, תיאוריה של תחרויות וקבלת החלטות. הוא גם משמש כמרצה אורח במגמה לניהול עסקי ספורט באוניברסיטת בן גוריון בקורס בקבלת החלטות בסביבה תחרותית.
ניתן לעיין במחקרים שלו באתר הבית שלו