בספטמבר 2017 נפל דבר בכדורגל הישראלי. קפטן הנבחרת, ערן זהבי, הגיע למשחק נגד מקדוניה באצטדיון סמי עופר בחיפה ושמע לאורך כל המשחק קריאות בוז. זהבי התקשה להתעלם מהשריקות והקריאות וזרק את סרט הקפטן - מה שהוביל להדחתו מהתפקידץ מעבר לכך, ההגמוניה והקונצנזוס סביב הנבחרת נשברו ואוהדי הקבוצות החלו להשית את האהדה או השנאה שלהם מהליגה, גם כאשר השחקנים מחליפים את מדי הקבוצות במדים הלאומיים.
אז נכון, עוד לפני זהבי היו מקרים שאוהדים פגעו בשחקן כזה או אחר. אוהדי בית"ר ירושלים למשל, שרו בגנותו של בירם כיאל, אך באופן כללי הנבחרת היוותה קונצנזוס. מאז מקרה זהבי נדמה היה שאנו עולים על דרך ממנה אין חזרה ואוהדי הקבוצות השאירו את הגאווה הלאומית בצד.
על ההישג של נבחרת ישראל עד גיל 20 אף אחד לא יכול להתווכח. אופיר חיים והשחקנים הדהימו את ישראל, ארגנטינה ואת חובבי הכדורגל בעולם כאשר העפילו עד לחצי גמר המונדיאליטו והערב (ראשון, 20:30, כאן11) יתמודדו עם דרום קוריאה על מדליית הארד. אחד ההישגים הגדולים ביותר של הנבחרת הזו לא קשור לנעשה על כר הדשא, לחיבור של הקהל אליה ואיחודו סביב המדים הלאומיים.
ההוכחה הגדולה ביותר הגיעה במשחק חצי הגמר נגד אורוגוואי. מאחורי השער הדרומי התרכזו מרבית מהאוהדים הישראלים ומבט לעומק הראה עד כמה הנבחרת הזו החזירה את תחושת הביחד ואת החיבור לשחקנים ולמדים עצמם. מרבית האוהדים "הישראלים" היו בכלל אנשי הקהילה היהודית בארגנטינה. בסוכנות היהודית או בעמותות המעודדות עלייה לישראל, לא היו יכולים לבקש דרך טובה יותר בשביל לייצר חיבור.
אלפי יהודים, משפחות שלמות, התמקמו ביציע והבהירו שהנבחרת הישראלית היא גם שלהם. "ברגע שהטורניר הועבר לארגנטינה, לא היה לנו ספק שהלב שלנו הוא רק עם נבחרת ישראל", הסביר סרחיו, אחד האוהדים שהגיעו עם משפחתו לעודד את ישראל, "בדרך כלל אנחנו הולכים כל אחד לקבוצה שהוא אוהד, אבל פה יש תחושה אחרת - תחושה של שליחות".
אם לא די ביהודים הארגנטינאים, הרי שגם אוהדים מקומיים ללא קשר ליהדות הגיעו כדי לתמוך בישראל. למה? שנאה לנבחרות האחרות. "אולי לא נעים להגיד, אבל אתם הנבחרת הפחות מוכרת מבחינתנו", הסביר דייגו בן ה-17 שהגיע ביחד עם חבריו את כל הדרך מבואנוס איירס ללה פלטה כדי לתמוך בישראלים. "מהרגע שאנחנו הודחנו בשמינית הגמר אנחנו איתכם עד הסוף".
אבל עם כל הכבוד לקהילה היהודית ולדייגו וחבריו הארגנטינאים, ההישג הגדול כאמור של השחקנים הצעירים הוא האיחוד שנוצר אצל האוהדים. דגלים של אוהדי הפועל תל אביב, צעיפים וחולצות של מכבי חיפה ואפילו שלט אחד של אוהדי בית"ר ירושלים שהביאו את המחאה עד לה פלאטה וכתבו: "דין לבית"ר ודין לשאר". וכל אלה התחברו וקפצו ביחד, בזמן שהשמיעו שירי עידוד לנבחרת ישראל.
"היינו בכלל בגואטמלה, בשאטל מעירייה אחת לאחרת", סיפר אחד המוצ'ילרים הישראלים שהגיע עטוף בדגל של הפועל תל אביב "שמענו שהנבחרת ניצחה את ברזיל, הסתכלנו אחד על השני ואמרנו שאין סיכוי שלא נגיע. שאנחנו נוסעים לארגנטינה לא משנה כמה זמן זה ייקח וכמה זה יעלה".
על הדגל של הפועל אמר: "אני מטייל איתו כבר ארבעה חודשים. תוך כדי המשחק מול אורוגוואי הקפדתי להיות מעודכן על מה שקורה בכדורסל. האווירה פה היא שונה לחלוטין מאצטדיון בארץ, מוזר לי אפילו לשמוע עברית, אבל אנחנו ניתן את הטון תמיד".