הכל מתחיל מיוקיץ'. אני עדיין מתאפק בהתייחסות למה שאנחנו רואים מיוקיץ' בפלייאוף הזה, מחכה לשלב הסיכומים שיגיע בשבוע וחצי הקרובים. אבל אי אפשר להתחיל לנתח את הגמר מאף נקודה אחרת פרט לאיש הגדול מסרביה. כי כמו בכל הסדרות של דנבר בפלייאוף הזה, נקודת המוצא של הגמר היא שניקולה יוקיץ' הוא חבילה התקפית מושלמת שההגנה היריבה צריכה להיערך אליה באופן מיוחד, אחר מכפי שהיא רגילה.
אחד היתרונות ההגנתיים הגדולים של אריק ספולסטרה ומיאמי הוא הגיוון, היכולת לשחק בכמה סגנונות ולהחליף שיטות תוך כדי משחק. מיאמי בשיאה היא קבוצת הגנה יוזמת ומפתיעה, כזאת שההתקפה מוצאת את עצמה מגיבה אליה ולא להיפך. מול דנבר ויוקיץ', ספולסטרה השתמש בכל הכלים שלו ולרגעים הצליח להפתיע את מייק מאלון והשחקנים שלו, אבל ככל שהסדרה מתקדמת נראה שלנאגטס יש פתרון לכל בעיה שההגנה מציבה.
את הסדרה מיאמי פתחה בניסיון להקשות על יוקיץ' לקבל את הכדור, באם אדבאיו ניסה לשמור לפניו ולהפריע למסירה פנימה. אבל כבר במהלך הראשון של הגמר ג'מאל מארי ניצל את העובדה שבמצב כזה אין בכלל עזרה בצבע והגיע בקלות לטבעת. דנבר המשיכה לנצל את הדלילות בצבע גם בעזרת משחק הפוסט של ארון גורדון. מיאמי ניסתה גם להביא עזרה משמעותית מול משחק הפוסט של יוקיץ', אבל מהר מאוד ויתרה על הכיוון הזה כי הוא הג'וקר החל לחלק אסיסטים לכל עבר.
מיאמי היא קבוצת האיזורית הטובה בליגה, אבל אפילו היא חששה לנסות איזורית מול יוקיץ' ובתחילה העדיפה לעבור לאיזורית רק בדקות המנוחה שלו. אבל כשהמשחק הראשון התחיל לברוח ספולסטרה עבר לאיזורית גם מול יוקיץ' והצליח להוציא את דנבר מהקצב שלה לכמה דקות. באופן עקבי לקבוצות NBA קשה מול ההגנה הזאת כי הן נאלצות לבצע תרגילים שהן לא רגילות אליהם, וגם אם הן מגיעות לזריקות טובות הן בסיטואציות שהשחקנים פחות רגילים אליהן והם מרבים להחטיא. זה קרה גם לנאגטס במשחקים הראשונים. אבל במשחק האחרון כבר היה להם נוח יותר מול האיזורית, לא מעט תודות לנשק הסודי מול ההגנה הזו: כריסטיאן בראון. נראה שלרוקי נוח מאוד לשחק מול איזורית, הוא מזהה הזדמנויות לנוע עם ובלי כדור לטבעת ושובר את ההגנה.
בסוף, מה שעבד הכי טוב במשחק השני, אבל גם לא ממש, היה להימנע כמה שיותר מלהביא עזרה מול יוקיץ' ולחיות עם הנקודות שהוא קולע. ג'ימי באטלר שמר מצוין על ג'מאל מארי והצוות המסייע של הנאגטס התקשה להגיע לזריקות טובות. יוקיץ' קלע 41 נקודות באחוזים מעולים והיעילות ההתקפית של דנבר נשארה גבוהה, אבל משחק ההתקפה שלה פחות זרם מהרגיל, מספיק כדי לתהות אם ספוסלטרה מצא פתרון שעובד.
התגובה הגיעה ברבע הראשון של משחק 3. דנבר השתמשה בפיק נ' רול בין יוקיץ' למארי ברבע הזה בכל התקפה, ולמיאמי לא היה מענה למהלך הקטלני בליגה. החסימות של יוקיץ' היו מדויקות וברובן נמוכות, ואפשרו למארי את מעט המרווח שהוא צריך כדי לעלות לקליעה. בשיאם, מארי ויוקיץ' נראים כמו יחידה משומנת אחת, מבינים אחד את השני באופן טלפתי, מפרים אחד את השני, יודעים תמיד דרך מי נכון יותר לתקוף. באטלר ובאם, אחד מצמדי השומרים הטובים בליגה על פיק נ' רול, נותרו חסרי אונים. המסר של מאלון היה ברור: אין כזה דבר לתת ליוקיץ' להיות סקורר, יש לתת ליוקיץ' ומארי להיות סקוררים. מי שלא תביא עזרה מול משחק הפיק נ' רול שלהם תספוג מאחד מהם סל כמעט בכל התקפה.
ספולסטרה ויתר מהר מאוד על הניסיון לשמור עליהם בלי עזרה. כבר ברבע השני הוא החל לבצע בליץ על מארי - דאבל-טים אגרסיבי מעבר לקו השלוש שנועד להוציא לו את הכדור מהיד. גם זה קצת הפתיע את דנבר והוביל לכמה איבודים, אבל בתמונה הגדולה זה ניצחון ענק להתקפת הנאגטס, כי זה משחרר את יוקיץ' לתקוף ב-4 מול 3. במחצית השנייה הוא התמקם על קו השלוש כדי לספק למארי זווית מסירה ופירק משם את ההגנה.
קשה להאמין שהבליץ על מארי יהפוך לטקטיקה קבועה, יותר הגיוני שזה היה ניסיון להפתיע את דנבר במשחק הספציפי הזה. אחרי כל הניסיונות, כשמתקרבים לשלב בסדרה בו קשה יותר לשלוף הפתעות חדשות, מיאמי חוזרת לנקודת הפתיחה: אין דרך אחת לעצור את ניקולה יוקיץ', בטח לא בכלים ההגנתיים שיש לה. נשאר לה הגיוון, היכולת להחליף הגנות, לכפות על ההתקפה להגיב ולקוות לתפוס את ההתקפה של דנבר לא מוכנה חלק מהזמן. בינתיים זה לא עובד. קצב המשחק הנמוך מסווה את האיכויות ההתקפיות יוצאות הדופן של הנאגטס. היעילות ההתקפית של דנבר בגמר היא 117.6, שווה ערך למקום שני בעונה הרגילה.
ההגנה של דנבר
היעילות ההתקפית של מיאמי, לעומת זאת, היא של 110, שווה ערך למקום 27 בעונה הרגילה. אצלה התנודות בין המשחקים מאוד חדות: בהפסדים היא קלעה 101.1 נקודות ל-100 פוזשנים, בניצחון 129.1. אחת הסיבות לכך היא שבניצחון של ההיט הם התחברו לאחד מימי הקליעה המצוינים שלהם משלוש (הייתי כותב שהאחוזים יוצאי דופן, אבל הם עושים את זה לכל אורך הפלייאוף) וההגנה של דנבר הייתה לא מפוקסת באופן חריג עבורה, ביצעה הרבה מאוד טעויות פשוטות בסגירות, ברוטציה ובהבאת עזרה מוגזמת. לכן מאלון הדגיש שהשינוי הכי חשוב בין המשחק השני לשלישי היה ביכולת של השחקנים שלו לבצע סוויץ' מנטאלי. משחק 3 היה, כנראה, משחק ההגנה הטוב ביותר של דנבר כל השנה.
למיאמי יש שלוש דרכים מרכזיות להגיע לזריקות טובות: בידודים של באטלר מול גארדים שהוא מקבל בחילוף (הוא מתמודד עם קנטביוס קולדוול-פופ בקלילות מפתיעה), בידודים של באם מול יוקיץ' שמסתיימים בזריקות מהחלק הרחוק של הצבע וחסימות של באם למומחי השלשות. האופציה השלישית הייתה הכי יעילה במשחק השני. כשבאם חוסם לקלע שלשות טוב, יוקיץ' נאלץ לצאת גבוה, וזו נקודת פתיחה נהדרת עבור מיאמי. באם חותך פנימה ובלא מעט מקרים פנוי לסל קל, אם מגיעה עזרה זה אומר שקלע אחר פנוי ואם יוקיץ' מספיק לחזור אליו הוא כבר עייף וההתקפה ממשיכה לעבוד מולו ולהזיז אותו. במשחק השני נראה היה שמיאמי מוצאת דרך לנצל בעקביות את האיטיות של יוקיץ' בהגנה.
אבל הג'וקר לומד יריבות תוך כדי סדרה ומגיב בניואנסים הקטנים שעושים את ההבדל. במשחק השלישי הוא כבר לא יצא גבוה מאוד לקלעים בחסימות, אלא מצא את המיקום המדויק בו הוא מקשה ברמה מסוימת על הקליעה אבל יכול גם לחזור לשחקן שלו בקלות. יוקיץ' אוהב את טווחי הביניים בהגנת הפיק נ' רול, לא לרדת נמוך מאוד ולא להישאר גבוה מאוד, ונראה שלכל יריב הוא מזהה את המיקום שהכי נכון מולו. באופן כללי, דנבר הבינה שהיא מעדיפה לחיות עם שלשות מכדרור של שחקנים כמו גייב וינסנט ומקס סטרוס במקום שהם יתחילו מהלך בו מישהו מהם מסיים עם מבט פנוי לשלוש בקאץ' אנד שוט. גם בהגנה על באם נראה שיוקיץ' לומד לזהות את הרגעים בהם באם עוצר לזריקה ומצליח להקשות על יותר ויותר מהחצי פלואטרים שלו.
מאלון סימן כמטרת על לא לתת לשחקנים של מיאמי להגיע לטבעת והוא מצליח. שחקני ההיט קולעים עד כה בגמר 9.7 סלים באיזור שמתחת לסל (הרסטריקטד) ב-53.7 אחוזים, אלה נתונים נמוכים משמעותית מכל קבוצה בעונה הרגילה. לא היה גם הבדל משמעותי בין ההפסדים של מיאמי לניצחון שלה בהקשר זה. כמעט לא ציינתי את ארון גורדון עד כה, אז זה מקום טוב להבהיר שיש לו חלק גדול בכך, גם בהגנה על באטלר שלא מצריכה עזרה וגם בעזרה בצבע.
אבל במשחק השלישי, לצד הגנת צבע יוצאת דופן (מיאמי קלעה מתחת לסל ב-34.8 אחוזים במשחק הזה), גם הגנת השלשות הייתה מצוינת. היום פורסם הנתון שזה היה המשחק בו המרחק של השומרים מקלעי השלשות היה הנמוך ביותר בכל הפלייאוף של מיאמי, מה שאומר שהזריקות היו הכי קשות עבור ההיט במשחק הזה. דנבר הפסיקה עם העזרה המוגזמת והחליטה שהיא מוכנה לחיות עם בידודים של באטלר, שמזמן לא הוכיח שהוא יכול לנצח משחקים לבד.
עוד מילה על יוקיץ'
ככל שהכתבה מתקדמת מצטברים עוד ועוד דברים קטנים שהשחקן החד פעמי הזה עושה. משחק 3 של הגמר הוא מועמד חזק להיות המשחק הגדול בקריירה שלו עד כה, בטח כשלוקחים בחשבון את המעמד והסיטואציה, לאחר הפסד בית ראשון בפלייאוף. המספרים שלו היו היסטוריים: 32 נקודות באחוזים מצוינים, 21 ריבאונדים ו-10 אסיסטים, והם רחוקים מלספר את כל הסיפור. החסימות המושלמות שלו למארי לא נכנסות לסטטיסטיקה, גם לא החוכמה והדיוק בהגנת הפיק נ' רול, וגם לא ההגנה המעולה שלו על הטבעת במשחק הזה, כשהשחקנים של ספולסטרה החטיאו ללא הפסקה מולו. חלק גדול מ-21 הריבאונדים שלו היו ריבאונדים קשים, בתוך צפיפות, מעמדות לא אידיאליות, היו גם כמה הדיפות שלא נרשמו כריבאונדים שלו אבל השיגו לדנבר את הכדור. זה היה משחק מושלם של שחקן שלם. ואת זה אני כותב כשאני מתאפק.
איך מיאמי תגיב?
לפני שנתיים פיניקס הובילה 0:2 בגמר והפסידה. לפני שנה בוסטון הובילה 1:2 בגמר והפסידה. גם הגמר הנוכחי רחוק מלהיות גמור. בטח כשמדובר במיאמי, האנדרדוג האולטימטיבי. לא ספרו אותם בסיבוב הראשון מול מילווקי, לא האמינו בהם בגמר האיזורי מול בוסטון, חשבו שנגמר סיפור הסינדרלה כשהסלטיקס חזרו מ-3:0. אבל הם עדיין איתנו, עדיין חזק בעניינים בגמר אחרי שהשיגו ניצחון חוץ בזכות הופעה הירואית. דנבר זאת קבוצה שקשה מאוד לנצח, כל הפסד שלהם בפלייאוף מרגיש כמו אירוע, מיאמי תצטרך שלושה משחקים כמעט מושלמים מתוך ארבעה. אבל אם יש קבוצה שמסוגלת לעשות את זה, זו מיאמי הנוכחית.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מזה שהם הגיעו לגמר אחרי סדרה מתישה. היכולת של חבורת ספולסטרה להתחבר לאחד מהמשחקים המושלמים שלה הולכת ופוחתת ככל שהפלייאוף מתקדם. קל לפספס את העובדה שמיאמי הפסידה חמישה משבעת המשחקים האחרונים שלה ובכל חמשת ההפסדים הייתה רחוקה מלשכנע. ג'ימי כבר לא נראה כמו השחקן שיכול לקחת משחקים על עצמו כמעט לבד, מאז הסיבוב הראשון זה קרה רק עוד פעם אחת.
ברמה המקצועית, קשה להעריך מה יכולה להיות התגובה הבאה של ספולסטרה. הוא החזיר את קווין לאב לחמישייה וזה עבד למשחק אחד, אבל לאב לא מבטל את יתרון הגודל והכישרון של הנאגטס. טיילר הירו, הקלע הטוב ביותר של מיאמי מכדרור, לא יחזור למשחק הקרוב ונראה שהסיכוי שהוא יחזור לגמר הולך ופוחת. אני מאמין שספולסטרה ינסה להתמקד בהתקפות הארוכות בהן יוקיץ' נאלץ לזוז פנימה והחוצה, לבקש מהשחקנים שלו להתעקש להזיז את הכדור ולא להתפתות לזריקות בינוניות שדנבר מאפשרת להם לקחת, בתקווה שזה יעיר מחדש את שחקני המשנה שלו שהיו כל כך טובים במשחק השני. אולי לא תהיה ברירה אלא להתבסס יותר על דאנקן רובינסון, למרות המגבלות ההגנתיות שלו.
מיאמי תתייחס למשחק הבא כמשחק שהיא חייבת לנצח ודנבר פחות, סביר להניח שמאלון ייתן לכוכבים שלו יותר דקות מנוחה מאשר המשחק הקודם. הבדל במידת הדחיפות יכול להכריע משחקים כאלה, אבל דנבר גם הוכיחה שהיא לא מורידה את הרגל מהגז אף פעם ומסרבת לוותר על משחקים. מבחינה מקצועית היתרון של דנבר מובהק, היא קולעת באחוזים יותר גבוהים ושולטת בריבאונד. זה קורה למרות שהיא לא קולעת טוב מבחוץ (שמונה שלשות למשחק ב-32.9 אחוזים), למרות שמייקל פורטר ג'וניור וקולדוול-פופ לא ממש הגיעו לסדרה מבחינה התקפית ולמרות שמיאמי מאבדת כדורים בקצב מזערי - כל אלה הם נתונים שסביר להניח שיתיישרו לכיוון דנבר.
אם דנבר מצאה במשחק האחרון את האיזון ההגנתי שנכון עבורה, ואם היא תשמור על רמת הריכוז וקבלת ההחלטות ההגנתית שאפיינה אותה במשחק הזה (ומאפיינת אותה רוב הפלייאוף), לא בטוח שלספולסטרה יש כלים להגיב לכך, שמשחק ההתקפה שלו מסוגל לייצר יתרונות גדולים יותר שיערערו את ההגנה של דנבר. אם מיאמי תנצח את הסדרה, זה כנראה יהיה בזכות היכולת להיכנס לראש של שחקני הנאגטס ולערער אותם, לנצל את חוסר הניסיון שלהם במעמד. אולי עוד משחק מושלם עם גוון כמעט מיסטי, מהסוג שהיו למיאמי כל כך הרבה לאורך הפלייאוף, יצליח ליצור אפקט כזה.